ישראל נמצאת במלחמה, ובהמתנה. היא ממתינה לפתרון בצפון. ממתינה לעסקה בדרום - או להחרפת המלחמה וכניסה לרפיח. רוב הישראלים ממתינים להתפטרות נתניהו, לפרישת ראשי מערכת הביטחון, לוועדת חקירה ממלכתית, שטרם הוקמה, לתחקירים הצה"ליים שלא פורסמו, להשבת החטופים. מדינה שלמה שנעה תדיר בין המתנה אחת שדוחקת את האחרת וחוזר חלילה. ביומיים האחרונים, ממתינים להתקפה האפשרית מאיראן, והאפשרות להידרדרות אזורית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
"כדאי שנתמקד היום פחות במצב בעזה", אמר לי גורם ביטחוני שלשום בלילה, "אנחנו בעיקר חושבים ונערכים לאיראן". נכון לחמישי בבוקר, המערכת הישראלית הייתה דרוכה לקראת מהלומה אווירית איראנית, אולי בשילוב שלוחיה האזוריים (המיליציות בעיראק ובסוריה; חיזבאללה; החות'ים). שר החוץ ישראל כ"ץ כתב בחשבון הטוויטר שלו בפרסית כי ישראל תגיב באיראן, אם זו תתקוף אותנו משטחה. הוא טרח לתייג את המנהיג העליון עלי חמינאי. מלחמות כבר לא קורות בחורף, שרה סי היימן. האמת שהן קורות היום, במזרח התיכון וברחבי העולם, בכל עונה. בעיקר בעונת הטוויטר.
מאחורי הקלעים, ארה"ב ניסתה בימים האחרונים לוודא שהאיראנים לא יגיבו – או יגיבו במידה מוגבלת וסמלית ביותר. סוכנויות מודיעין מערביות קיבלו מידע שלפיו הכוחות המזוינים באיראן קיבלו אישור מהממשל ומהמנהיג לפעול. ארה"ב נכנסה לפעולה פומבית, ואגרסיבית, בניסיון להרתיע את טהרן. החשש בממשל הוא ממערבולת של הסלמה: האיראנים יתקפו ויהרגו ישראלים. ירושלים תורה על תגובה חריפה בשטח איראן. מפה לשם, אנחנו במלחמה אזורית. בתרחיש הפסימי, הנפט קופץ ל-200 דולר לחבית, האמריקאים נאלצים לסייע לישראל צבאית, המפרציות מותקפות. המטרה הראשונה של ביידן - להגביל את המלחמה, ואז לסיים אותה – תתפוגג. הרפובליקנים יסתערו עליו ויציגו אותו כג'ימי קרטר חדש.
כרגיל בממשל ביידן, הם התעוררו מאוחר. "זה כאילו יש להם דיליי מובנה, איטיות לא מוסברת בתגובות שלהם במזרח התיכון", התלונן גורם ממשלתי ישראלי אחד בפניי. "אולי", השבתי, "האיטיות נובעת מזה שהם צריכים להתעסק בסמוטריץ' שסוגר את נמל אשדוד לסיוע לעזה, בניסיון לסגור עסקת חטופים, במלחמת אוקראינה, בבחירות, בכלכלה האמריקאית; לא רק בנו". אבל האמת, הוא צודק. רק ביום רביעי טרח סוף-סוף הנשיא האמריקאי לומר את המשפט הנחוץ והמובן מאליו – שארה"ב עומדת לצד ישראל, עם מחויבות ברזל לביטחונה. גורם אמריקאי אמר באותו ערב ל"אל־ג'זירה" שארה"ב איננה שוללת פעולה משותפת עם ישראל בתגובה למתקפה איראנית. מפקד פיקוד המרכז האמריקאי שוגר לישראל אתמול, לתיאומים ביטחוניים, ושר החוץ האמריקאי בלינקן התקשר לשר הביטחון גלנט כדי לומר שארה"ב תעמוד לצד ישראל מול איראן. אלה מהלכים משמעותיים.
זה לא מקרי שאת הטלפון עשה בלינקן לשר הביטחון. בוושינגטון הבינו שגלנט הוא האיש לעבוד איתו בקבינט הנוכחי. בתוך עשרה ימים מחזרתו מהבירה האמריקאית, הוכפל מספר משאיות הסיוע שנכנס לרצועת עזה. האמריקאים גילו ששר הביטחון הוא פרט ביולוגי נכחד בממשלת נתניהו: שר עם כוח להשפיע, שאיננו שקרן ו/או שבוי של הימין הקיצוני. הרומן מתבטא בשיחות שהתקיימו כמה פעמים בין היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן לשר הביטחון הישראלי בשבועיים האחרונים. כאשר השגריר האמריקאי הלך לראות את החמ"ל לתיאום הסיוע ההומניטרי, גלנט היה לצידו.
