ב־8:45 בבוקר 11 בספטמבר 2001, הסתובב יוצר קולנוע צרפתי צעיר בשם ז'ול נאודה בדאון טאון מנהטן, לא רחוק ממה שהיה מרכז הסחר העולמי. הוא היה מצויד במצלמה וצמוד לניידת כיבוי אש מתחנה סמוכה, כחלק מסרט תיעודי עליו עבד יחד עם אחיו, גדעון. ז׳ול צילם את הכבאים מטפלים בקריאה שגרתית, כששמע מעליו רעש עצום. הוא הרים את הראש לשמיים ונדהם לראות מטוס טס בגובה מאוד, מאוד נמוך; באינסטינקט שהוא לא יכול להסביר גם יותר מ־21 שנה אחרי, הרים ז׳ול את המצלמה וצילם את מה שהפך לתיעוד היחיד הקיים של פגיעת טיסה מספר 11 של אמריקן איירלינס במגדל הצפוני, מגדל מספר 1 של בנייני התאומים. ז׳ול המשיך לצלם עוד שעתיים רצופות, מפסיק רק פעם אחת, לשמונה שניות, כדי לטעון את המצלמה. הוא תפס סצנות מדהימות של אימה וגבורה: פניו של מפקד כבאים ששולח את אנשיו לתוך המגדלים, ניצולים מכוסי אבק לבן בורחים בצרחות, חלונות עצומים מתנפצים לרחוב, פצועים צורחים באוקטבות שהקול האנושי לא אמור לייצר, המבטים האחרונים של כבאים מתוך המגדלים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כמה רחובות משם הסתובב גדעון נאודה, גם הוא עם מצלמה. גם הוא מתעד אימה מחרידה. במשך שעות גדעון היה בטוח שז׳ול נהרג. ז׳ול היה בטוח שגדעון נהרג. שניהם המשיכו לצלם עוד שעות וימים אחר כך, כמעט יוצאים מדעתם משילוב של טראומה, אדרנלין, אהבת קולנוע תיעודי ואירוע משנה חיים. כל הצילומים האלה הפכו לסרט האמיתי והמזעזע ביותר שנעשה על פיגועי 11 בספטמבר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מאז, אולי כתרפיה ואולי מתוך טראומה שמעולם לא החלימו ממנה, הפכו האחים נאודה ליוצרים שמגיעים אחרי טרגדיות גדולות והופכים אותן לסרטים תיעודיים שכולם עוסקים רק בקורבנות. הם עשו סדרה על התקפת הטרור בפריז ב־2015, בה נהרגו 130 איש; הם עשו סרט על השריפה שוברת הלב בקתדרלת נוטרדאם ב־2019. הם לרגע לא חשבו שיעשו סרט על התקפה אלימה של אזרחים אמריקנים בלב הדמוקרטיה הנערצת שלהם.
״עברנו את 11 בספטמבר״, אומר עכשיו ז׳ול נאודה, ״אבל מה שקרה ב־6 בינואר 2021 בוושינגטון היה אפילו יותר מדהים עבורי. אחרי 11 בספטמבר את בטוחה שראית את הצד הכי מכוער של האנושות, אבל את גם יודעת שזה היה פיגוע טרור של אנשים מבחוץ, ופיגועי טרור הם דברים שקורים בעולם הזה. את לא חולמת שתראי אמריקנים מתקיפים בכזו אלימות את המדינה שלהם, ופתאום זה קורה. אנחנו מאמינים גדולים ביופי האנושי וכנראה אנחנו קצת נאיביים, אז אנחנו עושים סרטים כדי למצוא את היופי הזה בתוך הזוועות״.
בשבוע שעבר נשא נשיא ארה״ב, ג׳ו ביידן, את נאום מצב האומה השנתי בפני שני בתי הקונגרס. יום לפני כן הוקמו גדרות ענק מסביב לגבעת הקפיטול, ומאות חיילים הוסעו לוושינגטון והפכו אותה, שוב, לעיר מבוצרת. זו המציאות בשנתיים האחרונות בבירת ארה״ב, זו שרונלד רייגן הכתיר כ״עיר הנוצצת על הגבעה״, זו שהעולם למד לשאת אליה עיניים, גם אם לא תמיד הגיע לה. בדיוק כמו 11 בספטמבר 2001, כך גם 6 בינואר 2021 שינה את ארה״ב; ואת שני השברים האלה תיעדו אחים צרפתים שגרים באמריקה מילדות, ואף פעם לא חשבו שזה מה שיקרה להם כשיהיו גדולים.
