לפעמים היסטוריה מתגלה לגמרי במקרה. בחודש יולי האחרון הגיעה משאית שיצאה מארכיון המדינה בירושלים לכיוון מדרשת בן-גוריון. בחניה של ארכיון בן-גוריון, כשעובדי המקום מוחאים כפיים ומתקשים להסתיר את התרגשותם, נפרקו ממנה מאות ארגזי קרטון שהכילו אוצרות לאומיים - מסמכים מקוריים בכתב ידו של "הזקן" - ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן-גוריון.
את איתן דוניץ, מנהל המכון, סיקרן אוצר אחד ספציפי: יומני הכיס המקוריים של בן-גוריון, בהם רשם את רשימותיו בלי שום תיווך, מסמכים שנחשבו לאבודים ואיש לא ידע היכן הם נמצאים. הארכיון המקורי אוחסן במשך 50 שנה בארכיון צה"ל, ולא יכול היה לעבור לשדה בוקר עד שנבנה בניין מותאם לאחסון המסמכים, הכולל גם כספת בחדר סודי, שם מאוחסנים מסמכים מסווגים.
היהלום שבכתר היה יומן שהיה ידוע שכתב בכ"ט בנובמבר 1947, היום שבו הכריעה עצרת האומות המאוחדות כי המנדט הבריטי יסתיים ובארץ ישראל יקומו שתי מדינות: יהודית וערבית. ההיסטוריונים ידעו שבן-גוריון כתב מסמך הכולל את כל הדברים אותם סבר שצריך במדינת ישראל שזה עתה נולדה, אבל מעולם לא ראו אותו בכתב ידו.
אלא שבכל מאות הקרטונים המסמך הזה לא נמצא. יומני הכיס כולם אותרו, נסרקו, נקראו. אבל דווקא היומן מאותו לילה היסטורי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. פשוט לא היה שם. למרות האכזבה, דוניץ לא איבד תקווה.
"מדובר ב'רשימת מכולת' של דברים שצריך כדי להקים מדינה, ובו כתב: ממשלה, בירה, צבא, משפט, דגל, המנון, חוקה, מטבע, נמלים, משטרה, פקידות, שדות תעופה וכו'", סיפר דוניץ באותו יום בריאיון. "דווקא את זה מכ"ט בנובמבר לא מצאנו, אבל אני אופטימי שעוד נמצא אותו כי מצאנו כל כך הרבה מסמכים אחרים".
במשך שמונה חודשים דוניץ עבר בין הארגזים ויומני הכיס הזעירים, מנסה למצוא את מה שנחשב עבורו לגביע הקדוש, יומן כ"ט בנובמבר. יחד עם ד"ר עדי פורטוגז, מנהל ארכיון בן-גוריון מהמכון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן-גוריון, הם פתחו את מאות הארגזים שהגיעו לשדה בוקר בחיפוש אחר אותו יומן אחד, שלא נמצא.
עד שבמרחק כמה עשרות קילומטרים טובים משם, בבית פרטי ברעננה, ילדיו של חיים ישראלי החליטו לסדר את בית הוריהם המנוחים. היסטוריה מתגלה במקרה לפעמים, כבר אמרנו?
הסוגיה שמסעירה את המדינה
חיים ישראלי נחשב ליועצם הקרוב של שרי הביטחון הראשונים של מדינת ישראל. את בן-גוריון, שר הביטחון הראשון, הוא העריץ. ישראלי, חתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, היה אחד מעוזריו הנאמנים והמסורים ביותר של בן-גוריון. הוא הלך לעולמו בשנת 2011.
אחרי פטירתו, בנו, פרופ' עודד ישראלי, כיום ראש המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, ביקש לעשות סדר בחפצים ובמזכרות ששמר. בחודש מאי האחרון נפטרה גם אמו, בגיל 95, ובית הוריו ברעננה נותר ריק. במשך חודשים הוא ואחותו סידרו את המסמכים הרבים שמילאו את הבית. האב חיים, ששמר על כל סודותיהם של ראשי המדינה, שמר בקנאות עשרות אלפי מסמכים.
