בשדות הירוקים של קיבוץ נאות מרדכי, לא רחוק מקריית-שמונה, מגדלים תירס, עגבניות וחיטה. החיטה היא גידול מבוקש מאוד בימים אלה, בגלל המחסור שנוצר בשל המלחמה באוקראינה; זו דרכן של מלחמות, שכמו משק כנפי הפרפר, יכולות לשנות את גידולי הפלחה של קיבוץ אלפי קילומטרים משם. חלק מהשטחים החקלאיים נראים פחות כמו שדות כעת, ויותר כמו שטחי מלחמה, משוסעים ובוציים. זו העונה של המלחמה. המלחמה בעגורים. הם פושטים בהמוניהם על השדות החרושים והזרועים, ומכלים הכל. הכל כשר במלחמה הזו: צופרים, אזעקות, לייזר. ובכל זאת, הם חוזרים. השנה, קיוו בעמק החולה שצלילי המלחמה – האמיתית, עם חיזבאללה – יצמצמו את פשיטות האויב העגורי. בכל זאת, בשדות שומעים כעת את קולות היציאות, אך העגורים לא מורתעים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
נאות מרדכי לא זכה בפינוי רשמי מטעם המדינה. שטחיו רחוקים כמה מאות מטרים מהדרוש. בדרך לשם עברתי ליד אגמון החולה. אפשר היה לראות להקת ציפורים מתרוממת. פתחתי את החלון כדי לנסות ולזהות, ובדיוק באותו רגע הגיע פוש לסמארטפון: חדירת כלי טיס של חיזבאללה באזור אגמון החולה.
הכטב"ם הופל דרומה משם, לא רחוק משדה אליעזר. יומיים לפני כן נהרג רס"ב (במיל') יחזקאל עזריה ז"ל מפגיעת כטב"ם מתאבד סמוך למושב מרגליות. זו הפעם הראשונה שזה קרה לצה"ל. יחזקאל היה בן 53, החייל הקרבי המבוגר ביותר שנפל במלחמה.
כך נראים החיים כרגע בגליל העליון: היישובים הקרובים לגבול פונו. תושביהם זוכים לדיור מטעם המדינה או מימון לצורך הוצאות ושכירת דירה. מנרה, דוב"ב, מרגליות, אביבים, משגב עם ושמונה קיבוצים מפונים נוספים. מטולה היא בכלל שטח צבאי סגור. במועצה האזורית יש עוד שמונה קיבוצים שלא פונו (הם מכונים "השמינייה") כי הם לא קרובים מספיק לקו הגבול. תושביהם לא מקבלים כל פיצוי. בערך חצי מהתושבים בקיבוצים הללו, בייחוד משפחות צעירות, עזבו את בתיהם. זו המלצת המועצה: לעזוב בינתיים. המדינה אומרת להם – ולעוד יישובים רבים בקו העימות בגליל, מהים התיכון ועד עמק החולה – להישאר ולהסתדר בעצמם.
להסתדר עם מה? הנה רשימת האירועים ביום שלישי השבוע, כאשר הייתי שם. חדירת כלי טיס עוין, שיורט; ירי רקטות לאזור ברעם ודוב"ב; חדירת כלי טיס נוסף, שיורט ברכס רמים; ירי נ"ט באזור מלכיה; ירי רקטי לעבר יפתח; לסיום היום, ירי רקטות לצפון עמק החולה.
"מחר מגיע בן גביר", מודיעה בן זיו סולניק. "מה", אומרת ציוני, המומה, "הוא ייכנס לפה? אני לא אהיה". "אין מה לעשות", משיב עימאד. "יש להם משאבים, הם יכולים לעזור עם כסף", מציינת בן זיו סולניק
וזה היה יום שקט יחסית. הציבור לא מכיר את כל האירועים. נניח, כאשר חיזבאללה יורה שתי משאיות של טילי קטיושה על צומת כ"ח. מדובר במלחמה, היא מתנהלת משטחנו לאורך הגבול. "אתה צריך להבין", אומר לי ראש המועצה האזורית הגליל העליון גיורא זלץ, "שכאשר טנק מרכבה יורה מתוך שכונת מגורים, כל החלונות נשברים".
הגעתי לחמ"ל המאובטח, הממוקלט, במועצה. בפנים ישבה שרת ההתיישבות אורית סטרוק לפגישה עם אנשי המועצה. "הנחישות שלכם, כל מה ששמעתי, כל הכבוד. אין מילים, באמת", אמרה סטרוק. כל הנוכחים מבינים היטב את המצב: סטרוק מחזיקה כעת, בפרט אחרי אישור התקציב, במשאבים יוצאי דופן. מתייחסים אליה בנימוס.
"ממזערים את האירועים פה", אומר לי זלץ כאשר אנחנו יושבים בחדר צמוד למסכים הגדולים של החמ"ל, "אני לא יודע למה. האיום החדש זה הקורנטים. יש מאות חוליות על הרכס שמחכות ואורבות. הטווח של קורנט זה שמונה קילומטרים. הפינוי שהוחלט עליו פה הוא שלושה וחצי קילומטרים". הוא אומר שהצבא פועל עכשיו "ברצועת ביטחון, אבל בתוך ישראל. מספר קילומטרים מדרום לגבול. ארטילריה, טנקים, נגמ"שים". ושמונת הקיבוצים שלא פונו? "לרבים מהתושבים אין אפילו ממ"דים. בתי ילדים לא ממוגנים. ואומרים להם – תישארו, תנהלו חיים". סיוע? הוא אומר שהכל תקוע אצל שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. לדוגמה: סיוע למפונים "מרצון", כמו חברי נאות מרדכי, שנאלצו לעזוב את היישובים בגלל המלחמה אבל לא מקבלים כל פיצוי, פטור מארנונה למגורים ועסקים לכל תושבי קו העימות או תקרת ההנחה ברשות מקרקעי ישראל. "הוא חוסם הכל", אומר זלץ.
