יותר מ-55 יום אל תוך המלחמה, וגם ללא ההפוגה, סיומה נראה רחוק ומעורפל. השבוע, עושה רושם, הוא הפך למעורפל יותר. הנחישות הישראלית לטפל בחמאס לא נפרמה לרגע, אך הסבלנות הבינלאומית נחלשת בהחלט. בישראל מעריכים כי חמאס לא ירצה בשלב מסוים להמשיך בהשבת החטופים, וכי האש תתחדש בקרוב ("כמה ימים עד שבוע", לדברי בכיר אחד). זה יהיה נמהר ומכוער. מכוער כמו הניסיון המתמשך של חמאס להדליק את הגדה המערבית ומזרח ירושלים, כפי שאפשר היה לראות בפיגוע הקשה בחמישי בבוקר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
האמת צריכה להיאמר: חמאס לא רק הפתיע את ישראל בהתקפה ב-7 באוקטובר, אלא גם בטקטיקת ההגנה שבה בחר. לפני כניסת צה"ל לרצועה, דובר רבות על מיקוש, מטענים, מארבים. צה"ל גבר על האיומים הללו בהפצצות ריכוך מסיביות; ההפתעה היא שמנהיג חמאס לא הצליח או לא רצה לחולל קרבות נרחבים ואגרסיביים מול חטיבות צה"ל – אלא בוחר בהסתתרות ובהירתעות מחיכוך.
סינוואר משחק על זמן. עושה רושם שהוא מהמר שיוכל לשרוד יותר זמן מתחת לאדמה – ממה שצה"ל יוכל להיות נוכח מעליה. כוחות צה"ל, עצומים במספרם ויכולות האש שלהם, מייחלים לעימותים ישירים עם המחבלים. אך רבים מאלה מסתתרים ב"תת-קרקע", בעיר המנהרות; גדולה ורחבה ועמוקה יותר ממה שמערכת הביטחון העריכה בתחילה. החוליות שנלחמות, בדרך כלל זעירות ועם אר-פי-ג'י, יוצאות מתוך פירים או מסתתרות בשטח הבנוי. לפי סרטוני חמאס, הן מנסות להכות מקרוב מאוד, מנסות למצוא ולנצל נקודות תורפה במיגון.
ביקור ב"קדמיות", למעשה החמ"לים האחוריים של החטיבות שנמצאות בלחימה, הוא חוויה יוצאת דופן. דמיינו לעצמכם אולמות ענקיים, ובתוך כל אחד מהם עשרות רבות של אנשים, שעובדים מסביב לשעון. הם ממוקמים הרחק מזירת הלחימה, אבל מנהלים אותה באופן מעשי עם הכוחות בשטח, צמוד ואינטימי. הרבה מסכים, עם שידורים חיים מכטב"מים ואמצעים אחרים. סימון על המפה של בית חשוד; "שני מחבלים מתבצרים". שולחנות צמודים לפי תפקידים: קצין תיאום של חיל האוויר. אנשי שב"כ ו-8200. הפעלת אש.
בעזה ממשיכים לספר כי סינוואר נמצא בשליטה מלאה. לא רק בעסקאות החטופים, אלא גם מבחינה מבצעית. עד כדי כך שהוא בקשר עם חלק מחוליות המחבלים אחרי ביצועים מוצלחים. גם בצפון הרצועה
בשטח, וב"קדמיות", רואים את הפעולה המרשימה של המגוון האנושי, מכל חלקי החברה הישראלית, בצה"ל ומערכת הביטחון. שיתוף פעולה מעבר לכל מחלוקת. בעזה, זה נראה כמו מלחמה. ב"קדמית", זה מרגיש כמו חברת הייטק רגע לפני השקת מוצר. מדובר במימוש יעיל של החזון שהציגו לפחות שני רמטכ"לים. כל "קדמית" מחזיקה ביכולת – בכפוף לאישורי האוגדה, הפיקוד, לעיתים הרמטכ"ל – להתמודד עם תקריות אש, עם מחבלים, "לסגור מעגל". לדוגמה: מגיע מודיעין על חוליית מחבלים, איתור על המפה, התאמת האש, תיאום עם חיל האוויר, אז, לאחר אישור – הפצצה וחיסול. כפי שפורסם, לעיתים 200 מטר מהכוחות של צה"ל.