שר הביטחון והרמטכ"ל שינו משמעותית את עמדתם בעשרת הימים האחרונים ביחס לעסקת חטופים. ההתנגדות לחזרה מסיבית של עזתים לצפון ומרכז הרצועה התחלפה בגישה אחרת: צה"ל מספיק חזק כדי להתמודד. ללא עסקה כעת, צה"ל יפעל נרחבות ברפיח (הוא החל ביום חמישי בהתקפה במרכז רצועת עזה) ואז הסיכוי להשיב את החטופים בחיים, אלה מהם שנותרו בחיים, צונח משמעותית.
עוד אסימון שנפל: כמו שהסיוע ההומניטרי, שעליו נאבק חמאס במגעים בחודשיים האחרונים, נכנס כעת בחינם, בלי בעיות, כתגמול על כשליה המדיניים של ישראל, כך בעוד רגע יופעל לחץ מסיבי לפתוח את הפרוזדור לחזרת התושבים לצפון הרצועה. גם ללא עסקה. אז עדיף כבר להשיב באמצעות הנכס הזה את החטופים, ולא לבזבז זמן. הטיעון לפינוי הפלסטינים היה שמדובר באזור מלחמה פעיל, וזה להגנתם. אך צה"ל כמעט לא פועל בצפון הרצועה כבר. הקהילה הבינלאומית, בשלב מסוים, ממילא תדרוש שיחזרו. האמריקאים מציעים ש־150 אלף עזתים ישובו צפונה. הם לא ייבדקו, לא באמת. אי־אפשר יהיה להפריד בין נשים לגברים. החלוקה תהיה גיאוגרפית, לפי שכונות ויישובים. לדרג המדיני אין אומץ לומר מה המשמעות: כוחו של חמאס במרכז וצפון הרצועה יגבר משמעותית. ארגון הטרור יקבל תמונה יוצאת דופן, של שיבה. הוא יציג אותה כהישג גדול: הפלסטינים גורשו ב־1948, יגידו בחמאס, גורשו ב"נכסה" ב־1967, אבל רק ב־2024, ורק חמאס, הצליח להשיב אותם לביתם. יכולת הפעולה של צה"ל, עם כל כך הרבה אזרחים, תצטמצם. התמונות של ההרס, גדול בהרבה מזה של חאן־יונס, ישודרו ברחבי העולם. טוב היה הרבה יותר, אמר גורם במערכת הביטחון, להחזיר לחמאס 3,000 אסירים, ומאות עם דם על הידיים, תמורת 40 חטופים – מאשר להתיר עלייה המונית ולא מסוננת של פלסטינים למרכז וצפון הרצועה. שאלתי שר אחד. "הציבור הישראלי לא יהיה מוכן לזה", הוא אמר לי, "לביבי יותר קל למכור חזרה של פלסטינים צפונה בתוך עזה משחרור מחבלים. וזה השיקול המכריע".
אפשר לקוות שהאזהרות האמריקאיות לאיראן לא הגיעו מאוחר מדי. שהרפובליקה האיסלאמית תורתע, ולא תתקוף - או תסתפק בתגובה סמלית בלבד. עם ובלי קשר, הנה כמה אמיתות. הראשונה: צה"ל אולי מוכן למלחמה גדולה עם איראן ו/או חיזבאללה, אבל המדינה בוודאי לא הוכנה לכך. בשבועות האחרונים היו פרסומים ספורדיים על היערכות לתרחיש של "עלטה", דהיינו קריסה לזמן ממושך יחסית של רשת החשמל. ראש עיריית חיפה יונה יהב קרא לתושביו לאגור מזון ותרופות, ולוודא שהטלפון הקווי בבית פעיל. שני אנשים סיפרו לי שקיבלו טלפון מקופת החולים שלהם; בביתם יש התקן לסיוע נשימתי, ובקופה רצו לשאול אם יש להם גנרטור. הצעדים האלה הם זעירים אל מול ההיערכות הנחוצה לתרחיש של מלחמה כוללת, בהיקף שונה ממה שידענו עד כה – אם כזו תתרחש מול חיזבאללה ואם מול איראן. ההיערכות הביטחונית בחודשים האחרונים ללא ספק תפסה תאוצה; מערכות ההגנה האווירית של ישראל מוכיחות יכולות מרשימות. היכולות האוויריות הישירות של איראן, בהשוואה לאלה של חיזבאללה, נחשבות מוגבלות. אך המוכנות האזרחית בישראל קלושה.