״כמו כולם, היינו בהלם מוחלט כשראינו את ההתפרעות הזו בשידור חי״, אומר ז׳ול נאודה, ״אבל לא חשבנו על זה במובנים של סרט. ממש אחרי 6 בינואר התחיל משפט ההדחה של דונלד טראמפ בקונגרס, והדבר הראשון שהראו בו היה וידיאו של 20 דקות מאותו יום. זה מיד הזכיר לנו התקפות טרור ודברים איומים שאנחנו עושים עליהם סרטים. מצד אחד טרגדיה מזעזעת, אבל גם סיפורים אדירים של אומץ והרואיזם. מאז 11 בספטמבר אנחנו מחפשים את הדברים האלה, את האור באמצע החושך. הבנו שיש כאן סרט״.
"הביטחון של האנשים האלה הדהים אותי. הם עברו על החוק, צילמו את עצמם עוברים על החוק, לא חששו לרגע שיסתבכו והיו גאים בכך. הם ממש חגגו, כמו וודסטוק של מטורפים, אבל כיוצרי סרטים שמחנו שהם היו מטומטמים מספיק כדי לצלם את עצמם, ולהתגאות בפני המצלמה שהם הולכים להרוג חברי קונגרס"
ואכן, יש. סרט הדוקו "השישי בינואר" (זמין לצפייה ב־+discovery ב־yes) הוא התיאור המקיף ביותר של אירועי היום שבו הייתה הדמוקרטיה האמריקאית קרובה לתהום הרבה יותר מכפי שנדמה. שעתיים וחצי של קליפים מ־1,500 מקורות וראיונות עם עשרות חברי קונגרס ושוטרים. ״הבעיה הגדולה״, אומר גדעון נאודה, ״הייתה שעד שהתחלנו לעבוד על הסרט, הרבה אנשים שפרצו לקונגרס וצילמו שם מחקו את הסרטים שהעלו לאינטרנט, כי הם פתאום הבינו שהם בצרות גדולות״.
אז מהיכן הגיע התיעוד עוצר הנשימה הזה?
גדעון: ״רוב הצילומים שקיימים בכלל מאותו יום הם לא של ערוצי הטלוויזיה הגדולים. אלה לא הצליחו להתקרב לקפיטול, הצוותים שלהם קיבלו מכות והציוד נהרס. מה שנשאר הם עיתונאים פרילנסרים שרצו פנימה עם מצלמה ביד. זו פעם ראשונה שפרילנסרים הם המקור הכמעט בלעדי של מידע על אירוע בקנה מידה כזה. אנחנו מדברים תמיד על האזרח העיתונאי, אבל פה זה הפרילנסר, ששילם מכיסו כרטיס טיסה ודלק כדי להגיע לוושינגטון, ורץ כמו חייל גרילה לנסות להשיג חומר שיוכל אחר כך למכור. זה עולם חדש, שנולד ממציאות עצובה שבה ב־20־30 השנים האחרונות פוטרו כל כך הרבה עיתונאים, עד שלא הייתה להם ברירה אלא לעבוד לבד, ורק בזכותם יש לנו את הצילומים האלה״.
ז׳ול: ״יש גם קליפים שהמתפרעים צילמו, וזרועות החוק הצליחו לשים עליהם יד לפני שהם נמחקו. הביטחון של האנשים האלה הדהים אותי. הם עברו על החוק, צילמו את עצמם עוברים על החוק, לא חששו לרגע שיסתבכו והיו גאים בכך. זה היה כל כך ביזארי. הם ממש חגגו, כמו וודסטוק של מטורפים, אבל כיוצרי סרטים שמחנו שהם היו מטומטמים מספיק כדי לצלם את עצמם ולהתגאות בפני המצלמה שהם הולכים להרוג חברי קונגרס. קיבלנו הרבה חומרים שהם צילמו ממשרד המשפטים, כי אסור להרוויח מפשע, אז הם גם לא יכלו למכור את הווידיאו״.