"אבי שמר כל דבר. כל נייר וכל תיעוד, החל מחשבונות חשמל משנות ה-50 ודרך תעודות שלי ושל אחותי מבית הספר", סיפר פרופ' ישראלי. "לגבי מה שהיה ברשותו מתוקף תפקידו וקשריו עם בן-גוריון, הוא העביר חומר מסווג בחייו לארכיון צה"ל, חומרים אחרים למכון בן-גוריון ולבית בן-גוריון בתל-אביב. ידענו שיש עוד דברים, אישיים, בינו לבן-גוריון, שהשאיר בבית. הארונות היו מלאים במסמכים אבל היה גם את הבוידעם, עם מסמכים אליהם הוא לא ניגש ב-30-40 השנים האחרונות".
"פתחתי את אחד הארגזים וראיתי שם משהו אחר. מלא פנקסים קטנים, כמו של פעם. חשבנו שאלה פנקסים של אבא, אבל זה לא היה הכתב שלו. לאט לאט נפל האסימון: אלה הפנקסים של בן–גוריון!"
לפני כשלושה חודשים אחד הנכדים נשלח להוריד את הארגזים מהבוידעם. "היה צורך במעט לוליינות כדי להגיע לשם, והוא הוריד הכול לרצפה העמוסה - והלך. התחלתי לעשות שם סדר. אני פותח את אחד הארגזים ורואה שיש שם משהו אחר. ראיתי מלא פנקסים קטנים, כמו של פעם. חשבנו בתחילה שאלה פנקסים של אבא. על הכריכה היו תאריכים בכתב היד שלו. אבל בדפי הפנקס זה לא היה הכתב של אבא. אני מעלעל ורואה שכתובות פגישות. ב-1915 פגישה עם יו"ר הסוכנות, ראינו שמות מוכרים, כמו גולדה ושרת. לאט-לאט נופל האסימון: אלה הפנקסים של בן-גוריון!".
פרופ' ישראלי הודיע לד"ר פורטוגז על הגילוי המרגש. "חיפשנו זמן להיפגש כדי להעביר לו את כל המסמכים. לפני כמה שבועות הייתי בסיור של הפקולטה למדעי הרוח והחברה בשדה בוקר והבאתי איתי את הארגזים. פתחתי את תא המטען ואמרתי לו: תראה. הוא ביקש לראות אם יש את הפנקס של 47'-48', ולקח את הארגז אליו למשרד. אנחנו סיירנו בחוץ ואחרי חמש דקות הוא יצא נרגש כולו וקרא: 'תראה מה מצאתי! זה הפנקס שחיפשתי כל כך הרבה שנים!".
12 צפייה בגלריה
פרופ' עודד ישראלי. "לאט לאט נפל האסימון שמדובר ביומנים של בן גוריון"
(צילום: ירדן חיון, אוניברסיטת בן גוריון)
כאשר דוניץ ופורטוגז החזיקו את היומנים של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, הם יכלו כמעט לחוש בין אצבעותיהם את דמותו של "הזקן". משהו בדפים המצהיבים והפריכים, הממשיים כל כך, עזר להם לגלות עוד דברים שלא ידעו על האישיות של מי שכתב אותם - האיש שהחזון שלו הפך את מדינת ישראל למציאות. להבין יותר טוב את הדמות שכתבה את האותיות והמילים, ולהרגיש כאילו הם באמת הכירו אותו. לרגע אחד בן-גוריון הפך להיות דמות בשר ודם, ולא רק אייקון מספרי ההיסטוריה של ישראל.
רשימת המכולת של בן גוריון
בין ישראלי האב לבן-גוריון הייתה מערכת יחסים מיוחדת וקרובה במיוחד. בספר תנ"ך שהעניק לו הזקן בדצמבר 1953, כשישראלי היה בן 25, הוא כתב לו: "לחיים, היקר באדם והנאמן בחברים". בנו נרגש עד היום מהיחסים החמים.
"אני לא יכול לומר מה פשר הקשר הזה", הוא מחייך, "אבא הגיע בשנות ה-50 למשרד הביטחון בתור חייל. קשה לי לדעת מה תפס ביניהם. אני לא יודע איך הקליק, הכימיה הזו, נוצרו. אבל בעיקר בחייו, וגם אחרי מותו של בן-גוריון, אבי אהב אותו אהבת נפש והיה נאמן לו נאמנות של אמת".
