מתנגדי הממשלה גורסים, ובצדק, כי ישראל נמצאת כיום תחת ממשלה מסוכנת מאין כמותה. ממשלה שפגעה בצורה החריפה ביותר בביטחון של אזרחי ישראל ושמערערת על יסודות הדמוקרטיה הישראלית באופן מתמשך. בה בעת, מרבית מתנגדי הממשלה גם מתקשים מאוד לקבל עובדה פשוטה ולפעול לפיה: הדרך היחידה להחלפת הממשלה היא פשרה כואבת עם החרדים, כלומר הסכמה להמשך אי-הגיוס של הצעירים החרדים לצבא. צופה מהצד היה עלול לחשוב שהם אולי מעדיפים להמשיך לשלוח את ילדיהם לצבא, להילחם במלחמה שמובילה ממשלה שאין להם אמון בה, ובלבד שגם החרדים יסכנו את חייהם של ילדיהם.
נכון לעכשיו, ולמרות הקריאה הצודקת בהפגנות השבועיות להקדמת הבחירות, הקואליציה הנוכחית לא הולכת לשום מקום. כמובן, הממשלה שהביאה עלינו את האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה הייתה צריכה להתפטר מיוזמתה. אבל תהיה זו תמימות לצפות מראש הממשלה הציני ביותר בתולדות המדינה לעשות זאת. המחאות הציבוריות הן חשובות מעצם קיומן, אולם הן לא יגרמו להנהגת הליכוד והימין המשיחי לוותר על השלטון ולקדם את חזונם. היום כבר ברור שעבור גורמים אלה, 7 באוקטובר מהווה הזדמנות יותר מאשר כישלון. השאלה שמי שיוצאות להפגנות מדי שבוע, ומי שמזדהות איתן, צריכות לשאול את עצמן היא: כיצד ניתן להחליף את הממשלה?
החודשים האחרונים המחישו שהמפלגות החרדיות הן הגורם היחיד בקואליציה הקיימת שעשוי לעבור לקואליציה אלטרנטיבית בראשות לפיד או גנץ. ההנהגה הרבנית והפוליטית החרדית תמכו בעסקת חטופים, כנגד החזון המשיחי-גזעני של סמוטריץ׳ ובן-גביר וכנגד הסרבנות המדינית של נתניהו. ההנהגה החרדית גם עשויה להיות קשובה יותר לתפיסה ביטחונית שאינה מבוססת באופן בלעדי על הפעלת כוח אלא גם על בריתות מדיניות עם מדינות האזור. אולם ברור שההנהגה החרדית לא ״תעבור צד״ כל עוד הקואליציה הנוכחית מבטיחה בצורה טובה יותר את האינטרסים שלהם, ובפרט בכל הקשור לסוגיית הגיוס.
אי-גיוס החרדים לצבא, ולכל מסגרת אחרת של שירות, הוא אי-צדק בוטה ומקומם. ההתלכדות של הציבור שמתנגד לממשלה סביב הסוגיה הזו היא מובנת. לצד זאת, צריך לזכור שבמידה רבה סוגיית הגיוס היא בעיקרה פוליטיקת זהויות סימבולית
לפחות בשני מובנים, העסקה שהמרכז-שמאל יכול להציע לחרדים בעניין הגיוס היא יציבה יותר מזו שהקואליציה הנוכחית יכולה להציע. ראשית, כל דיל פוליטי שיירקח במסגרת הקואליציה הנוכחית צפוי להידחות אם וכאשר המרכז-שמאל יחליף את הממשלה הנוכחית, לאחר הבחירות הבאות לדוגמה. שנית, הלחץ על גיוס החרדים ילך ויגבר ככל שהחזון המשיחי-מלחמתי של הממשלה הנוכחית ימשיך להתגשם. בקרב האופוזיציה הנוכחית ישנם גורמים משמעותיים יותר שעשויים לפנות לדרך מדינית שתבטיח את ביטחונה של ישראל שלא (רק) באמצעים צבאיים, וכתוצאה מכך גם הלחץ על גיוס חרדים לצבא עשוי להצטמצם.
למען הסר ספק - אי-גיוס החרדים לצבא, ולכל מסגרת אחרת של שירות, הוא אי-צדק בוטה ומקומם. ההתלכדות של הציבור שמתנגד לממשלה סביב הסוגיה הזו היא מובנת. לצד זאת, צריך לזכור שבמידה רבה סוגיית הגיוס היא בעיקרה פוליטיקת זהויות סימבולית - הזדמנות של חלקים נרחבים בציבור להתלכד נגד ״אחר״ ולגנות אותו, מבלי לחולל שינוי ממשי במציאות החיים שלנו כאן. בפועל, ניסיון החודשים האחרונים הוכיח כי לא ייתכן גיוס חרדים ללא נכונות שלהם להתגייס. פסיקת בג״ץ או הוצאת צווי גיוס לא יועילו, ולצבא ולמדינה אין שום יכולת או עניין להכניס לכלא חרדים שלא מתייצבים לכלא. כמובן, ניתן יהיה לפגוע כלכלית בחרדים, באמצעות שלילת קצבאות והטבות, אבל מהלך כזה לא יפתור את בעיית הגיוס.
מחנה המרכז-שמאל יכול להמשיך ולהסתפק בגינוי של הממשלה, אבל המשמעות היא שהוא גם ימשיך להישאר באופוזיציה. על מנת לצאת מהאופוזיציה, עליו לחתור לשיתוף פעולה עם מי שיכולים לסייע לו להחליף את השלטון. כאמור, סוגיית הגיוס היא מקוממת ויש פער עצום בעמדות היסוד הפוליטיות של מרבית הציבור החרדי ומרבית הציבור שמתנגד לממשלה, אבל החרדים מעולם לא סיכנו את הדמוקרטיה הישראלית כמו הממשלה הנוכחית. הציבור החרדי הוא גם ימני מאוד אבל מעולם לא סיכן את ביטחוננו כמו הברית של סמוטריץ׳ ובן גביר עם נתניהו. מי שמאמין שבפני מדינת ישראל עומדת סכנה ברורה ומיידית מוכרח לפעול בהתאם - ולהיות מוכן לערוך פשרות וויתורים כואבים - לא רק מול שכנינו במזרח התיכון אלא גם מול יריבים מבית.
ד״ר רונן מנדלקרן מרצה על פוליטיקה ישראלית באוניברסיטת תל אביב