קושי גדול לא פחות היה להשיג גישה לחברי הקונגרס, ובעיקר לשוטרים. לקח חודשים רבים לשכנע גם את משטרת הקפיטול וגם את משטרת המטרו של וושינגטון לאפשר לשוטרים לדבר לסרט. בסופו של דבר האחים נאודה היו היחידים שאכן קיבלו גישה לשוטרים, כזו שבלעדיה לא בטוח שבכלל היה סרט. ״ידענו שעל כל מי שנראיין יגידו שיש לו אג׳נדה פוליטית, מפה או משם״, אומר גדעון, ”כך שכדי לעשות סרט א־פוליטי היינו חייבים את השוטרים. בלעדיהם אין סיפור״.
האחים עברו לגור בוושינגטון והעבירו חודשים ארוכים בפגישות. ״ארוחות בוקר, צהריים וערב״, מחייך ז׳ול, ״אנחנו צרפתים, הכול צריך לקרות תוך כדי ארוחה ועל כוס יין. בסופו של דבר, זה תהליך של יצירת אמון. אנחנו יודעים מה זו טראומה, עברנו אותה בעצמנו, אז כשאני יושב עם שוטר שקיבל מכות רצח והוא עדיין בטראומה קשה, אני מבין אותו, יש בינינו קשר מיידי. חיכינו חמישה חודשים לאישור ממשטרת הקפיטול ותשעה ממשטרת המטרו. הפרויקטים האלה מצריכים הרבה סבלנות ועקשנות״.
יש לכם בערך 50 מרואיינים, אבל רק ארבעה מהם חברי קונגרס רפובליקנים. ניסיתם להשיג יותר?
״שלחנו מיילים לכל 50 הסנאטורים הרפובליקנים, ולעוד 115 חברי בית הנבחרים הרפובליקנים. בסוף קיבלנו רק ארבע תגובות, הלוואי שהיו יותר. ניסינו, הבהרנו שזה סרט לא פוליטי שרק מספר את אירועי אותו היום מנקודת מבט של ניצולים, אבל הם לא רצו לדבר אפילו על מה שהרגישו״.
החלטתם במודע לא לראיין אף אחד מהמתפרעים.
גדעון: ״אנחנו אף פעם לא מדברים עם התוקפים, זה תמיד רק הצד של הקורבנות. אנחנו מסרבים לתת ספייס לתוקפים, לא רק כהחלטה מוסרית, אלא גם כי הרבה יותר מעניין לעסוק באנשים שאין להם שום מושג מה קרה להם פתאום, ועוברים תוך שניות לכאוס ולסכנה בלתי נסבלים. כאן אתה מגלה מי אתה באמת״.
ז׳ול: ״ואז גם צפים הצדדים הכי טובים בטבע האנושי. יש קטע בסרט שבו רואים חבר קונגרס בפאניקה כל כך גדולה, שהוא בטוח שיש לו התקף לב, וכל מה שהיה צריך כדי להרגיע אותו זה חבר קונגרס אחר, שמחזיק לו את היד ואומר, ׳אנחנו נהיה בסדר׳. כשחושבים על האנשים האלה, שהותקפו ב־6 בינואר, אנחנו נוטים לראות רק את המדים שלהם או את התואר הפוליטי שלהם, אבל מתחת לכל אלה יש בן אדם, ויש לו משפחה וחברים. כשהסנאטור כריס מרפי אומר לנו, ׳חשבתי שיש סיכוי שלא נצא מזה׳, אתה חייב לראות את האדם. רצינו שהצופים יגלו את האנשים האלה. אנחנו לא עיתונאים, עיתונאים צריכים להתייחס לשני הצדדים. אנחנו רק רוצים להראות בני אדם מוציאים מעצמם את כל הטוב שיש בהם דווקא ברגעים הכי קשים בחייהם״.