הממשלות בישראל ב־20 השנים האחרונות לא הכינו את החברה הישראלית ותשתיותיה למערכה נרחבת כזו. במשך שנים מתפרסמים דוחות מתריעים בנושאים הללו של מבקר המדינה וגורמים אחרים – בלי פעולה משמעותית. העניין הוא שלא רק ישראל אינה מוכנה למלחמה; איראן מוכנה עוד פחות. במשך שנים, המשטר יצר מצג פנימי וחיצוני שהוא מופרד מפעילויות חיזבאללה והשלוחות השונות שבנה. היגררות לעימות ישיר עם ישראל ואולי ארה"ב מנוגדת לאסטרטגיה היסודית שלו – להמשיך להתעצם, אולי גם גרעינית, ללא עימותים ישירים.
הנה אמיתה קשה, ואסטרטגית יותר: ארה"ב מתקשה להמחיש עוצמה ועמידה לצד בנות בריתה. היא משדרת חולשה וחוסר עקביות. בין אם מדובר בישראל, בטייוואן או באוקראינה, התחושה היא שוושינגטון לא מוכנה ללכת עד הסוף. המצב בחזית האוקראינית קשה, ועתיד להידרדר משמעותית אם האמריקאים לא יתחילו להזרים סיוע ענק לקייב. הבית הלבן מעוניין, אך הרפובליקנים לא מוכנים לשמוע על זה. אל תצפו למדיניות נחושה של טראמפ; אצלו "נחישות" היא הנחישות לוותר לוולדימיר פוטין ולכפות על אוקראינה כניעה.
ממשל ביידן, בינתיים, טורח להתרחק פומבית ולמתוח ביקורת על ההחלטות האוקראיניות לתקוף בתי זיקוק רוסיים. לאמריקאים אין אסטרטגיה סדורה לבלימת איראן במזרח התיכון. ספק אם אפשר להסתפק בהסכם עם סעודיה ו"ברית המדינות המתונות". הרי הטבח של 7 באוקטובר המחיש ש"ציר ההתנגדות" לא יהסס להפעיל כוח וליזום מלחמה כדי לסכל נורמליזציה; 7 באוקטובר הוכיח שחמאס, חיזבאללה ואיראן אינם מורתעים. במקביל, הפוליטיקה השבטית האמריקאית פוגעת קשות בהרתעה – מול סין, איראן, רוסיה. המזרח התיכון עוד משלם את המחיר על ההחלטה האסונית של טראמפ לרסק את הסכם הגרעין - בדחיפת ממשלת נתניהו והמוסד.
ארה"ב בעלת עוצמה מספקת, ומרוחקת מספיק. ייתכן שהיא יכולה להרשות לעצמה לפעול ללא אסטרטגיה קוהרנטית במזרח התיכון. ישראל – ממש לא. היא מנהלת מלחמה בשתי חזיתות לפחות, בלי להציג תוכנית למזרח תיכון שונה, לרצועת עזה שנשלטת בידי שלטון אחר, להגבלת איראן. נתניהו יודע היטב שהתבוסה המשמעותית ביותר לציר הפונדמנטליסטי תהיה נורמליזציה בת־קיימא עם סעודיה ומתווה להסדר מדיני עם הפלסטינים, אלה שאינם חמאס. אך הוא לא רוצה לשלם שום מחיר; שרידותו חשובה יותר.
באין אסטרטגיה, ישראל התמכרה לכוחנות. התגובה לצעד הטורקי האחרון, שקוטע יחסי יצוא משגשגים בין המדינות, מדגימה זאת. ארדואן הוא מנהיג קיצוני, אוטוריטרי, לא אמין, אך יותר פופוליסט מפונדמנטליסט. היחסים הכלכליים בין המדינות משמעותיים מאוד – ויש גם יחסים אחרים, סמויים וחשובים לא פחות. האם זה היה חיוני עבור ממשלת נתניהו, לדוגמה, להוציא הודעות המשתבחות בתבוסת המנהיג הטורקי בבחירות המקומיות? או להודיע מיד שגם אנחנו נגביל יצוא ישראלי לטורקיה, כתגובה? ולהבדיל - האם זה לא אינטרס ישראלי להמשיך לקיים יחסים עם החברה הטורקית, והמערכת הכלכלית, מתחת לרדאר של ארדואן? שום דיון בצמרת הישראלית לא נערך בחודשים האחרונים, מבדיקותיי, בנושא הטורקי. המדיניות זורמת מהודעה להודעה, מציוץ לציוץ.