כל זה יכול לקרות, משלב המודיעין ועד לביצוע, תוך 15 דקות. אין לכך אח ורע. השעות המאוד ארוכות עושות את שלהן; אנשים לומדים להכיר אחד את השני, את החולשות, הרגעים הקשים והיתרונות. כשמפקדים בכירים שואלים לוחמים שיצאו מהשטח כמה מהם ראו ממש מחבל בעזה, רבים אומרים שלא ראו. הרבה מאוד מהפעולה הצבאית מתחוללת דרך מודיעין, מהאוויר, באמצעות "הקדמית" והחטיבה בשטח.
זו אחת הסיבות שקשה לספור את הרוגי חמאס. השבוע פירסמתי ב"ידיעות אחרונות" את הערכת מערכת הביטחון – כ-5,300 מחבלים הרוגים, אולי 6,000, וזה כולל כ-1,000 שנהרגו מאש צה"ל ב-7 באוקטובר. חוסלו שני מח"טים (בסך הכול לחמאס יש חמישה), ומפקד המערך הרקטי, כמו גם 14 מג"דים. המספרים האלה ידועים לשרי הקבינט. בסך הכול, לחמאס יש כ-30 אלף לוחמים. צה"ל חיסל, במילים אחרות, כ־20%-15% מהכוח הלוחם להערכתו. אך איך הגיעו למספרים הללו? זה מורכב. הגופות קבורות במנהרות, או בבתים שנהרסו בתקיפה אווירית. קרבות פנים אל פנים הם עניין נדיר, עד כה. אם בסוף יתברר שמתו 10,000 אנשי חמאס, אף אחד בצה"ל לא יתפלא; גם אם יתברר שנהרגו 3,500.
למה הנתונים חשובים? כי ישראל עומדת לחדש את המלחמה. היא כבר מסתמנת כאחת הארוכות שידענו. מה מחכה לצה"ל בהמשך? ארגון שמתחיל להישבר, או כוח שהתכונן למלחמת התשה ארוכה, ויכולותיו עוד גבוהות? ובעיקר – האם יש לצה"ל דרך טובה להתמודד עם ההתחבאות העמוקה במנהרות? האם יש לכך תורת לחימה שעובדת? השאלה האחרונה היא שאלת מפתח. בלעדיה, קשה להבין איך ישראל תנצח. תניחו שעושים כל מאמץ, בוחנים כל שיטה; אנחנו תחת מגבלות הצנזורה. והכול תוך כדי לחימה.
זה גם הזמן לומר מילה טובה והכרחית על פעילות צה"ל ומערכת הביטחון כולה לגבי החטופים והנעדרים. המערך שנבנה בישראל בחודש וחצי האחרונים הוא כנראה המתוחכם, הגדול והיקר ביותר אי פעם בפרשת חטופים או שבויים כלשהי. אלוף (במיל') ניצן אלון, יחד עם אלוף (במיל') ליאור כרמלי, וכמובן עם ראש המוסד וראש השב"כ, ויחידות מיוחדות של צה"ל, מובילים מאמץ עקשני, חסר פשרות. הרבה אנשים סיכנו את חייהם ממש בשבועות האחרונים כדי להשיג פרטי מידע קריטיים; המילים "בכל מחיר" נשמעות ביחידות החשובות של צה"ל. אלון, דדי ברנע, רונן בר, פועלים בשקט, בלי רצון בתקשורת, במגע מתמיד עם המשפחות.
