7 צפייה בגלריה
"לנו לא נותר אלא לבקש מבית המשפט שיראה את האדם בקצה". דיון בבית המשפט העליון
(צילום: עמית שאבי)
לנשים המסורתיות במושב בית אלעזרי שבשפלה אין אפשרות לטבול ליד הבית. למרות בקשות חוזרות ונשנות, במועצה מסרבים להקים מקווה. המחלוקת הזו הגיעה עד בית המשפט המחוזי, שהעניק השבוע לנשים סעד בזכות עילת הסבירות. בית המשפט קבע כי המועצה האזורית ברנר (שבתחומה נמצא המושב) מחויבת בהקמת מקווה, כיוון שהסירוב לבקשות התושבים לוקה באי-סבירות קיצונית באופן המצדיק התערבות שיפוטית. הסיפור הזה הוא סיפור קטן אחד שממחיש מה המשמעות של הרפורמה המשפטית עבור האזרח בקצה, שנדרש מעת לעת להתמודד עם שרירות לב של החלטות פקידותיות.
כיוון שהרפורמה המשפטית נוגעת בראש ובראשונה להתנגשות בין פוליטיקאים לבג"ץ, אין כמעט התעכבות על המשמעויות שלה לאדם מהשורה. יותר מכך - הרפורמה מוצגת ככזו שתועיל ל"ישראל השנייה", שתממש את רצון הבוחרים מהפריפריה החברתית בישראל, ושתתקן את החטא האליטיסטי של בג"ץ. אבל אחרי שמנקים את ההתלהמות, האמת היא שהשינוי שמתוכנן במערכת המשפט לא ייטיב בכלום את החיים של אזרחים ואזרחיות בפריפריה החברתית בישראל, לא יקל על מאבקים חברתיים ולא יקדם את השותפות של קבוצות מוחלשות בקבלת ההחלטות. להפך.
7 צפייה בגלריה
דיור ציבורי בירושלים. "במקום ביטול חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אפשר היה להציע הגנה על הזכות לדיור"
(צילום: עמית שאבי)
"ההנחה שלפיה הפריפריה מצביעה לרשות המבצעת ולכן היא גם תרוויח מהרפורמה שמחזקת את הרשות הזו על פני הרשות השופטת, היא הנחה שמשבשת כל תפיסה מוכרת על פריפריה ומשפט", מסבירה פרופ' יפעת ביטון, נשיאת המכללה האקדמית אחוה, מומחית לשוויון וממובילות המאבק לגיוון מערכת המשפט. "הפריפריה ביקשה באופן שיטתי והיסטורי מהמשפט הגנה מפני עוולות השלטון כלפיה, בלי קשר לשאלה אם הצביעה לו או לא. כעת עלול להילקח ממנה אחד הכלים הבודדים להגנה על עצמה".
ביטון היא משפטנית שהקדישה את חייה למאבקים ולמחקרים עבור הפריפריה החברתית בישראל. בצער, היא מתארת כיצד בית המשפט היווה סעד יחיד - גם אם לרוב לא מספק - עבור אזרחים שנתקלו שוב ושוב באבסורד הממסדי. "הרפורמה הנרקמת לא תפגע באיזו 'סבירות' ערטילאית, אלא בעתירות בנושאי דיור ציבורי, בעתירות מול בנקים ונושים, במקומות שבהם יש חיכוך יומיומי עם החוק. אחרי שנים של הזנחת ההכרה בהן, לאחרונה דווקא חל שיפור ביחס בתי המשפט לזכויות חברתיות.
7 צפייה בגלריה
"תפקיד הכנסת הוא לחוקק חוקים שיגנו על קבוצות מוחלשות, והיא לא עושה זאת כבר עשורים רבים". מליאת הכנסת, החודש
(צילום: שלו שלום)
"תפקיד הכנסת הוא לחוקק חוקים שיגנו על קבוצות מוחלשות, והיא לא עושה זאת כבר עשורים רבים. מבחינת מבנה שלטוני, הרשות המחוקקת נבלעה בידי הרשות המבצעת, וכעת גם הרשות השופטת בסכנת היבלעות. החלטות הממשלה תמיד דחקו את אנשי הפריפריה, ולנו לא נותר אלא לבקש מבית המשפט שיראה את האדם בקצה. במקום ביטול חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו למשל, אפשר היה להציע הגנה על הזכות לדיור, לחינוך ולייצוג לאוכלוסיות מוחלשות".
ביטון מונה בעל פה, בלי לחשוב בכלל, אינספור תיקים שבהם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו או עילת הסבירות היו הבסיס למתן סעד לקבוצות החלשות ביותר בישראל. מהבג"ץ נגד הפרדה גזענית בעמנואל, דרך הבג"ץ בנושא הדיור הציבורי, הבג"ץ נגד הפרטת בתי הכלא, או בג"ץ הקיום בכבוד. "בית המשפט לא בהכרח מתערב ברובם, ומתקשה לגרום למדינה להפוך לקבלן הביצוע של החלטותיה עצמה, אבל הוא מסייע למאבק", טוענת ביטון.