הסרט מבהיר היטב את עוצמת השנאה איתה הגיע האספסוף המוסת לגבעת הקפיטול, כמו גם את הגזענות והאנטישמיות שפרחו וליבלבו בבסיס הקשה של מצביעי דונלד טראמפ. כך, למשל, מספר מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, צ׳אק שומר, כיצד שמע מתפרעים צועקים לעברו "הנה היהודי!", ושוטרים שחורים רבים שהגנו על בניין הקונגרס משתפים גילויי גזענות הופכי בטן.
״היינו המומים מהחוצפה, מהביטחון בפריבילגיה הלבנה של המתפרעים, כמה הם מנותקים לגמרי מהמציאות״, אומר ז׳ול. ״אנשים נכנסים עם חולצות של תמיכה במשטרה, ואז נותנים מכות רצח לשוטרים. הם נראו ממש המומים מזה ששוטרים ניסו לעצור אותם, וכשזה קרה הם פשוט הרביצו לשוטרים עם מחבטי בייסבול״.
וריססו אותם עם ספריי עכברים.
גדעון: ״והכו אותם עם המטות של דגל ארה״ב, בעטו בהם וקיללו אותם במילים שאי־אפשר להאמין שמישהו עוד משתמש בהן. יש שם שוטר שמספר שהוא הלך הביתה ופשוט בכה. זה שבר לי את הלב. עוצמת הגזענות כאן הפתיעה אותנו. זה כמובן לא היה צריך להפתיע, אבל עדיין הדהים אותנו לשמוע שוטרים שחורים מספרים על מה שעברו באותו יום. כל הדבר הזה היה כל כך מזעזע, וושינגטון, המאה ה־21, איך זה יכול להיות?״
נכון לרגע כתיבת שורות אלה, נעצרו 985 איש בהאשמות שונות הקשורות להתפרעויות 6 בינואר 2021 בגבעת הקפיטול. עשרות נשלחו לכלא, אבל אף אחד מהאנשים שהסיתו אותם לא שילם כל מחיר, כולל המסית הראשי, דונלד טראמפ. השוטר בריאן סיקניק מת לאחר שנחבט בראשו במהלך ההתפרעויות, כמו גם ארבעה מהמשתתפים בהן. יותר מ־140 שוטרים נפצעו. בשנתיים שעברו מאז 6 בינואר התאבדו ארבעה שוטרים שהיו בקונגרס באותו יום.
האחים נאודה עדיין מנידים בראש בחוסר אמון כשהם מדברים על 6 בינואר. הם חיים בארה״ב 34 שנה, ולמרות שתמיד יישארו צרפתים ואאוטסיידרים, הם מרגישים שזה גם הבית שלהם. ״זו מדינה משוגעת לגמרי, בדרך הכי יפה והכי נוראית שיש״, אומר ז׳ול, ״יש קסם אמיתי לאמריקה, אבל אז קורה דבר כזה ופתאום היא נראית כמו מדינת עולם שלישי. אחרי 11 בספטמבר הייתה כזו תחושת אחדות בין האמריקנים, לעולם לא הייתי מאמין שהניסוי הזה כל כך שברירי ושדבר כזה יכול לקרות. אני עדיין לא מאמין״.
גדעון וז‘ול נאודה, בני 52 ו־49, נחמדים במיוחד, הגיעו לניו־יורק מפריז ב־1989. הם מקרה לא שכיח של מהגרים לארה״ב שבאים ממדינה מערבית נחשקת. אביהם, עיתונאי, העביר את המשפחה לאפר איסט סייד מנהטן כשגדעון וז׳ול היו ילדים, ושם הם גדלו להיות חובבי קולנוע. גדעון למד קולנוע באוניברסיטת NYU, וז׳ול הלך לשיעורים מדי פעם כשהוא מתחזה לאחיו. אהבת הקולנוע קירבה ביניהם והם החליטו לעשות סרטים דוקומנטריים יחד: ז'ול הוא יותר מפיק רציני; גדעון הוא הבמאי הארטיסט.