כתוצאה מהנאמנות הזאת, ככל הנראה, הגיעו לידיו של ישראלי יומני הכיס. כולל הדף מהתאריך הדרמטי 29 בנובמבר, היום שבו התכנסה עצרת האומות המאוחדות. "נפלה הכרעה", כותב בן-גוריון, ומיד לאחר מכן כותב את אותה "רשימת מכולת" שהמדינה שמיד תקום תזדקק לה. ברשימה אפשר למצוא גם את הסוגיה שמסעירה כיום, 75 שנה אחרי, את המדינה: חוקה.
"המילה הזאת כל כך רלוונטית לימינו. ובעמוד הזה אפשר לראות את החזון והדרך הבן-גוריונית", מסביר דוניץ, שמספר מה עשה בן-גוריון באותם ימים סוערים: "יום לפני, ליבו לא עומד בו, הוא יודע שיש את ההצבעה ונוסע לקליה, ים המלח. הוא לא יכול היה להיות בבית. הוא ברח לקליה, ושם הוא שומע את תוצאות ההצבעה באו"ם, ואז הוא כותב 'נפלה הכרעה'. וב-30 בנובמבר בשעה 19:30 בערב, לא פחות מעניין, הוא כותב 'חזרתי לירושלים'. והוא כותב את תוצאות הצבעת פועלי הדפוס בתל-אביב! 'מפלגה 378', 'השומר הצעיר 109', והלאה.
"בעיניי, אין עוד מסמך שמעיד על החזון, הדרך והמנהיגות של בן-גוריון בקליפת אגוז. יש את רשימת המכולת, הכי גבוה שיש, ומצד שני את הדבר הכי אזוטרי שיש: בחירות פועלי הדפוס בתל-אביב. אם יש לי את הדרך שהיא למעלה, החזון, אני חייב לדעת את הלכלוכים על הדרך. בלי כוח פוליטי והבנה מה קורה במציאות היומיומית הכי אזוטרית שיש, לא אוכל להגשים את הדברים האלה".
- מה החשיבות של המסמך הזה בעיניכם?
פורטוגז: "אין לך מושג כמה חיפשנו אותו. יש לזה חשיבות של מורשת. אי-אפשר להסתכל על הכול בעיניים של מחקר. אבל הדבר הראשון שעשינו היה להשוות ולראות שבאמת הרשימה שהודפסה הוקלדה נכון. מה החשיבות של הכתר של המלכה במגדל לונדון? זו המורשת הבריטית. יומן הכיס של בן-גוריון מכ"ט בנובמבר זו מורשת ישראלית. כשאתה קורא את כתב היד של בן-גוריון, אתה חוזר בסוף לאמת, לבסיס, למקור. בלי מתווכים אתה יכול לגעת בהיסטוריה. כאן הוא ישב וכתב את הדברים בקליה, אם תלקקי את היומן תרגישי במלח של ים המלח".
דוניץ: "יש הבדל בין לקרוא את היומן המודפס של 48' שבו הוא כותב 'שוב אני אבל בין השמחים', או לקרוא את המקור ולהבין שלא נשאר לו מקום והוא כתב בשוליים את הדברים. מבחינה תחושתית זה אדיר. כשאני מספר על רשימת המכולת אני אומר לעצמי, הוא לא נתן דרינק עם פולה, כשחלום הגלות 2,000 שנה כפסע מלהתגשם, הוא כתב מה צריך לעשות. 'טו דו ליסט', להקים מדינה. אתה רואה שהוא אשכרה כתב ביומן יום לפני שהוא נסע לקליה, וברור שיש לו מערבולת בבטן. זה אחרת לגמרי. פתאום רואים כשבן אדם כותב בבת אחת".
איפה החוקה?
למרות שבאותו לילה בים המלח הוא הגדיר את המילה חוקה כאחד הדברים שהמדינה זקוקה להם, מי שקוראים בימים אלה, כשהמדינה נקרעת סביב המהפכה המשפטית, לנסח חוקה לישראל - יתקשו להיתלות בבן-גוריון.
ראש הממשלה הראשון תמך בחוקה, אבל מהר מאוד שינה את דעתו והעדיף את השיטה שהולידה את חוקי היסוד, האיזונים והבלמים. "על עניין החוקה רק אחר כך החליט שהוא לא רוצה", מסביר דוניץ למה "חוקה" הייתה ברשימה המקורית של בן-גוריון, אך הוא לא פעל להגשים אותה בפועל. "זה אינטואיטיבי. המנון לצד פקידות לצד חוקה. אחר כך הוא חושב לכאן ולכאן לגבי החוקה".