הבית הלבן ממשיך לתמוך בהבסת חמאס, אך הודיע בשיחה של ביידן עם נתניהו, וגם פומבית, שארה"ב לא תתמוך בפעולה בדרום הרצועה "אלא אם או עד" שישראל תמחיש שתוכניותיה מתחשבות באוכלוסייה שם
בעזה ממשיכים לספר כי סינוואר נמצא בשליטה מלאה. זה לא בא רק לידי ביטוי בעסקאות החטופים, אלא גם מבחינה מבצעית. עד כדי כך, אומרים העזתים, שהוא בקשר עם חלק מחוליות המחבלים אחרי ביצועים מוצלחים. המחבלים מתגאים בכך. גם בצפון הרצועה.
הכוח הצה"לי שמופעל ברצועת עזה עצום. בהשוואה לכל מלחמה קודמת. כה גדול, שחמאס נמנע מקרבות ישירים; הוא יודע שאנשיו יחוסלו במהירות האור. אך יש לזה גם מחיר. לדוגמה, האפשרות של סרבול ואיטיות. יש גם משמעויות אחרות. הצבא הזהיר בקבינט מפורשות לפני המבצע בידי צה"ל שסדר כוחות כזה יוביל בהכרח לתקלות בטיחות וירי דו־צדדי (אש כוחותינו). אירועים כאלה מתרחשים בכל מלחמה, ושיעורם מגיע לעיתים לחמישית ויותר מהכוח שנפגע או נהרג. למרבה הצער, האזהרה התבררה כמדויקת. כאשר מספר כזה של חטיבות פועל בשטח צפוף, מול אויב הפועל בסביבה עירונית, תוצאה אפשרית היא מספר לא מבוטל של אירועי בטיחות קטלניים. בין 16 ל-22 בנובמבר, ערב ההפוגה, נהרגו תשעה חיילים באירועי דו"צ ובטיחות שכאלה; 25 נפצעו ונזקקו לטיפול דחוף, בבית חולים. 31 נפצעו קל. זה היה שבוע קטלני במיוחד מבחינת אירועי בטיחות (דהיינו לא מול אויב).
אלוף פיקוד הדרום והרמטכ"ל עוסקים באירועים הללו אישית. בכיר במערכת הביטחון הגדיר את האבידות הללו כ"תוצאה טרגית ומובנת של לחימה כה אינטנסיבית, אבל גם כזו שאפשר וצריך וחובה להימנע ממנה, ונדרש טיפול מקצועי לכל פרט ופרט". האם אפשר להקדיש תשומת לב כזו, ולנהל תחקירים, תוך כדי מלחמה? זה קשה מאוד. כפי שנכתב פה בשבוע שעבר, מספר האבידות של צה"ל ברצועה (וגם הפגיעה בכלים משוריינים, להבדיל) נמוך מול תרחישי הייחוס שהוכנו קודם לכן במטה הכללי. זה מעיד על איכות הלחימה המוקפדת, וגם על ההתקדמות הזהירה והאיטית.
אם האמריקאים יתחילו לפתע לבלום את ישראל משמעותית, ההתקדמות האיטית תיחשב, בדיעבד, לטעות. סינוואר בחר בטקטיקה שאפשר להגדיר אותה כ"אדמה חרוכה הומניטרית". כזו שמשאירה לצה"ל להתמודד עם הנזקים שחמאס עצמו גורם בלחימתו לאוכלוסייה הפלסטינית (בלוויית לוחמת גרילה רזה).