"עתירה שהגשנו נגד שיטת תקצוב מוסדות תרבות - שבאופן שיטתי מנעה תקצוב ממוסדות מזרחיים - הייתה זו שהכריחה את המדינה לשבת איתנו למשא ומתן בנושא, בשל הוצאת צו על תנאי למדינה. זה קרה גם בעתירה שהגשנו ב־2004 נגד אי־תשלום משכורות לעובדים ברשויות הפריפריאליות, כשאנשים לא קיבלו משכורות כמעט שנה בגלל משבר תשלומים ברשויות המוחלשות אז. בג"ץ טען בדיון שהעברת הכסף מהאוצר לרשויות אינה סבירה, אם בסוף הכסף לא משמש למשכורות אלא לכיסוי חובות לספקים.
"היכולת לפנות לבית משפט איפשרה לממשלה לראות את העוול ואת העיוות בהסדר שנראה סביר ולייצר תיקון ביוזמתה. אף שבמקרה הזה קיבלנו פסק של אי־התערבות, המדינה מצאה פתרונות. זה קורה רק במציאות שבה למדינה יש יראה מבית המשפט, והבלם הזה נמצא כעת תחת מתקפה".
7 צפייה בגלריה
"חלק ניכר מהשופטים שמסומנים כ'שמרנים' ומונו בדחיפת איילת שקד, 'מאכזבים' את הימין". שקד עם השופט שטיין
(צילום: אוהד צויגנברג)
במה הרפורמה לא מתעסקת? בגיוון חוויות החיים שמיוצגות בבית המשפט העליון. השינוי בבחירת השופטים יעניק כוח עצום לפוליטיקאים, אבל לא יפתח בהכרח את השורות. זוהי נקודת תורפה דרמטית של מערכת המשפט, שלא השכילה להבין כמה חשוב שבבית הדין הגבוה לצדק יהיה מגוון רחב של נקודות מבט.
"לייצוג בגוף השופט יש הרבה מאוד ערך, גם בהגברת האמון של האזרחים במערכת וגם באפשרות של הרכב שופטים לקבל החלטה מתוך הרבה פרספקטיבות", מסבירה ביטון. "הרפורמה בכלל לא עוסקת בזה, היא מחפשת ייצוג פוליטי, וזה כמובן אסון. הרעיון אינו שהפוליטיקה תכריע, אלא שהכללים המשפטיים והפרשניים יכריעו, תוך בחינת המציאות דרך הרבה סוגי משקפיים. הרי כבר היום חלק ניכר מהשופטים שמסומנים כ'שמרנים' ומונו בדחיפת איילת שקד, 'מאכזבים' את הימין, כמו בפס"ד דרעי. לכן מעניין לבחון איפה שופטים ממוצא מזרחי, שהם בהגדרה מיעוט, פסקו אחרת מחבריהם להרכב".
דוגמה קלאסית היא העתירה מראשית שנות האלפיים נגד קיצוץ קצבאות והבטחת הכנסה שנקראה "בג"ץ קיום בכבוד". השופט היחיד שהיה בעמדת מיעוט וחשב שיש לקבל את העתירה הוא השופט אדמונד לוי, יליד עיראק, שתיאר את החוויה שלו עצמו כילד רעב. נקודת המבט הזו היא קריטית, ועל אף שהעתירה לא התקבלה הזכות לקיום בכבוד הוכרה כזכות חוקתית.
7 צפייה בגלריה
(צילום: אלכס קולומויסקי, אתר בתי המשפט, עטא עוויסאת, עמית שאבי, גיל נחושתן, אוהד צויגנברג, )
באופן מתבקש, הטענה הזו הפכה לנשק בהכרעה על פסילת דרעי, כשהשופט אלרון היה בדעת מיעוט. פופוליזם, כידוע, רוכב על פצע קיים. וכזו הייתה הטענה ולפיה אלרון הקל עם דרעי כי הוא מזרחי. אבל גם דעת המיעוט של אלרון לא נתנה לדרעי מוצא אמיתי, אלא שלחה אותו חזרה לוועדת הבחירות. למעשה - אם בבית המשפט היה יושב הרכב מגוון יותר, ככל הנראה ההחלטה שהייתה מתקבלת הייתה זהה, אבל הלגיטימציה הציבורית הייתה יותר גבוהה.
מערכת המשפט זקוקה לשינוי, וראוי להגיע לשינוי כזה מתוך הידברות. אבל ההצדקה של המהלכים הללו בשמה של הפריפריה החברתית, "ישראל השנייה", היא עוול, כיוון שבסופו של יום החלשים יוחלשו ומעט הכלים שעוד יש למאבקים חברתיים יילקחו.