פורטוגז: "בן-גוריון התנגד לחוקה. בגין ביקש שתהיה חוקה למדינת ישראל. ולמה שאדם לא יימלך בדעתו? זה הדבר היפה, איך מנהיג ומדינה מעוצבים. ומה שיפה הוא, שאתה קורא ב-2023 את בן-גוריון ב-1947. אין את פער הזמן. וזו החשיבות של היומן המקורי, בחשיבה התודעתית. את עכשיו ב-1947".
12 צפייה בגלריה
דוד בן גוריון. האם שיער שמחלוקת על החוקה תלווה את המדינה גם ב-2023? קשה לדעת
(צילום: דוד רובינגר)
האם בן-גוריון שיער אז שהמחלוקת על החוקה תלווה את ישראל גם בשנת 2023? קשה לדעת. פרופ' ניר קידר, נשיא המכללה האקדמית ספיר, היסטוריון ומשפטן ומחבר הספר "בן-גוריון והחוקה", מסביר כי הזקן החליט באותה העת שאין מקום לחוקה מחשש שתהליך כתיבתה עלול להביא לקרע בעם.
"כולם חשבו שמדינה מתוקנת צריכה חוקה. רוב היהודים בתקופה הזו חשבו כך. משנת 1949 דעתו של בן-גוריון ונוספים מתחילה להשתנות. לא לגבי חוקה, אלא האם צריך מסמך אחד כתוב שיקראו לו 'חוקה' עכשיו. רוב צמרת משרד המשפטים באותה תקופה חשבה שמוטב כעת לדחות את הכתיבה של המסמך האחד הזה, שיקראו לו חוקה.
"כולם חשבו שמדינה מתוקנת צריכה חוקה, רוב היהודים בתקופה הזו חשבו כך. ב-1949 דעתו של בן גוריון החלה להשתנות לגבי השאלה אם צריך עכשיו מסמך שקוראים לו חוקה"
"בחוקה יש את מבנה המשטר וזכויות האדם של האזרחים. ובדרך כלל לחוקות היה מבוא חגיגי, הצהרה, מסמך שכל מדינה חדשה שקמה יצרה לעצמה. ומה שבן-גוריון אמר זה רגע, רגע, רגע. נשים את ההצהרה בצד. כולם הרי היו בעד הרעיון של חוקה. אבל יש פה מדינה עם אתגרים שלא היו לשום מדינה אחרת. רק עכשיו הם יצאו ממלחמה מטורפת, בה 1% מהאוכלוסייה נהרג, יש את הפליטים הערבים, יש לחץ בינלאומי, הערבים בארץ חיים תחת משטר צבאי והאוכלוסייה היהודית מכפילה את עצמה. כל אדם שני אין לו איפה לגור, יש פערים כלכליים עצומים וישראל על סף פשיטת רגל. ובן-גוריון אומר לעצמו שזה לא הזמן שצמרת המדינה תשב ותדסקס את המבנה של החוקה, איך תיראה הכנסת, הצבא וזכויות אדם".
- יש האומרים שהוא התנגד לחוקה פשוט כדי שלא יהיה מסמך משפטי שיגביל את כוחו.
קידר: "מה שהפחיד אותו זה המבוא. על זה הוא נקרע. בארצות הברית המבוא נפתח במשפט: 'אנו אנשי ארצות הברית...' האם זה יהיה 'אנו אנשי העם היהודי'? אבל מי זה העם היהודי? מה נעשה עם הערבים? ומה עושים עם מיליוני היהודים שלא חיים בארץ? בן-גוריון אמר שהקמת המדינה היא נס. הימין והשמאל לא הסכימו, יהודים וחילונים, וכולם רבו עם כולם. והייתה נקודה בזמן שהבינו שזה עכשיו או לעולם לא. נוצרה מדינה, נוצרה פה דמוקרטיה מתפקדת. ובן-גוריון ראה שההסכמה ששררה בחודשים הראשונים של המדינה הולכת ומתפוגגת. והוא חשב שכינון החוקה רק יכניס אותנו לבלגן עוד יותר גדול. בשביל מה אנחנו צריכים את זה? הוא פחד שבארץ תהיה חוקה רעה, בגלל שעצם הוויכוח על החוקה ידחוף את כולם לפינה שלהם. כל אחד ירצה להכניס את מה שחשוב לו. הדתיים את זה, הימין את זה, תנועת העבודה תרצה את זה, ולא נצא מזה".
