אני אוהבת ללמוד בזום ושמחה שמגפת הקורונה הביאה את האפשרות הזו לחיי. הנה, אמרתי את זה בפומבי. כבר הבנתי שכולם משוכנעים שלמידה מרחוק היא אסון, ואפילו משתמשים בה כאיום, אבל אני בטוחה שכמוני יש עוד הרבה מאוד סטודנטים שאומרים תודה לך קורונה, שעם כל האיכס שהבאת, טרחת גם לפזר איזה דבר נחמד או שניים כמו למידה אקדמית בפיג'מה.
אני מסתייגת לרגע: סטודנטים הם אנשים שכבר צלחו את הג'ונגל החברתי אבל החשוב של יסודי, חטיבה ותיכון. ואני מסתייגת לרגע שוב: אני לומדת באוניברסיטה הפתוחה שמשחקת עם למידה מרחוק כבר שנים, וכמעט לא נפלה לטעויות של מוסדות אחרים (הטעות מספר אחת – כיתות גדולות. אסור לעבור בשיעור את מספר הסטודנטים שנכנסים במסך אחד). אבל ברגע שהתנאים הבסיסיים מתקיימים, וברגע שהמרצה חכם ויצירתי, מדובר ברווח נקי לכל הצדדים.
נתחיל בעניין הזמנים: שיעור של שלוש שעות נמשך שלוש שעות ולא דקה יותר. הוא לא דורש התארגנות, להתלבש סביר, לנהוג, להחנות – בקלות תוספת של שעתיים מינימום, לא חשוב איפה אתם גרים. הוא דורש כיסא ואוזניות וחיבור לאינטרנט, גם של סלולרי. בעצם גם כיסא לא חובה. שיעור אחד במדיניות ציבורית עשיתי תוך כדי ירידה בשביל הנחש במצדה, עם 40 ילדים בטיול בת מצווה. נהניתי מהנוף, מהאוויר הצח, מהשיחה המעניינת בשיעור. השתתפתי, שאלתי שאלות, וגם ראיתי את הבת שלי תוך כדי נהנית עם חבריה לכיתה.
אני עוד רגע מסיימת את הלימודים ורק מקווה שישמרו את ההגבלות עוד קצת שאוכל להמשיך להיבחן מרחוק, בחינות שנכתבות במיוחד למודל הזה, שהן יישומיות ולא מבוססות על שינון
נשמע לכם בעייתי לשלב טיול במצדה עם שיעור באקדמיה? לא תמצאו היום אדם מתחת לגיל 40 שלא עושה תמיד שני דברים במקביל למסך. לפעמים מדובר במסך נוסף, בשיחה עם חבר, בשטיפת כלים. אבל לשבת ורק להקשיב למישהו מדבר שעות בכיתה רגילה? השתגעתם? זה עינוי קוגניטיבי.
למידה מרחוק מאפשרת לי תוך כדי שיעור לאכול, לשתות כוסית יין, לפהק, ללטף חתול ולדבר איתו, לגלוש בסלולרי ואפילו לשכב במיטה אם מתחשק. זה לא מנומס? לא תרבותי? תתקדמו. זאת המציאות והיא פה כדי להישאר. גם אני מרצה בזום לעיתים תכופות ויכולה להגיד בוודאות שהכי חשוב לי שסטודנטים ידברו, ישתתפו, יתעניינו, ייהנו, וממש לא אכפת לי אם הם תוקעים בדרך סנדוויץ' או שוכבים בערסל. והחתולים שלהם יותר ממוזמנים למפגש.
אני עוד רגע מסיימת את הלימודים ורק מקווה שישמרו את ההגבלות עוד קצת שאוכל להמשיך להיבחן מרחוק, בחינות שנכתבות במיוחד למודל הזה, שהן יישומיות ולא מבוססות על דבר אנכרוניסטי ומיותר כמו שינון; שאוכל להמשיך להצמיד לי רקע של ספרייה כשבפועל אני ליד הגורילות בספארי; שאוכל לקום באמצע להעמיד קומקום, להדליק את הדוד, לשים גרביים, ועל הדרך אפילו לחסוך קצת בזיהום התחבורה.
- רותי רוסו היא שפית ואשת תקשורת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