ההימור הזה שוגה בהבנת הנחישות של הציבור הישראלי להשמיד את יכולות חמאס, אבל אולי לא טועה בהבנת המפה העולמית. הבית הלבן ממשיך לתמוך פורמלית במטרה של הבסת חמאס. אך הוא גם הודיע השבוע לירושלים – בשיחה פרטית של הנשיא ביידן עם ראש הממשלה, וגם פומבית, בתדרוך של דובר המועצה לביטחון לאומי – שארה"ב לא תתמוך בפעולה בדרום הרצועה "אלא אם או עד" שישראל תמחיש שתוכניותיה מתחשבות בעקורים הפלסטינים, כמיליון בני אדם, שמצטרפים למיליון התושבים שנמצאים בה ממילא. זו התניה מבצעית ממש, דרישה לאישור תוכניות טקטיות, מהסוג שראשי ממשלה ישראלים בעבר נהגו לדחות. חברי מפלגה של ביידן תובעים כעת מהממשל שהסיוע המיוחד לישראל יכלול איכשהו גם את שיקום עזה. הממשלה לא יכולה לעצור את המלחמה לפני חיסול יכולות חמאס, אבל ישראל לא יכולה לנצח ללא תמיכת ארה"ב.
במותו, הוריש לנו הנרי קיסינג'ר את הציטוטים. הנה אחד מהם: "בהיעדר אלטרנטיבות, המחשבה מתחדדת באופן נפלא". קיסינג'ר, במקרה הזה, טעה. לישראל אין אלטרנטיבה לבד מארה"ב, ובכל זאת המחשבה המדינית של הממשלה לא מתחדדת בכלל. בנימין נתניהו יודע היטב שיש רק משענת אחת לביטחון הישראלי בעולם מתערער, וזו ארצות-הברית. אך כל עתידו תלוי באורית סטרוק, איתמר בן גביר, השר הגרוע והקיצוני בממשלה (נו, סמוטריץ') וכמובן החרדים. בלעדיהם הוא יופל ויוחלף במהירות, גם בליכוד.
ארה"ב תומכת בישראל, והתמיכה שלה קריטית מתמיד; בנושאות המטוסים המאיימות על חיזבאללה, במטרייה הבינלאומית במועצת הביטחון, בסיוע המיוחד בעקבות המלחמה בעזה. מה היא מבקשת? שישראל תפעל למניעת משבר הומניטרי בעזה, ותצמצם את מספר הנפגעים האזרחים. שאחרי המילים "נשמיד את הנהגת חמאס" תופיע גם כוונה לעתיד. לדוגמה: "ונעביר את עזה לידי רש"פ משודרגת, אחרי רפורמה וללא הסתה ותמיכה בטרור". או "נעביר את עזה לידי כוח רב לאומי". או "ניזום תהליך מדיני". לא צריך דד־ליין. רק הצהרת כוונות אמורפית.
תנו לנו משהו, אומרים האמריקאים. אך בירושלים, בנימין נתניהו – אין קול, ואין עונה. מילא זה. מה עם ההתפרעות הכוללת ביהודה ושומרון? הפשיעה הלאומנית? בבית הלבן יש חרדה של ממש מהמתרחש ביהודה ושומרון. בצה"ל הצטברו נתונים, לדוגמה, על עקירת זיתים. הנתון הוא אלפי עצים שנעקרו מאז 7 באוקטובר. אבל זה כלום אל מול אלימות מתנחלים קיצוניים, פריצות צירים, הפרעה למסיק, הצהרות על טרנספר (מרצון, מרצון) לערביי עזה.
קבינט המלחמה עוסק בהשגת הניצחון בעזה. טוב ויפה. את זה צה"ל אמור לספק, וברור שהתערבות הרמטכ"לים לשעבר גנץ ואיזנקוט חשובה מאוד. גנץ נהנה לפי שעה בסקרים מקונצנזוס כמעט כיורשו של נתניהו. אך מה החזון של ישראל למזרח התיכון? איך תוודא שעזה לא הופכת שוב למדמנה של טרור קטלני? איך תציל את ברית המדינות המתונות ובראשן מצרים, האמירויות, ומי יודע, אולי סעודיה?