וזה לא הקו המחבר היחיד בין שנת הקמת המדינה לימים אלה. פרופ' ישראלי, מי ששימש כרב בקיבוץ בגוש עציון וחוקר את קבלת ימי הביניים ויצירתו הקבלית של רמב"ן, חש שהגילויים הללו מעצימים את ההכרח שבאחדות. "כשאתה קורא את רשימת המכולת הזו, שבה הוא כותב, 'משטרה, חוקה, ממשלה, דגל, המנון', ורואה את הרשימה הזו, אתה שואל את עצמך מאיפה לאדם הזה היו את הכוח והיומרה לצאת לדרך הזו? זו רוח שאנחנו לא מכירים היום, כוח מניע שקיים בנקודה היסטורית מסוימת, כשברור לכולם שזה חייב להיות עכשיו. ומשהו ביכולת ההכרעה הזו, מתוך הצמתים שאנחנו נמצאים בהם היום, זו רוח הדור שלא מוצאים במקומות ובזמנים אחרים".
דוניץ: "בן-גוריון כתב שדמוקרטיה היא נשמת אפו של העם היהודי. הוא כותב במאמר מ-1915, 'שיסתדרו כוחות האומה ויתאחדו. המפלגות יושיטו זו לזו יד ויתוועדו יחד'. יש הבחנה בין בן-גוריון וממלכתיות בסוגיות ביטחון, אפס או מאה, לבין סוגיות כמחוקק. הוא היה פשרן כמחוקק. והבין שבין אם חוקה ומשפט זה עיגון נורמות, אנחנו באים מכל כך הרבה מקומות וצריך להיזהר עם זה. הוא מדבר על שלטון החוק וזכויות מיעוט, אני חושב שבסוף היו שני מנהיגים שהפכו אותנו מקרעי שבטים לעם: משה רבנו ובן-גוריון. משה רבנו הפך אותנו לבני ישראל, לעם, ובן-גוריון הפך אותנו מקרעי שבטים בגלות – לעם אחד. אנחנו עם אחד. נקודה".
בין יהדות הגולה ליהדות ארץ ישראל
אבל לא רק אותו יומן כיס התגלה. כאמור, גם "יומן הגירוש" התגלה. מדובר ביומן המוקדם ביותר של הזקן. בכתביו אנחנו יודעים שהוא ניהל יומנים כבר משנת 1900. בשנת 68' כתב שכבר אינו רושם ביומניו כבעבר, שאינו יודע אם הוא רוצה לחדש את הכתיבה, בה החל כשהיה רק בן 14. כל היומנים המוקדמים האלה ככל הנראה אבדו. בשנת 1915 הטורקים גירשו אותו מארץ ישראל והוא מוצא עצמו חסר כל באלכסנדריה, ממש ערב חג הפסח, ובהמשך עובר לניו יורק.
היומן נפתח במילים אלה: "הננו נוסעים לספר יציאת מצרים ולערוך הסדר על יד קברות פרעה. אך יציאת מצרים לאו דווקא, יותר נכון יציאת ירושלים. זה חמישה ימים שאנו באלכסנדריה... מלבד ארבעת המגורשים נסעו רק יהודים אחדים... מארץ ישראל גורשנו בתור מתנגדי האינטרסים העותמאניים". לאחר מכן כתב, "הוצאנו סוף-סוף לחופש גמור – אחרי שני חודשים של מאסר והשגחת המשטרה. נכנסנו להוטל של הנילוס. הוטל רגיל של כרך, המחירים הגונים – 5 פר. ליום רק בעד החדר. פה מתאכסנים הרבה משלנו..."
בהמשך אותו יומן, בי"ד באלול, כשהוא כבר בצפון אמריקה, בטורנטו שבקנדה, כותב בן-גוריון על תחושת החיים בגולה: "היהדות שלנו בגולה למה היא דומה? למהלך על גבי החבל. התהום של החיים הצרים אורבת לו מכאן ומכאן והוא מדדה ומקפץ על החבל בזהירות ובהתאמצות מרובה. עד שהוא נופל ומשבר ידיו ורגליו. רוצה אני להלך על פני הקרקע".
