"כשהדם זורם ברחובות, זה הזמן לקנות נדל"ן", קובעת האמרה הידועה המיוחסת לברון פיליפ דה רוטשילד. גרסה אחרת מחליפה את המילה "נדל"ן" ב"מניות", ובכל מקרה המסר ברור: כל משבר הוא גם הזדמנות. ומדינת ישראל, ברקע מלחמת חרבות ברזל, נקלעה למשבר רב-ממדי: משבר חברתי-אזרחי, משבר אמון בכוחות הביטחון, משבר זהותי, ובעיקר משבר פוליטי שלא ברור לאן יוביל אותנו.
ההתגייסות מעוררת ההשראה של הציבור חשפה את ערוותם והיעדר היכולת של שרי הממשלה ומשרדיהם. לכן, בסבירות גבוהה, הפוליטיקה הישראלית עומדת להשתנות, וגל פרישות והתפטרויות של נבחרי ציבור במקביל למערכת בחירות ייצרו ואקום. לכאורה מדובר ב"הזדמנות" – מילה עם קונוטציה חיובית – אבל זה לא מובן מאליו. ההיסטוריה מלמדת שלא פעם מצליחים דווקא גורמים קיצוניים להיכנס לוואקום המשברי, ולהוביל לאסונות ומשברים אחרים.
גרמניה שלאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה הייתה במשבר חברתי, כלכלי ופוליטי גדול, ואת הוואקום שנוצר ניסו למלא כמה גורמים קיצוניים. לא רק הנאציונל-סוציאליסטים של היטלר, אלא גם כוחות קומוניסטיים וסוציאליסטיים ביצעו ניסיון (כושל) להשתלט על המדינה ב-1919, במה שכונה "מרד הספרטקיסטים".
מלחמת האזרחים בספרד פרצה ב-1936 אחרי שנים רבות של חוסר יציבות שלטונית ומעבר תכוף בין משטר מלוכני, לצבאי ולרפובליקני-דמוקרטי. התהליך הזה הסתיים במשטר דיקטטורי ורצחני של כמעט 40 שנה. יותר קרוב אלינו, מהפכת האייטולות באיראן ב-1979 הגיעה לאחר ששלטונו המושחת מן היסוד של השאה מוחמד רזא פאלווי איבד לחלוטין את אמון העם ולמעשה הפך לבלתי רלוונטי. בני עמו לא נסחפו אחרי הקולות הדמוקרטיים, אלא דווקא אחר האיסלאמיסטים הקיצוניים שנכנסו לוואקום.
ארגנטינה, שהייתה בין המדינות המתפתחות והעשירות בעולם עד תחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, נכנעה לחוסר יציבות פוליטי, הפיכות צבאיות ושלטון דיקטטורי שהשתחל לריק שיצר הכאוס, והפכה לכלכלה כושלת ולמדינה בעלת מאפיינים דומים לשכנותיה באמריקה הלטינית. המשותף לכל הדוגמאות הללו הוא כאמור הוואקום שנוצר כאשר מנגנון פוליטי/מדיני מגיע לכדי מיצוי ונדרש שינוי. היינו מקווים לשינוי לטובה, אבל בזמנים כאלה נרשמת הצלחה דווקא לכוחות קיצוניים שמשתלטים על המרחב פוליטי-ציבורי-חברתי.
רן מלמדישראל עוברת במשך שנים תהליך של הטמעה במזרח התיכון - הן ברמת השחיתות הפוליטית והממסדית והן ברמת האלימות. היא אכן נחשבת עדיין לכלכלה חזקה ו"תעשייה של מוחות", אך כמו במקרה של ארגנטינה, דברים עלולים להשתנות מהר. עבור כמה גורמים פוליטיים אצלנו, אסון 7 באוקטובר הוא הזדמנות למהלך שבסופו נשיב ימינו כקדם ונשלוט על ארץ ישראל השלמה והמובטחת. תוכניות חזרה לגוש קטיף כבר לא נאמרות בלחש.
החברה הישראלית זקוקה לריפוי, לא להרחבת העימות. כרגע כולנו כועסים, כולנו מבועתים, כולנו רוצים נקמה על הכאב וההשפלה. זה מובן לחלוטין. אבל חובה לחשוב על היום של אחרי המלחמה: איזו פוליטיקה אנחנו רוצים? איזו חברה אנחנו מעוניינים להיות? אסור לתת לקולות פופוליסטיים וקיצוניים ולסיסמאות חלולות להכתיב את הדרך. להיפך, אנחנו זקוקים לרעיונות עמוקים, סולידיים אפילו, ולחשיבה ותכנון מקצועיים ומציאותיים.
- רן מלמד הוא מרצה לקולנוע, תקשורת ותרבות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