יו"ר האופוזיציה לפיד יושב מחוץ לקבינט הזה. הוא חושב שקיבל החלטה טובה, אפילו מצוינת. הם עובדים טוב ביחד, גנץ ונתניהו, אומרים ביש עתיד, בעיקר כי הם לא צריכים לקבל אף החלטה מדינית, משמעותית. אל הוואקום הזה נכנס לפיד. לאחרונה, הוא ניסח תוכנית לעתידה של רצועת עזה, בטווח הזמן הקצר והבינוני, בהתייעצות עם צוות של מומחים לרצועה. השתתפו בה אנשים רציניים: ד"ר איל חולתא, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר אלון אושפיז, אלוף במיל' עמוס ידלין, ד"ר דן שיפטן, אלוף במיל' עמוס גלעד. את התוכנית הם הציגו גם לגורמים אמריקאיים. חשוב להדגיש שהמטרות שלה (עקירת חמאס, השבת החטופים, השבת הביטחון ליישובי הגבול) זהות למטרות הממשלה.
הנקודה היא הפירוט של אמצעים. לדוגמה: בתוכנית של לפיד מוזכר מנגנון שיתוף פעולה בינלאומי בלוויית ארה"ב לחנק כלכלי של חמאס. נשמע מובן מאליו? ממש לא. כאשר דיברתי עם בכיר מדיני בסביבת ראש הממשלה, לפני כמה שבועות, הוא פשוט לא ידע לפרט לי על צעד אחד, אחד, שנעשה בינלאומית כדי לקטוע את המימון לחמאס. הוא הימהם משהו על "קודם נגמור עם עזה". כאילו שהחיסול הכלכלי של חמאס זה פרט טכני, ולא מהות חיונית למלחמה בטרור. התוכנית קובעת עוד שישראל לא תסכים להפסקת אש בעזה כל עוד חמאס שולט בה; הלוחמה תימשך עד חיסול אחיזתו. עזה תכותר, וישראל תשתלט על ציר ההברחות פילדלפי. צה"ל ייצור במזרח הרצועה ובצפונה אזור חיץ שפלסטינים לא יורשו להיכנס אליו – וכניסתם תימנע באש (כדי להגן על יישובי הגבול). ישראל תתייחס לעזה מעתה כשטח B בגדה, ותיכנס כדי להגיע, אידיאלית, לפירוז הרצועה. לא תהיה שליטה אזרחית ישירה או עקיפה של חמאס ברצועה – גם לא דרך שלוחים אזרחיים, כגון הרש"פ.
אז מה כן יהיה? למעשה, מנדט בינלאומי. כוח רב-לאומי בהובלת ארה"ב ובהשתתפות מדינות ערב המתונות (ללא טורקיה וקטאר, קובעת התוכנית של לפיד). הצוות יעסוק בשיקום הרצועה; אונר"א תיסגר ולא תורשה לפעול. בין היתר, מדובר על האפשרות של טוני בלייר כדמות מרכזית בגוף שכזה. לאחר השלב הזה, התוכנית מאפשרת שהרשות הפלסטינית "תיטול חלק בניהול החיים בעזה, אולם רק בתנאי שתופעל תוכנית דה-רדיקליזציה נרחבת ברש"פ, שתכלול יצירת מערכת ביטחון אפקטיבית, חינוך נגד הסתה והפסקת התשלום למחבלים". לפיד מציע ועידה אזורית, גם עם הרש"פ, בניסיון למצק את הציר המתון – ולמצוא פתרון אזרחי קבוע לרצועת עזה. קראתי את התוכנית כמה פעמים; את המילים "שתי מדינות" או "מדינה פלסטינית" לא מצאתי. הזמנים, הם משתנים, שר בוב דילן. אחרי 7 באוקטובר הכול השתנה.
