לאחרונה התקיימה "פגישה היסטורית" בין יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן לבין שר הביטחון בני גנץ. בפגישה, שזכתה לשבחים בקרב גורמים פלסטיניים, הגיעו השניים להסכמות בנוגע לשורה של צעדים שמטרתם להקל את המצוקה הכלכלית ברשות, וכן בנוגע להגברת התיאום הביטחוני. אותם חולקי שבחים התעקשו לתאר את הפגישה כניצחון רצונותיו של אבו מאזן, אף שמי שהיה ראש האגף הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון, האלוף בדימוס עמוס גלעד, ראה בה פגישת תיאום ותו לא. הוא אף הגדיל לומר כי: "הרשות הפלסטינית היא חלק ממערך הביטחון שנבנה פה. שיתוף הפעולה הביטחוני איתה הוא נכס אסטרטגי לישראל".
בה-בעת מיהר ראש ממשלת ישראל נפתלי בנט להצהיר על שלושה לאווים, שאינם משתמעים לשתי פנים בעניין היחסים עם הרשות: לא למשא ומתן מדיני עם הרשות הפלסטינית, לא למדינה פלסטינית המתקיימת לצד ישראל, ולא להסכם שלום עם הפלסטינים.
הצורך בהמשך התיאום הביטחוני עם הרשות מחייב את ישראל לנקוט צעדים למניעת קריסתה הכלכלית. זה האינטרס שלה; רק כך היא תבטיח את הישרדותו של שומר הראש שלה בגדה. במילים אחרות, דבריו של גלעד ושלושת הלאווים של בנט משרטטים באופן מדויק את גישתה של ישראל: היא דואגת לשמור על הישרדותה של הרשות רק למען האינטרס הביטחוני שלה. היא רוצה בהמשך קיומה של הרשות בדיוק בתצורתה הנוכחית, מתוך הבטחה שכוחה של תנועת חמאס יישאר מוגבל. כך היא מבטיחה מניעה של תסיסה והתקוממות בגדה והופעתן של תנועות התנגדות.
וכך מוצאים מנהיגי הרשות תירוצים לא לשבת ולהידבר עם חמאס מחד, ומאידך מוכנים לשבת עם ישראל בכל הזדמנות. העיקרון הקלוקל הוא הבטחת הישרדותה של הרשות הפלסטינית
הדברים גלויים עד מאוד. גנץ, למשל, לא הסתיר כוונות אלה כשנשאל על כך בריאיון: "אנחנו נפעל קשה נגד הקיצוניים, ונחזק ככל האפשר את המתונים. מי שחושב שהנוסחה הזאת פשוטה לניהול – טועה". לאור זאת, מבחינת ישראל אין כל רע בהענקת הטבות כלכליות לרשות הפלסטינית, לפי הנוסחה של "צעדים בוני אמון". במסגרת זו הסכימה ישראל להסדיר אשרות שהייה של 3,000 פלסטינים, לפרוש תשתית אינטרנט ותקשורת G4 בשטחי הרשות ולתת לה הלוואה של חצי מיליארד שקל.
נאום אבו מאזן בעצרת האו"ם ביום שישי
(צילום: רויטרס)
כל אלו עולים בקנה אחד עם התפיסה הרחבה, שלפיה יש לצמצם את סמכויות הרשות למעין שלטון מקומי מורחב, ובמקום לאפשר לה להיות מה שהיא – ממשל לאומי – תיתחם פעילותה למעין עירייה מקומית של הפלסטינים בגדה, המנוהלת בשלטון העל של ישראל. במסגרת זו, על משא ומתן עם מנהיגי הרשות אין מה לדבר, שכן אם הסטטוס-קוו הוא של עירייה מקומית, אז על מה בעצם יש לשאת ולתת?
גם בפגישות ערביות רמות דרג - כמו זו שהתקיימה לאחרונה בין אבו מאזן, נשיא מצרים א-סיסי ועבדאללה מלך ירדן - כבר יש דברים שלא מדברים עליהם. פגישות כגון אלה לא עוסקות, לדוגמה, בהרס השגרתי של בתי פלסטינים. קחו את מזרח ירושלים, לדוגמה. רק לאחרונה פגעה ישראל במבני מסחר בשכונת ג'בל מוכבר בדרום ירושלים בטענה שאין להם רישיון, ואילצה אזרחים פלסטינים להרוס את בתיהם. עוד קודם לכן אילצה עיריית ירושלים את משפחת א-דלאל מבית חנינא שמצפון לירושלים להרוס שלושה בתים שבהם גרו שלושה מבניה.
ואלה רק דוגמאות-קצה. בעוד הריסת בתיהם של אזרחים פלסטינים מתבצעת חדשות לבקרים, כפי שקרה למשפחות אל-עובאדי וח'דר, ול-15 משפחות נוספות שאיבדו את בתיהן מתחילת אוגוסט, מסרו ביומיים האחרונים צוותי ה"פיקוח" של ישראל – המפקחים בעיקר על ההרס – 11 התראות על הריסת בתים ומבנים בשכונות עיסאוויה, סילוואן ובית חנינא. כך מיטשטש והולך סדר העדיפויות הפלסטיני. נשיא הרשות ממהר לפגוש כל בכיר ישראלי כדי לשמר את ה"תיאום", אך נושאים קריטיים יותר נדחקים לשוליים.
עוד דוגמה ניצחת לכך היא הפילוג הפנים-פלסטיני והעובדה שלא נעשה די כדי לסיימו. אבו מאזן סירב לכל דיאלוג עם חמאס והצהיר שהתנאי לשיחות עמה הוא שתכיר בהחלטות הבינלאומיות, ושראש הלשכה המדינית של התנועה, איסמעיל הנייה, יהיה חתום על כך. טשטוש זה בסדר העדיפויות הפלסטיני הוא המחבל באפשרות לחולל רפורמה משמעותית במצב הפוליטי של הפלסטינים, דבר שהתבטא בביטול הבחירות במאי האחרון על ידי אבו מאזן.
וכך מוצאים מנהיגי הרשות תירוצים לא לשבת ולהידבר עם חמאס מחד, ומאידך מוכנים לשבת עם ישראל בכל הזדמנות. העיקרון הקלוקל הוא הבטחת הישרדותה של הרשות הפלסטינית. המחיר האמיתי שאנו משלמים הוא אובדן העצמאות הפלסטינית.
- נוואף אל-תמימי הוא חוקר תקשורת במכון האקדמי של דוחא, בירת קטאר. המאמר המלא התפרסם באתר "אלערבי אלג'דיד". גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות מיזם "אופק לתקשורת הערבית" המשותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. תרגום מערבית: דולי ברוך
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