"היהדות שלנו בגולה למה היא דומה? למהלך על גבי החבל. התהום של החיים הצרים אורבת לו מכאן ומכאן והוא מדדה ומקפץ על החבל בזהירות ובהתאמצות מרובה. עד שהוא נופל ומשבר ידיו ורגליו. רוצה אני להלך על פני הקרקע"
"בן-גוריון כותב בצורה ממש פיוטית, שלא כהרגלו", אומר דוניץ כשהוא עובר על היומן. לנגד עינינו, בכתב ידו של גבר צעיר בן 31, ניתן לגלות צד אחר במי שיהיה אחד המנהיגים הגדולים של המדינה. "מלחמת העולם הראשונה מתחוללת והוא בגלות".
בנוסף, הוא כותב לעצמו מעין "נאום מוטיבציה": "אין אנו רוצים במולדת של נייר. אלא במולדת של ברזל, דם, עבודה וחיים. המולדת זו אינה דרישת הרגע... זו המטרה ההיסטורית שהציגה לה תנועת התחיה של העם העברי. מה שאנו רוצים וצריכים לעשות ברגע הזה הוא לדרוש הערבויות המשפטיות שיאפשרו את זה. את המולדת הזאת אנו רוצים לברוא בעצמנו על ידי עבודתינו והתפתחותנו החופשית". בדפי היומן ניתן כמעט להרגיש בתחושת השליחות הבוערת שלו: "לפני אלפיים שנה נחרבה ארצנו ועמנו יצא בגולה. עכשיו חרבה הגלות והגיעה השעה שנשוב לארצנו ונבנה אותה!"
דוניץ: "ב-1915 אתה מחזיק את בן-גוריון בן 31. אתה לא קורא בכתביו שמודפסים אחרי שהוא כבר ראש ממשלה".
"הנגיעה בפיסת ההיסטוריה הזו נותנת תחושה של מה אסור לנו לאבד", קובע ישראלי. "זו תחושה מאוד חזקה, שבה רואים שהדבר הזה קם ונהיה והפך לעובדה. מדינת ישראל הפכה לעובדה היסטורית. התחושה הראשונית שלי היא שאת הדבר הזה אסור להחמיץ ואסור לתת לו ליפול. בכתביו ידע שצריך לחיות יחד, וזה דבר שאני חושב שבן גוריון היה אלוף בו. למרות שהתבטא נגד יריביו בחריפות, הוא הבין שכדי להפוך את הפרויקט הזה של מדינת ישראל למשהו שהוא מעבר לאפיזודה זמנית, למשהו קבוע, צריך ללכת יחד".
דוניץ: "חשבתי על ההבדל בין לקרוא אותו בדפוס לבין לקרוא אותו בכתב. ופתאום יש סיפור. בעמוד הראשון של היומן הוא כותב שזו יציאת ישראל ועושה את ליל הסדר ליד קברי הפרעונים. לא היה לנו מושג עד היום שזה העמוד הראשון ביומן! יומן הגירוש, בניגוד ליומני הכיס, הוא יומן, יש בו רגעי פרוזה. ועד עכשיו לא קראנו לזה בכלל 'יומן גירוש' או 'יומן גלות'. לא יכולנו לדעת את הסיפור הזה בדרך אחרת. ופה הוא מתפייט".
12 צפייה בגלריה
בן גוריון באלכסנדריה. "זה אדם שגורש מהארץ והחלום שלו מתמוטט לרגע, אבל אנחנו לא רואים את זה"
(צילום: מתוך ספר דוד בן גוריון - עיינות)
"זה אדם שגורש מהארץ והחלום שלו לרגע מתמוטט, אבל אנחנו לא רואים את זה. מהדפים עולה אדם צעיר, עם המון סימני קריאה, שאבדו בהקלדות מחדש (חלק מהמסמכים עברו הקלדה והדפסה - א”ק). ויש פה אופטימיות. הוא חדור מוטיבציה. גורשתי, אבל החלום לא פג. והסיפור הזה לובש צורה, עם התחלה וסוף. בקריאה ביומן הזה הוא עדיין לא מנהיג מכונן וניתן לקרוא אותו עם הצבעים, המחיקות והקשקושים. נוצרת עוד שכבה של אינטימיות, שהיא מאוד מרגשת בעיניי. כל היכרות בלתי אמצעית נוספת גורמת לנו לעבוד טוב יותר, ולסייע בהפצת מורשתו במדויק יותר".
