הקמת נמל ימי בעזה נבחנה מספר פעמים בשנים האחרונות ונדחתה על ידי ישראל. אולם כעת, הקמתו של רציף ימי מול עזה - כמענה לצרכים הומניטאריים - עלולה, מבלי משים, להביא להכרה ישראלית, גם אם במשתמע, בנמל ימי בעזה.
הקמתו של הרציף הימי בעזה על ידי ארצות-הברית נועדה להבטיח העברה סדירה של משלוחים הומניטריים לתושבי הרצועה. כתוצאה מכך, העובדות נקבעות בשטח: ארגון לא ממשלתי ספרדי בשם Open Arm פתח נתיב סיוע הומניטרי ימי מקפריסין לעזה, וספינה של הארגון הפליגה מלרנקה שבקפריסין כשהיא נושאת עמה אסדה צפה שעליה כ־200 טון ציוד הומניטרי לתושבי עזה. אולם, הגדלה של מספר המעברים היבשתיים שבהם מועברות שיירות האספקה, וכן הגדלה של כמות המשאיות בכל שיירה, הייתה מענה מועדף לבעיה בעזה, עבור ישראל. גם לשכנתה של ישראל, מצרים, המצויה במשבר כלכלי חמור, אין עניין בהקמתו של נמל ימי בעזה - שכן הדבר יפגע קשות בהכנסותיה ממעבר מטענים דרך מעבר רפיח.
1 צפייה בגלריה
נתניהו והספינה האמריקנית שמקימה את הרציף הימי מול חופי עזה
(צילום: יונתן זינדל, צבא ארצות הברית)
עד היום, לא אפשרה ישראל לפלסטינים להקים נמל ימי מודרני בעזה כפי שנקבע בהסכם וואי (עליו חתם ראש ממשלת ישראל דאז בנימין נתניהו), ואשרור הקמתו במזכר שארם א-שייח בשנת 1999. ישראל עצרה את הבנייה זמן קצר לאחר מכן, ובזמן האינתיפאדה השנייה, האתר הופצץ ונהרס. גם המדינות התורמות עצרו את מימון הפרויקט, והעבודות הופסקו כליל. מאז השתלט חמאס ביוני 2007 על רצועת עזה, ישראל שולטת בחופי הרצועה ומתייחסת אל המרחב הימי מולה כמים הטריטוריאליים שלה. מספר ניסיונות שנעשו על ידי גורמים בינלאומיים להגיע לעזה ולפרוק מטען הומניטארי סוכלו, כשהידוע בהם הוא השתלטות צה"ל על האונייה "מאווי מרמרה".
הניסיון הישראלי הנוכחי להעביר את האחריות לסחר עם הרצועה לקהילה הבינלאומית באמצעות יצירת מסדרון ימי, לרבות עידוד מדינות להצטרף ליוזמה זו, משנה מבלי משים את המדיניות העקרונית של ישראל בנושא נמל ימי בעזה
הניסיון הישראלי הנוכחי להעביר את האחריות לסחר עם הרצועה לקהילה הבינלאומית באמצעות יצירת מסדרון ימי, לרבות עידוד מדינות להצטרף ליוזמה זו, משנה מבלי משים את המדיניות העקרונית של ישראל בנושא נמל ימי בעזה. לפיכך, פתיחת מסדרון ימי מסוג זה מביאה, גם אם לא במתכוון, להכרה ישראלית בפועל בנמל ימי בעזה, נושא שבלחץ האירועים אינו זוכה לתשומת הלב הנדרשת של מקבלי ההחלטות בישראל - אחרי ההקפדה הישראלית על שליטה מוחלטת במרחב הימי שממערב לחופי עזה, מבלי לאפשר הגעת כלי שייט למעגן בעזה.
הקמתו של נמל, ללא קשר לגודלו ולתשתית שיש בו לקליטת אוניות, גילמה מאז ומתמיד משמעות מדינית מובהקת. כך, לדוגמא, הקמתו של נמל תל אביב בשנת 1938 התרחשה על רקע רצון היישוב העברי להתנתק מהתלות בנמל יפו, שהופעל על ידי הערבים. גם במקרה ההוא, הקמת הנמל הייתה מסיבות מדיניות, בעקבות המרד הערבי הגדול שפרץ בשנת 1936 וגרם בין היתר להשבתתו של נמל יפו. בעקבות השבתה זו ביקשו המוסדות הציוניים רישיון מממשלת המנדט לפרוק מטעני אניות ליד שפך הירקון. ב-15 במאי 1936 נתן הנציב העליון את הרישיון ועבודות הקמתו של מזח קטן החלו. חנוכת הנמל העברי הראשון עוררה התרגשות רבה ביישוב, ונחשבה בעיני רבים כצעד נוסף בדרך להקמת מדינה עצמאית.
אומנם נכון יהיה בעתיד, במסגרת הסכם מדיני אזורי כולל, לבנות נמל ימי בעזה, כמו גם הפקת עתודות גז המצויות מול חופה - אך הדבר יחייב קביעת מדיניות שתתייחס להיבטים ביטחוניים, כלכליים וחוקיים שיבחנו ויובאו לאישור הדרג המדיני טרם קבלת החלטה בנושא. ועד אז, ראוי כי מקבלי ההחלטות בישראל יבינו כי המשמעות של הקמת המזח הצף מערבית למעגנת עזה היא הכרה והסכמה במשתמע בהקמת נמל ימי בעזה ויצירת מסדרון שיט אליו וממנו. הפירוש שיכול להינתן בעתיד למסדרון שיט הומניטארי הוא רחב, וכפי שהיישוב היהודי ידע לתרגם את בניית המזח בקצה רחוב אלנבי לנמל העברי הראשון בתל-אביב – בל נתפלא אם כך גם יהיה המקרה בנושא נמל ימי בעזה.
פרופ' שאול חורב הוא ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה ימית במרכז הלאומי לכלכלה כחולה בחיפה וסגן מפקד חיל הים לשעבר
