המבוי הסתום שאליו הגיעה ממשלת ישראל בשלל תחומים – ציבוריים ופוליטיים – וברקע מרחב התמרון המצטמצם והולך, מובילים חלק מהשחקנים המרכזיים של הזירה לפנות לכיוונים חדשים. עד היום נחשב יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ לדמות המתונה מקרב חברי האופוזיציה, ומתוקף כך גם עלה שמו בערוצים רשמיים ובלתי רשמיים ככזה שיוכל לחבור לבנימין נתניהו, ואולי גם להשפיע על שינוי האווירה, כיוון הרוח והרגעת הרוחות. בימים האחרונים, ומכיוונים לא צפויים, נשמעת אפשרות שגם יאיר לפיד יכול להיות הפתרון בגלל השחיקה במספר המנדטים של יש עתיד בסקרים.
זה וגם זה נשמעים בשלב זה כמו מדע בדיוני, אבל השאלה המעניינת היא כיצד בכלל עולה שמם של לפיד וגנץ במציאות שבה גוש הימין המלוכד כל כך, רושם ניצחון כמעט היסטורי בתנאים שנוצרו, ויכול אחת ולתמיד למשול כפי שהבטיח? התשובה כנראה פשוטה משנדמה. עד לאחרונה הייתה אקסיומה בקרב המנוסים מבין אלה המלווים את הפוליטיקה הישראלית, שלפיה בין הממשלות שהוביל, השנואה ביותר על נתניהו הייתה זו שהקים ב-2013 עם לפיד, ציפי לבני ונפתלי בנט. אלא שאז הגיעה הממשלה הנוכחית, ותפסה כנראה את המקום הראשון במדד התיעוב של ראש הממשלה.
אם יש מסקנה אחת חותכת וברורה שנלמדה בישראל בשלוש השנים האחרונות היא שהתקווה לממשלה הומוגנית המורכבת מגוש אחד – "רק ביבי" או "רק לא ביבי" - היא לא חלום ורוד, אלא חלום בלהות. כל זמן שיקומו כאן ממשלות שנשענות על השוליים – דהיינו, על מפלגות הקצה של הפוליטיקה הישראלית מימין ומשמאל - הן לא ייהנו מדקה אחת של שקט ולא באמת יצליחו לתפקד.
זה לא משנה אם יהיה זה בנט/לפיד/גנץ שיקים קואליציה הנשענת על המפלגות הערביות, או נתניהו המגובה ב-64 מנדטים ובהם קיצוני הגבעות והמגבעות (זוכרים את יצחק פינדרוס והלהט"ב?). כל מי שלא ימצא ייצוג בקואליציות כאלה, מימין או משמאל, ייתפס לבהלה גדולה, ייצא לרחובות, יבעיר את הרשתות, יפוצץ טקסים וירדוף ח"כים בבתיהם. במקביל, חברי הקואליציות האלה מגלים לפתע את מגבלות הכוח ונותרים משותקים. תוסיפו לזה את הדלק המעמדי, העדתי והתרבותי, ותיווכחו שהתוצאה פשוט בלתי אפשרית. ממשלת המתיימרת לייצג מחנה הומוגני תוך הדרת המחנה היריב לא מצליחה לעבוד.
לקראת הקמת ממשלת בנט-לפיד ביוני 2021, שילבו השניים ידיים למרות הקשיים עם מנסור עבאס ומפלגת רע"מ, שביקשו באותם ימים לפלס את דרכם בציבוריות הישראלית כגורם ממתן ומרגיע. אבל החליפה החדשה לא עזרה והציבור הימני יצא מדעתו נוכח השותפות. זה הוביל לא רק למצב שבמסגרתו מיררו מפגינים את חייהם של חברי הממשלה ההיא, אלא גם לשיעורי הצבעה גבוהים שהגיע בבחירות הבאות עבור גוש נתניהו.
מורן אזולאיצילום: גיל יוחנןהפעם זה נתניהו שבהיעדר ברירה אחרת הקים ממשלה עם איתמר בן גביר, מי שגדל בשוליים של הציבוריות הישראלית ואז מיהר להעתיק את מעשה רע"מ והציג את חליפתו החדשה תחת המסר "התבגרתי, השתניתי". אלא שכמו במקרה מנסור עבאס, איש בצד השני לא קונה את המסרים האלה. ממשלת בן גביר (ואחרים) נתפסה כה קיצונית עד שהצליחה להקים לתחייה את מחנה המרכז המובס והשפוף למחאה שספק אם נראתה כמותה בעוצמה ובנחישות.
ועכשיו השאלה מה הלאה. גם נתניהו וגם בנט ולפיד, האנשים שיצאו למהלך של אין ברירה, יודעים שהתוצאה קשה. החדשות הטובות הן שמשני הצדדים מבינים שהפתרון של ממשלת קצוות לא עובד. החדשות הרעות הן שלא בטוח שיש מה לעשות עם המידע הזה.
- מורן אזולאי היא הכתבת הפוליטית של ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