הסרט הראשון שלהם, Hope, Gloves and Redemption, עקב אחרי מתאגרפים צעירים בהארלם וזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל הקולנוע והווידיאו הבינלאומי של ניו־יורק בשנת 2000. "אנחנו אוהבים להזדהות עם אנשים שחיים בשולי החברה, אנחנו מציצנים״, מחייך גדעון. ההחלטה על הסרט הבא כבר שינתה את חייהם לנצח. זה התחיל סתם בהגשמת חלום של ילדים שהעריצו כבאים, ועכשיו היו למבוגרים שמתלהבים לעשות סרט על כבאים בניו־יורק. הם קיבלו גישה לאחת מתחנות הכיבוי הוותיקות בדאון טאון מנהטן, והתכוונו להתמקד בטירון בן 21 מהברונקס בשם טוני בנטטוס.
כמעט כל לילה, במשך שבועות של קיץ 2001, ישבו גדעון וז׳ול עם המצלמה בתחנה וחיכו לאקשן, שלא הגיע. כבאים הם עם של אמונות טפלות וה"יובש" גרם להם לעצבנות, שהרי אם אין שריפות במשך תקופה ארוכה, ברור שמשהו ממש רע עומד לקרות. גם האחים התחילו לטפס על הקירות; כל יום צילומים כזה עלה הרבה כסף. כבאים אמרו להם להיזהר במה שהם מייחלים לו, והם למדו על האמונה הטפלה הביזארית לפיה אם אדם רואה באותו יום שני אנשים נמוכי קומה, זה אומר שתהיה לו עבודה. ב־10 בספטמבר בערב ראו ז'ול וגדעון שני אנשים נמוכי קומה. זה סיפור אמיתי.
בבוקר 11 בספטמבר קיבלה התחנה הודעה על דליפת גז בכנסייה ליד מגדלי התאומים. ז‘ול הצטרף לכבאית, גדעון נשאר בתחנה, צמוד לכבאי הצעיר בנטטוס, שבדיוק סיים משמרת. עם הגעתו לאתר דליפת הגז החל ז׳ול, שלמד מאחיו איך לצלם וידיאו רק חודש קודם, לצלם את הכבאים עובדים. ואז שמע את השאגה ישירות מעליו.
״ראיתי את המטוס נעלם מאחורי בניין סמוך, וסובבתי את המצלמה לכיוון המקום שבו היינו אמורים לראות אותו שוב - מרכז הסחר העולמי, ממש במורד הבלוק. אני רואה אותו נכנס בבניין. התחלתי לרוץ לכיוון הזה, כל הזמן מצלם. אנשים זינקו מגובה כזה שכאשר נגעו בקרקע הם התפרקו, ממש מולנו״
"יש הפסקה של כשתי שניות לפני שהמציאות שוקעת פנימה״, סיפר ז׳ול לפני כמה שנים ל׳וואניטי פייר׳, ״ראיתי את המטוס נעלם מאחורי בניין סמוך וסובבתי את המצלמה לכיוון המקום שבו היינו אמורים לראות אותו שוב - מרכז הסחר העולמי, ממש במורד הבלוק. אני רואה אותו נכנס בבניין. התחלתי לרוץ לכיוון הזה, כל הזמן מצלם. הגענו למגדל מספר 1, והכבאים, שאני מכיר כבר שבועות, נכנסים דרך החלונות השבורים. נכנסתי ללובי, ראיתי שתי דמויות בוערות על הרצפה, אחת מהן של אישה צורחת. הדלק של המטוס ירד דרך פירי המעלית ויצר כדור אש בלובי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו שעומד למות. אנשים זינקו מגובה כזה שכאשר נגעו בקרקע הם התפרקו, ממש מולנו״.
גדעון עזב במקביל את התחנה והתחיל לרוץ לכיוון המגדל הבוער. חודשיים של המתנה למשהו שיקרה, אם אפשר במקרה, ופתאום זה מה שקורה. אחרי כמה שניות של הלם, נכנס הצלם שבו לעבודה. הוא צילם כל דבר וכשהרים את המצלמה למעלה, תפס את התנגשות טיסה 175 של יונייטד איירליינס במגדל הדרומי.