למען האמת, אני לא שומע דברים שונים במיוחד מהממשלה. לכולם ברור, לדוגמה, שעדיף שפקידי הרש"פ בעזה ימשיכו לקבל שכר, ולעבוד, גם אחרי הפלת חמאס. ברור שאבו-מאזן לא יכול, וכנראה גם לא ירצה, לקבל מיד לידיו את הרצועה – מידי צה"ל. זה ברור שיהיה צורך להתמקד בשיקום, ושישראל תנסה לעבוד מול גורמים מקומיים, ראשי ערים, אזורים, חמולות. לכולם ברור, במילים אחרות, שאם חמאס יאבד את שליטתו בעזה – אני כותב אם, למרות שעמדתי היא שזה מחויב המציאות – יחלפו שנים עד שיבקע פתרון יציב של ממש. בשנים הללו, צה"ל יפעל מהאוויר ומהיבשה, כמו שעשה לאחר מבצע חומת מגן.
הבעיה היסודית שהתוכנית של לפיד ממחישה היא עד כמה נתניהו הוא מנהיג ליניארי. הוא ממתין לסיים עניין אחד (עזה) ורק אז רוצה לדבר על משהו אחר (הצפון). הוא מתמקד בזווית אחת (הצבאית) ומזניח את ההסברה, ואת הדיפלומטיה. במשך שנים הוא ייבש את כל המערכת הישראלית מלדבר על גיאופוליטיקה – ממשרד החוץ, עד המועצה הנוכחית לביטחון לאומי. עזבו, הוא אמר, זה עליי. את התוצאה ראינו, גם, ב-7 באוקטובר. השבוע פורסמו עדויות יוצאות דופן של ילדים ומבוגרים ישראלים ששבו משבי חמאס. לפי כל הגדרה במשפט הבינלאומי, הם למעשה עברו עינויים. מניעת שינה. מכות. מעצר בבידוד לבני 12. הכאה עם כבלים של חשמל. הרעבה. הפרדת פעוטות מהוריהם. מדינה שמנהלת מלחמת חורמה, יודעת להציף עובדות כאלה, במלוא העוצמה – ולעשות בהן שימוש. היא יודעת לבצע פעולות חנק כלכלי על חמאס, ובמקביל להציג חזון מדיני (אם צריך, היא מזמרת על שלום עולמי, ובין-גלקטי) כדי לתת לצה"ל עוד חבל לפעול.
ישראל הנוכחית לא עושה זאת.
ביום רביעי האחרון חל כ"ט בנובמבר. במובן מסוים, היום שבו הכול התחיל, בעצרת האומות המאוחדות ב-1947. ההחלטה על חלוקת הארץ. פרוץ מעשי האיבה והמלחמה. מים רבים נשפכו על הסכסוך הזה, והוא גבר על כולם. להבות החורבן מלחכות את כל מי שחי כאן.
כ"ט בנובמבר סימל ומסמל את ניצחונה המדיני של הציונות כתנועה לאומית. היא קמה כקבוצה פוליטית מצומצמת, אך הפכה את עצמה לתנועה עממית ממש. הרצל סיפק לה חזון נבואי ומדויק: הוא אמר שהיהודים לא יכולים ולא יצליחו לעולם להשתלב. אפילו להתבולל לא יצליחו. גם במדינות "נאורות", הוא קובע, האנטישמיות מגיעה עם עצם נוכחותם של היהודים, כזר מוחלט וגמור. האנטישמיות צוירה בעיניו לכוח הקיטור שיניע, למרבה הצער והשמחה, את הצלחת הציונות. "ניסינו להתערב בגויים שכנינו בכל מקומות מושבותינו ולהיות כמוהם, לבלי השאר בידינו מכל אשר לנו רק אמונת אבותינו בלבד; אך דחו אותנו בשתי ידיים. לשווא נעמול תמיד להיות אזרחים נאמנים, ולפעמים גם יתר על המידה; לשווא נקריב חלבנו ודמנו ככל יתר עם הארץ, לשווא נתאמץ להרים ארצות מושבותינו בחוכמה ובמדעים ולהרבות כבוד עושרן במסחר וקניין. בארצות מולדתנו, שבהן אנו יושבים זה מאות בשנים, נחשבנו לזרים".