במסגרת ההתמכרות לכוחנות, חיסולים הם צו השעה. כששואלים במערכת הביטחון על הכשל ביחס לבניית הכוח של חמאס וסינוואר, עונים לך שהם רצו לחסל אותו. זו לא תשובה. היעד איננו "לחסל", אלא להשיג מטרה: לדוגמה, החלשת חמאס. או חדירה מודיעינית למעגלים סביב מנהיגותו הצבאית, עניין שבאופן ברור לא היה ב-7 באוקטובר. סיכולים ממוקדים מלהיבים את הדמיון במעגלים הביטחוניים הישראליים, ולעיתים הם בהחלט נדרשים ומוצדקים (עימאד מורנייה, קסאם סולימאני ועוד). אבל הם לא תחליף למדיניות של ממש ולחשיבה של שלושה צעדים קדימה.
דוגמה: בישראל סברו שהאיראנים יספגו את ההתנקשות בדמשק. יספגו – דהיינו יגיבו באותו סולם כלים כמו בעבר. דרך השלוחות שלהם בלבד, ובאופן מוגבל. בשבועיים האחרונים, אחרי החיסול, ההערכה לפתע השתנתה: שהתגובה תהיה משטח איראן, ובאופן משמעותי. כזו שתחייב את ישראל להגיב.
לאף אחד אין מושג מה טהרן תעשה לבסוף, אבל עצם השינוי הדרסטי בהערכה מטריד ביותר. הוא מצביע על טעות יסודית בהבנת כוונות האויב. הוא גם מעלה את השאלה שנחשבת לצלם בהיכל – האם החיסול של מוחמד רזא זאהדי היה שווה את זה. אין ספק שכל האיראנים באותו מפגש עסקו בטרור. פעולה נגדם הייתה מתבקשת. אך היא התבצעה בשטח דיפלומטי של איראן (לטענתה, ולטענת רוב הגורמים בזירה הבינלאומית). כתוצאה ממנה משטר האייתוללות מאיים לחצות את הרוביקון, ולתקוף. בדיעבד, ביודעם שישראל תיכנס למצב חירום מתמשך בציפייה לתגובה איראנית מתחומה, האם מקבלי ההחלטות היו מקבלים את אותה החלטה? בכלל לא בטוח.
דוגמה אחרת, משמעותית הרבה פחות, היא חיסול בניו של הנייה וחלקים ממשפחותיהם. אין ספק שמדובר במחבלים פעילים, יעדים צבאיים לגיטימיים. ייחוסם המשפחתי לא אמור להגן עליהם. אך מי שאישר את הפגיעה הוא קצין בדרגת אל"ם בפיקוד הדרום, אחרי שהשב"כ ייצר מודיעין ספציפי. אנשי השב"כ וגם האל"ם ידעו שמדובר בבניו של ראש הלשכה המדינית בחמאס. בכל זאת, אלוף הפיקוד לא עודכן. הדרג המדיני לא עודכן. גם הרמטכ"ל וראש השב"כ לא. מאז החיסול, שמעתי הרבה הסברים שזה ממילא לא ישפיע על עסקת החטופים, וזו הערכה סבירה. אך אלה הסברים בדיעבד. העסקה במצוקה קשה, אין ספק. היא הייתה בנקודה רגישה ביותר ביום רביעי אחר הצהריים. במקרה הזה, בגלל שיש השלכות על אמון הציבור ועל משפחות חטופים, שחיות דרך סיוט מתמשך וכל יום כזה של מגעים הוא רכבת שדים עבורן - כדאי שהדרג המדיני יעודכן, ויאשר. מוזר שצריך לכתוב את זה, אבל דברים מוזרים קורים מאז 7 באוקטובר.
הנקודה היא מחשבה מראש ותבונה. איראן מנהלת מלחמה סודית, נרחבת ונוראה נגד ישראל. היא רואה ברכה בעמלה. חוסלו עשרות מקציניה בשנתיים האחרונות, לפחות, כנראה בידי ישראל. היא לא נחפזה עד כה להגיב, אלא הסתפקה באיומים בלתי מחייבים; האסטרטגיה יותר חשובה בעבורה.