בתקופת הגלות שלו כתב גם מאמרים. אחד המאמרים מתכתב עם הלך רוחו ביומן הגירוש: "מתוך תהום המחשכים שאפפו את עמנו בשעת חירום זו הולך ובוקע קו אור: שאיפת הגאולה מפלסת לה נתיב בלבב האומה". באותו מאמר כתב על התאחדות כמעט כל חלקי האומה ומפלגותיה: "בתוך הצער והכאב מתבשלת ההכרה הלאומית – ורעיון התקומה בא"י כובש לבבות ומקרבם".
"איך יהיה רוב יהודי אם הערבים מתרבים יותר?"
בארגז מהבוידעם של ישראלי התגלה אוצר נוסף. "גילינו כתיבה סופר מעניינת ורלוונטית על גבי מעטפה של דואר אוויר", אומר דוניץ, "זו בעצם רשימה של שאלות, שלדעתנו בן-גוריון מנסח זמן קצר לפני כ"ט בנובמבר. אין לדעת אם מדובר בחודשים, שנה או שנתיים".
בן-גוריון בעצם שואל שאלות על אותה מעטפה, שאלות שרלוונטיות גם היום: "מדינה לאחר רוב ומה עד רוב? מה השפעת המדינה על יהודי אמריקה ואנגליה? האין מדינה צריכה להשגיח על כניסה לארצה? ואם אין מהגר בלתי לגאלי? הייסתפקו יהודים במדינה יהודית בלי רוב? כשיהדות המדינה תיווסד על רוב כתוב איך להבטיח זכויות באופן אפקטיבי זכויות המיעוט? ואם לכל יהודי יש זכות לעלות הרי היהודי באמריקה או באנגליה יש לו זכויות שאין לאנגלים או לאמריקאים. איך יהיה רוב יהודי אם הערבים מתרבים יותר? הירשו עלייה ערבית? היפלו נגד עלייה ערבית?"
פורטוגז: "כדי לא לפספס אף שאלה, הוא יורק את זה החוצה. הנה, כתבתי, זה שם. נדון בזה. את קוראת את הרשימה וזו חוויה אינטלקטואלית. הוא לא מייפה את המציאות, אלא מסתכל על הנתונים והעובדות".
"השאלות כאן כל כך רלוונטיות: זכויות מיעוט, זכויות של יהודי העולם, עלייה ערבית כן או לא", אומר דוניץ. "ורואים שהוא היה אינטואיטיבי. כשהוא כותב על המעטפה, הוא ניגש לשאלות גדולות ולא עונה. הוא רק שואל".
יומני הכיס ויומן הגירוש מ-1915 יוצגו בקרוב במרכז המבקרים של הארכיון למורשת בן-גוריון שבקמפוס האוניברסיטה בשדה בוקר. כך הציבור יוכל להתרשם מהם ממקור ראשון.
פורטוגז: "בסופו של דבר, כשאתה מחזיק את היומנים אתה נע ונוסע בזמן. פשוט מגיע לימים שבהם זה נכתב. פתאום הכל מסביבי שחור-לבן, כמו בסרט מהתקופה, ואני הופך להיות שחקן בסרט הזה. הוא כתב בתקופה של פוליטיקה הסכמית. היום הפוליטיקה היא פוליטיקה של הכרעה. כל שחקן מבקש לסמן את נקודת ההכרעה שלו. אז בואו ונחזור לאזור ההסכמה. אני לא יודע מה בן-גוריון היה אומר היום על המצב במדינה, אבל אני בטוח שהוא היה אופטימי. לבן-גוריון יש תפקיד מאחד. אתה מנסה לברוח, ומה שקורה במדינה רודף אחריך. כולם באים לכאן כדי למצוא את המכנה המשותף. אני רוצה שהציבור הישראלי יבוא לפה וישאב כוחות. כשקוראים אותו מבינים שמחלוקות תמיד היו. אבל בסוף יש לנו עתיד משותף שצריך לייצר יחד. אנחנו היום במקום שנראה אפל ושחור, אבל אני אופטימי. כולנו באותה סירה, והיא תמשיך להפליג למקומות טובים".