מה שהניע יהודים – לא כולם ולא רובם – להבין כי הרצל צודק, היו הפוגרומים. סבתי-רבתי הייתה בת 20 כאשר אירע הפוגרום בפרוסקורוב, היום באוקראינה ואז ברוסיה. 1,600 יהודים נרצחו ביום שבת אחד. אחד מהם היה אבא שלה. היא צפתה בהירצחו בידי האנטישמים. על החיילים פקדו שלא לבזבז תחמושת; הם רצחו את היהודים בכידונים. היא עלתה לארץ ישראל לאחר מכן.
המסר היסודי של הציונות, עוד לפני השאיפה למדינה, היה שיש קולקטיב יהודי לאומי. שהיהדות איננה רק דת. זה עד היום מוציא מדעתם את האנטישמים – וגם את היהודים שסולדים מהציונות. "עם הננו, עם אחד!", כותב הרצל. עם כזה יודע להגן על עצמו, בכוחות עצמו. הוא איננו רק מתחנן לשלטונות, אלא פועל כמי שיש לו זכויות לאומיות. הוא מארגן קבוצות הגנה מפני רוצחים גזענים, מוסדות מודרניים שמסייעים לחולים, מלמד את שפתו ומטפח תרבות משל עצמו. העניין הזה, של היות היהודים עם של ממש, לא מובן מאליו. הציונות הבינה שעליה לארגן את העם הזה, לטפח את תרבותו, להגן עליו במשותף, לחנך אותו לעבודת אדמה ולשימוש בנשק, לבנות מוסדות דמוקרטיים – ואז להגיע עם כל המטען הזה, עם המדינה שבדרך, לחבל ארץ. היא התווכחה לזמן קצר מה יהיה חבל הארץ הזה, אך הוויכוח היה ריק: לא אוגנדה, צעקו הצירים בקונגרס הציוני, רק ארץ ישראל. אך כדי שכל החזון הזה יתקיים, היה צורך בהתארגנות. בהגנה קולקטיבית. בכך שהפוגרומיסטים לא ירצחו את היהודים, ואת הציונים בכלל.
זה מה שנשבר ב-7 באוקטובר. במשך כאלפיים שנים, בין הפורעים ובין היהודים לא עמד שום כוח יהודי מאורגן, לוחם, קטלני. הציונות, עוד לפני הקמת המדינה, הבטיחה שיהיה כוח כזה. הציונות הבטיחה שאם ההמון האנטישמי יבוא שוב, עם כל המחזות המוכרים של פוגרום – רצח, התעללות, אונס שיטתי – בפניהם יעמדו רובים.
ב-7 באוקטובר, מנגנוני ההגנה הללו של מדינת ישראל, אלה שנוסדו והתמצקו אחרי כ"ט בנובמבר, כשלו. הם כשלו במודיעין, והם כשלו מבצעית לשעות רבות. "שקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם", כתב משה דיין בהספד לרועי רוטברג בנחל עוז. הרבה עוסקים בימים האחרונים בפרטי פרטים של התרעה אחת, שרשור מיילים אחד, בבסיס מודיעין אחד (גם אם חשוב). אך עצם הדיון הזה ממחיש את גודל הכישלון: הקמנו מדינה, שנוצרה מתוך תנועה שלמה, כדי שפוגרומים כאלה לא יתרחשו. מנהיגות פוליטית עיוורת לאזהרות המודיעין, ממשלה הממוקדת בהרס ההרתעה הישראלית, דיווחי תצפיתניות שנדחו בבוז פטריארכלי, הערכת מודיעין אחת מדויקת שנבלעה. המערכת הישראלית לא הייתה אמורה לנפק התרעה טובה אחת, אלא אלף.