גדעון התחיל ללכת חזרה לכיוון תחנת הכיבוי, מפלס דרך בין המוני אנשים צורחים ובוכים. כשהגיע לתחנה ראה את המגדל השני קורס. ״אני ממשיך לצלם ומבין שכולם מתים, ואולי גם אחי״, סיפר גדעון, ״אבל באופן מוזר, לא חשבתי על ההלוויה שלי, ההורים שלי, החברים שלי. אני חושב רק על ז'ול. הייתי האח הגדול, הרגשתי אחריות כלפיו. הרגשתי שהכנסתי אותו לבלגן הזה על ידי יצירת הסרט. בהתחלה הייתה לי המצלמה היחידה, אבל לווינו כסף כדי להשיג לז'ול מצלמה, למרות שהיה קשה עם מעט הכסף שהיה לנו. לפני אוגוסט ז'ול מעולם לא לקח מצלמה בידו. הרגשתי שזו אשמתי שהוא הלך עכשיו לצלם בבניין הזה ואולי מת״.
ז׳ול, במקביל, החל להסתובב ברחובות בלי שום מטרה, בטוח אף הוא שגדעון מת. בפעם הראשונה מאז התנגשות המטוס בבניין הוא הפסיק לצלם, ורק הלך ובכה. מאוחר יותר התברר כי האחים הסתובבו הזויים במרחק של פחות מרחוב אחד מהשני. הם נפגשו אחרי שעות בתחנת הכיבוי, וכשהיו לבד התמוטטו בבכי. חבר שהיה במקום צילם את הרגע. ז׳ול זוכר איך אחרי ההקלה הוא נכנס אוטומטית למוד של יוצר סרט, ואמר לגדעון: 'השגתי את המטוס הראשון שנכנס במגדל. צילמתי הכול׳.
במשך שלושה שבועות אחרי 11 בספטמבר שהו האחים ב"גראונד זירו", עוזרים לנקות ומצלמים הכול. תחנת מכבי האש "מנוע 7", שהפכה לבית של האחים, זכתה אחרי 11 בספטמבר לכינוי Lucky 7: כל 55 הכבאים בה נשארו בחיים. מפקד התחנה, ג'וזף פייפר, נחשב לאחד הגיבורים הגדולים של אותו יום, בו איבד את אחיו, קווין, כבאי אף הוא. המצלמה שבה השתמש ז‘ול כדי לתפוס את התנגשות טיסה מספר 11 במגדל הצפוני, נמצאת במוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקאית בוושינגטון.
ברור ש־11 בספטמבר שינה אתכם כיוצרים. הוא גם שינה אתכם כבני אדם?
גדעון: ״בוודאי. זו טראומה כל כך עמוקה שהיא שברה אותי, והדרך היחידה להדביק את עצמי מחדש הייתה לא להיכנע לציניות, אלא להתעקש על תקווה. זו קלישאה, אבל זה מה שהציל אותי, בעיקר התקווה שמצאנו באנשים אחרים. בגלל זה בכל פרויקט שאנחנו עושים אנחנו מדברים עם אנשים שהיו בהתנסויות איומות, על איך הם נאחזו במה שטוב בחיים. השתמשנו בזה כדי להדביק את מה שנשבר בנו. עד שעברנו את 11 בספטמבר, כשהייתי שומע חדשות רעות על אסונות, טרגדיות גדולות, זו תמיד הייתה רק סטטיסטיקה, זה לא נגע בי באמת. עכשיו כל דבר כזה הוא כבר לא רק מספרים, עכשיו אני 'מכיר' את הקורבנות האלה״.
ז׳ול: ״עברו 21 שנה והזמן עושה את שלו, אבל זה תמיד יהיה איתנו. אנחנו חוזרים לגראונד זירו לעיתים קרובות, יש לנו עוד חברים שם, במכבי האש. אחרי שקורה דבר כזה יש שתי אפשרויות: או שאתה משתתק, נעלם לגמרי ולא מסוגל להרגיש יותר - או שלא. אותי זה הפך אפילו יותר רגיש, כי עכשיו אני מבין מה טראומה כזו עושה לבני אדם״.
