"נסענו לכפר מרוחק כדי לקנות את המצרכים שהבאתי ליהודים בגטו"
(צילום: אביהו שפירא)
לפני כשבועיים הלך לעולמו ויקטור מלניק, חסיד אומות העולם, שיחד עם משפחתו האוקראינית הצילו 22 יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. מלניק, בן 94 במותו, נקבר בבית העלמין במגדל העמק, שם התגורר. אחרי מותו נותרה בישראל חסידת אומות עולם אחת בלבד: ירוסלבה לויצקה, בת 87, תושבת חיפה. בריאיון מרגש היא מספרת כיצד כילדה בת שש הגניבה מזון לחבריה היהודים בגטו, ומסבירה למה היא כל כך שמחה להתגורר היום בישראל.
חסיד אומות העולם הוא תואר רשמי מטעם מדינת ישראל לאדם לא יהודי שסיכן את עצמו בסיוע ליהודים ולהצלתם בתקופת השואה. לויצקה מתגוררת היום בחדר בדיור מוגן בבית גיל הזהב בחיפה. היא חייכנית ואופטימית, מסבירה שהפחד מעולם לא שיחק תפקיד בחייה. "כילדה יצאתי להביא אוכל לגטו ולא חששתי שאתפס", היא מספרת, "רציתי רק לתת ליהודים משהו לאכול, עם כל הזוועות שעברו שם".
ירוסלבה נולדה ב-1935 בעיר זלוצ'ב בפולין וחיה במשפחה פולנית עם אמה וסבה. לסב, אלכסנדר, היא מספרת בגאווה, היו חברים יהודים רבים והוא הרגיש צורך, ואפילו חובה, לסייע להם בזמן מלחמת העולם השנייה. "לאחר כיבוש זלוצ'ב, ביולי 1941, סבי החל לעזור לחבריו היהודים", היא אומרת, "הגרמנים הגבילו את התנועה שלהם, אסרו עליהם לקנות אוכל והחרימו בתים. סבא סיפק להם מזון ותרופות. הוא עשה זאת איתי, הנכדה".
2 צפייה בגלריה
"לחברים היהודים שלי לא היה מה לאכול, אז היה לי חשוב לדאוג להם". ירוסלבה לוציקה
(צילום: אלעד גרשגורן)
ירוסלבה שימשה למעשה שליחתו של הסבא, מבלי לעורר את חשדם של השומרים האוקראינים. בדצמבר 1942, כאשר הוקם גטו סגור בזלוצ'ב, המשיכו הסב, בתו קטרזינה (קטז'ינה) והנכדה ירוסלבה לסייע ליהודים שנמצאו שם, עד חיסול הקהילה היהודית בעיר באפריל 1943. ירוסלבה הייתה נכנסת לגטו עם תיק בית ספר, מתחמקת משוטרים גרמנים ואוקראינים ומוסרת מצרכי מזון. במעשים אלה סיכנה את עצמה ואת משפחתה. בנוסף, משפחתה סיפקה מזון לקבוצה של 25 יהודים אשר התגוררו במרתף של בית הרוס.
"המעשים של ירוסלבה, ילדה קטנה, בסך הכל בת שש, הביאו להרבה יהודים תקווה לחיות", אומר גרשון פינצ'סקי, מדריך במחלקת צה"ל וכוחות הביטחון בבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם, "היא הייתה מתגנבת לגטו ומביאה בגבורה אוכל ליהודים שם. נשארנו עם חסידת אומות העולם האחרונה שחיה בארץ. היא גיבורה אמיתית וחשוב שכולם ישמעו את הסיפור שלה".
המרחק מביתה של ירוסלבה לגטו היה שני קילומטרים. העברת המזון ליהודים הרעבים הייתה כרוכה בסיכון רב, אף על פי שילדה בת שש לא הייתה אמורה לעורר חשד בקרב השומרים. "היה לי חשוב להביא אוכל לילדים שם", היא אומרת, "בתיק הקטן של בית הספר הכנסתי בין היתר לחם ותפוחי אדמה. בגטו היה מפעל לסוכריות, אז הייתי לוקחת כמה לדרך חזרה. הייתה לי גם חברה יהודייה שלפני שנכנסה לגטו הייתי מוסרת לה בגדים שלי. לא פחדתי מכלום. לחברים היהודים שלי לא היה מה לאכול, אז היה לי חשוב לדאוג להם".
ירוסלבה מספרת עוד על המשימות שמילאה כדי לסייע ליהודים. "סבא שלי סחב הרבה אוכל על הכתפיים שלו", היא אומרת, "כאשר היינו מגיעים לאזור הגטו תיכננו מאיפה אכנס אליו. יותר ממה שחששתי להיתפס, היה חשוב לי לעזור ליהודים שם. ככה עשינו את זה במשך כשנתיים".
בבית המשפחה התגוררו גם שני ילדים יהודים, רישרד פיירינג ויורם (יורי) מרון (שנקר) אשר שרדו את השואה. לאחר המלחמה, בשנת 1952, ירוסלבה סיימה את לימודיה בתיכון. בהמשך, היא מספרת, "הפכתי לאחות בקהילה".
בשנת 1989 היא הוזמנה לישראל ביוזמתו של אברהם שפירא, אחד מהיהודים הניצולים שלעזרה להם במלחמה. באותה שנה שפירא וניצול נוסף, ישראל פנסטר, ביקשו להכיר בירוסלבה ובמשפחתה כחסידי אומות העולם. היא קיבלה תעודת כבוד וניטע עץ לכבודה בגן חסידי אומות העולם ביד ושם. סבה אלכסנדר ואמה קטרזינה (קטז'ינה) הוכרו גם הם כחסידי אומות העולם. "זה היה כבוד גדול למשפחה שלי", היא אומרת, "לנו היה ברור שנעזור ליהודים".
בשנת 1995 זכתה ירוסלבה באזרחות ישראלית, בקצבה ובמגורים בחיפה. במסגרת מיזם "חסד אחרון", המשותף ליד ושם ושב"כ, שבמסגרתו אותרו קבריהם של חסידי אומות העולם שגרו בישראל ונקברו בה, נחקר גם סיפורה, ואז נמצא מקום מגוריה.
"אני מאושרת שאני כאן, בישראל, בגיל 87", היא אומרת, "לא חסר לי כלום, זו מדינה מיוחדת. כשהגעתי לישראל בשנת 1989 אמרו לי שאקבל שני חדרים. לא מצאו בשבילי, אז נשארתי כאן, בחדר הזה, וכיף לי וטוב לי. כולם כאן תמיד ביחד. עליתי לישראל בעקבות שני יהודים שהצלתי ביחד עם משפחתי. חסידי אומות העולם, שרבים מהם כבר לא בחיים, הם גיבורים אמיתיים".