ועם זאת - מערכת המשפט נדרשת לחשבון נפש. הניכור מהאזרחים לא נולד בחלל ריק. אחרי החלטת בג"ץ בעניין דרעי, בעיתון "הארץ" קראו גם לייצוג ג'ינג'ים בבית המשפט מתוך לעג והתנשאות כלפי הבקשה הפשוטה למגוון קולות. זה שיקוף של שורש העיוורון.
יותר מכך, גם אם יש הסכמה כללית שראוי לבחור שופטים מגוונים, ברגע האמת התובנה הזו מתאדה כיוון שאין אף אחד (גם לא בממשלות הימין הרבות שכיהנו) שמוכן להילחם על כך. ההפסד הוא כפול: פסקי הדין יהיו טובים פחות, חוסר האמון יגבר וקל יותר יהיה לקדם מהלכים הרסניים בשם אותו ניכור. מתוך 77 שופטים בבית המשפט העליון מאז הקמתו כיהנו רק שישה שופטים מזרחים (שהם או הוריהם ילידי ארצות האיסלאם) ושלושה ערבים (שניים נוצרים ואחד מוסלמי).
מאמינים בשמאל
כ-700 איש הצטופפו בבניין "היכל שלמה" בירושלים בכנס ראשון מסוגו - כנס השמאל האמוני. אנשי "השמאל האמוני" מבקשים לשבור את המשוואה שהשתרשה בין הימין לדתיים ולחרדים, ולתת תשובה ברורה לאמירה של נתניהו מ-:'97 "בשמאל שכחו מה זה להיות יהודים".
אם השמאל בישראל הצטמצם וכמעט נעלם, השמאל הדתי הוא בגדר חד-קרן. יש שמועות על קיומו, אך מאז התפיידות תנועת "מימד", אבדו עקבותיו. הכנס השבוע ניסה להוכיח שיש חיה כזו. שאפשר לאגד מאות דתיים, חרדים ומסורתיים תחת הכותרת "שמאל אמוני", למרות הפערים גם בתפיסת מהו שמאל וגם בתפיסות הדתיות בין המשתתפים השונים.
7 צפייה בגלריה
כנס השמאל האמוני ב"היכל שלמה" בירושלים. "אנחנו מיעוט, אבל גם אבי מעוז הוא מיעוט"
(צילום: שלו שלום)
השותפות הרחבה על רצף דתי-אמוני וסוציולוגי, היא ככל הנראה הבשורה הכי משמעותית מהכינוס. לא רק אנשי דרום ירושלים היו שם, אלא גם חרדיות מביתר עילית ומאלעד לצד מסורתיים מנתניה ומנהריה. נראה שמה שאיגד את ההמונים היא בעיקר תחושה של תלישות וחוסר במרחב משותף להחליף בו רעיונות. להרגיש בבית. הממשלה הנבחרת, שהיא הדתית ביותר והימנית ביותר שקמה עד כה, הייתה הטריגר לפעולה.
מאחורי היוזמה עומדים מגוון פעילים חברתיים, בהם מיכאל מנקין, ברית יעקובי ולימור יעקב-ספראי. "הגיעו הרבה אנשים שלא מסכימים אחד עם השני בהכרח", אומרת יעקובי, שבכלל גדלה בנוער הליכוד, "אבל המשותף לכולנו הוא הצורך ביהדות המסורתית שעליה גדלנו יהדות של צדק, חמלה, עין טובה וראיית טובת הכלל. לא יהדות כוחנית, גזענית ומגזרית. אנחנו מיעוט, אבל גם אבי מעוז הוא מיעוט. הממשלה הנוכחית לא מייצגת אותנו ואנחנו פה כדי להיאבק על דמותה של המדינה".
הדוברת המרכזית באותו ערב הייתה לא אחרת מכלת פרס ישראל, עדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף. "אני לא מפחדת מהכותרת 'שמאל' מפני שאני שוחרת שלום, ואוי ואבוי לנו שאנחנו מפחדים מהמילה שלום", אמרה.
מנקין, מיוזמי האירוע, מנה בדבריו את מקורות ההשראה של המחנה: "לשמאל אמוני יש מסורת של נביאים ובעלי מוסר. של משוררות, רבנים, פעילות ואנשי חינוך. אוהבי עבר ואוהבי אדם. רבי בנימין והרב כלפון הכהן. הרב עובדיה והרב שך. ברכה סרי וישעיהו ליבוביץ. הרב אברהם יהושע השל ובעל הסולם. הרב פרומן וויקי שירן".
לא ברור אם הרעיון אכן יהפוך לתנועה סוחפת ובעלת כובד משקל. מה שכן ברור הוא שבמרחב הים-תיכוני שלנו, במדינה יהודית ודמקורטית, אמונה באלוהים אמורה להיות מפתח לפתרון בעיות ולא אבן רחיים.