שוב ושוב אנחנו שומעים הערות שגורסות שהנאצים לא היו גרועים כמו הפורעים המחבלים של חמאס. זו התבטאות לא מדויקת, מסוכנת; הנאצים שאפו וכמעט הצליחו להשמיד את היהודים כולם. מה שבאמת אנחנו רוצים לומר הוא שהנאצים, ברוב המקרים, לא פעלו ביצריות אנטישמית משולחת רסן, בחינגה של אכזריות והתענגות על כאב. מכונת הרצח הנאצית הייתה מאורגנת, פקידותית. הסיפורים ממעשי המחבלים בקיבוצים, או במסיבת נובה, אכן אינם מזכירים את השואה; הם בהחלט מזכירים את הפוגרומים הפראיים, מלאי תאוות הרצח החשופה, של האנטישמים באירופה. מכריתת ראשים ועד שריפת יהודים, מקיטוע איברים ועד התעללות במשפחות, אלה הם סיפורי פוגרום קלאסיים. מתוך המעשים הללו בקעה הציונות, כאופציה של אין ברירה. תקראו את מה שכותב הרצל: "הבינותי את התנועה האנטישמית עם כל פרטיה שחֻברו יחדיו. הנני מביט אל התנועה הזאת בתור יהודי, אבל לבי לא ידע לא שנאה ולא פחד. ידעתי להבחין עד כמה יש בה מן ההוללות הפרועה, מקנאת־הלהם ההמונית, ממשפטים קדומים, הבאים בירושה ומתוך קנאה ושנאה דתית...".
אלה משפטים שהיו יכולים להיכתב בימים אלה על מחבלי חמאס.
שימו לב שהרצל כותב שליבו לא ידע שנאה. איך זה ייתכן, נשאל. איך אפשר לא לשנוא את המפלצות הללו. ואפילו לא לפחד מהן. התשובה היא שהכתיבה שלו איננה אישית. הוא – בניגוד לאנטישמים – לא מתמכר אל היצר. בניגוד אליהם, ובניגוד לתנועה הלאומית הפלסטינית, שקידשה ערכים נוקשים וחסרי יסוד במציאות, ולכן הכשירה ומכשירה אלימות ללא הרף, כוחה הגדול של הציונות היה בגמישותה, בריאל פוליטיק שלה. לפני הקמת המדינה, ההחלטה החשובה ביותר של חיים ויצמן ודוד בן־גוריון הייתה להסכים לחלוקת הארץ; לא בכ"ט בנובמבר, אלא שנים קודם לכן. לקבל על עצמם שלא צריך להתעקש ש"כולה שלנו" גם במישור המדיני, אלא להפריד בין היצר – ובין מה שניתן לעשות ממש. לכן בן-גוריון ויתר על השליטה ביהודה ושומרון במהלך מלחמת העצמאות; לא כי הוא סבור שאין ליהודים זכות היסטורית ולאומית שם. אלא כי כדי להתקיים, כדי להכריע, צריך לדעת מה אפשר ואי-אפשר להשיג בתנאים משתנים. זו הייתה – ובמידה רבה נותרה – הציונות. לפחות בחלקיה המרכזיים, אלה שלא התמכרו לפנאטיות. אמונתה ב"עוד עז ועוד דונם"; אדיקותה להומניזם וסירוב מוחלט להתמכרות לשנאה.
היה לכך מימוש מעשי. אל מול תוכניות מדיניות, לנסות להגיד בדרך כלל "כן, אבל", במקום "בשום אופן לא". להילחם בנחישות להשמדת האויבים, אך לדעת גם לנהוג בחוכמה ובעורמה, לטווחים ארוכים. את חמאס, לדוגמה, אי-אפשר להשמיד רק בכוח; הוא רעיון. נדרשת עורמה רבה, ותכנון למרחוק. לא רק עם אוגדות חאקי מנצחים, אלא גם בדיפלומטיה ודעת קהל. את כל זה ידענו בעבר, כי כך ניצחנו.
החלטות גדולות מחכות להנהגה של מדינת ישראל בשנתיים הקרובות; גדולות כמו זו שקיבלה ההנהגה של היישוב ב-1947. נקווה שתהיה הנהגה ראויה ובעלת יכולת לקבל אותן.