בעזה, ישראל ספגה מהלומה מקפיאת דם – אך פתחה במלחמה. יישובי עוטף עזה, גם אלה שנהרסו, אינם תחת איום משמעותי. שלוש אוגדות פועלות בתוך הרצועה.
בצפון נפתחה נגד ישראל מלחמה, והיא במגננה. במקרה של מלחמה, החשש היה מחדירה לאורך הקו של אלפי לוחמי רדואן. הפיקוד ייצב הגנה התקפית חזקה, יציבה, "הגנה שהורגת", אומרים בצה"ל. "אל תטעה", אמרו לי, "בצד השני של הגבול פחות נעים מאשר בצד הזה. עד שנסראללה קיבל החלטה אם הוא מצטרף למלחמה, יצרנו פה מספיק כוח כדי להרתיע אותו". אך תחושת הביטחון של תושבי הצפון לא מתקרבת להשתקם. הידיעה שכוח רדואן יכול לחולל טבח גדול בהרבה איננה נותנת מנוח.
בצה"ל אומרים כי חיזבאללה ספג מכות קשות, איבד יכולות חשובות. איכות התקיפות של ישראל נגד פעיליו ומתקני התשתית שלו, קובעים במערכת הביטחון, הפתיעה את הארגון; היא גורמת, מן הסתם, לחשיבה מחודשת. לצד ההישגים, העובדה ברורה: ההנחיה לפיקוד הצפון הייתה ונותרה להימנע מהסלמה שתוביל למלחמה כוללת. לשמר את הגליל כ"זירה משנית" לזירה העיקרית, שהיא עזה. בשבועיים האחרונים יש תזזית מדינית; ארה"ב וצרפת מנסות להביא מתווה לתהליך עם הלבנונים, כזה שבסופו תימנע המלחמה וחיזבאללה יעזוב את קו הגבול. במערכת הביטחון מעריכים שהסיכוי לכך קלוש ביותר. המגעים האלה נתפסים כקניית זמן להיערכות, כמו לגיטימציה, מצד ישראל. לקראת מה? לקראת סיבוב מלחמתי אפשרי עם חיזבאללה. אולי באביב.
ובינתיים תושבי היישובים המפונים מתחילים לבנות חיים, במקומות אחרים. הילדים שלהם בבתי ספר. בקיבוצים שלא פונו, קשה אפילו יותר; חצי מהקהילה נמצאת, בממוצע, וחצי עזבה. בייחוד הורים לילדים צעירים. הקהילות נסדקות.
הלכתי בשבילי נאות מרדכי עם הדס בן זיו סולניק, מנהלת הקהילה, הדס ציוני ועימאד יוסף, חבר כיתת הכוננות. יוסף – בעל משרד אדריכלות – הוא ממר'אר במקור, חבר קיבוץ כבר שמונה שנים. "הבעיה העיקרית היא כלכלית", הוא אומר, "החברים ממשיכים לשלם משכנתה, נניח פה, ומשלמים שכירות במקביל במקום אחר. ויש מסי קהילה לקיבוץ. העול הכלכלי כבד מאוד. והרוב בחל"ת". שאלתי אם קיבלו משהו מהמדינה. הם השיבו שכמה מאות שקלים, בסך הכל, למבוגר. במשך חודשיים וחצי. וזה בכלל לא מהמדינה. זה ממפעל הפיס. "מחר מגיע לכאן בן גביר", מודיעה בן זיו סולניק. "מה", אומרת הדס ציוני, המומה, "הוא ייכנס לפה? אני לא אהיה". "אין מה לעשות", משיב עימאד. "הם אומרים שיש להם משאבים, הם יכולים לעזור עם כסף", מציינת בן זיו סולניק. מבקר המדינה מתניהו אנגלמן כתב בדוח שפירסם השבוע כי "הממשלה נכשלה בטיפול בעורף". היא אולי נכשלה, אבל השרים נהנים מזה שרודפים אחריהם.
זה זמן יפה בצפון, ונאות מרדכי ירוק ושופע; הירדן מפכפך דרכו. הקיבוץ זרוע במקלטים משנות ה־50 וה־60. מקלטים ישנים, עם מיטות נפתחות וסלעי בזלת מעליהם. כולם פתוחים, נקיים, למקרה שיהיה צריך לרוץ. זמן ההתרעה לנפילה: אפס. בדיוק צבעו מקלט גדול: הוא יהיה בית תינוקות, למשפחות שחזרו.
עימאד מספר שתושבים מיישובי הגדר, אלה שפונו, מתחילים להתעניין בבתים בקיבוצים שבעמק, למטה, מתחת לרכס. זו הגירה פנימית אפשרית: מהגבול, אחורה. כדי להבין למה הם רוצים להגר, אפשר להציץ בחדר האוכל של קיבוץ מנרה, שחטף נ"ט.
שתי תמונות מעזה. הראשונה: מתוך אזרחים נושאי דגלים לבנים מגיח מחבל ומשגר אר־פי־ג'י לעבר טנק. השנייה, בשכונת רימאל. גבר כבן 60 מתקרב לחיילים, ואז מתפוצץ. מחבל מתאבד ראשון במלחמה
"אנחנו לא סומכים על הסכמים יותר", הם אומרים לי, "אנחנו לא סומכים על אף אחד. חיזבאללה לא יכול להיות על הגדר". זלץ, בחדר המועצה, סיכם: "עוד יהיו ימים קשים".
כשסיימתי, השעה הייתה כמעט חמש. זו שעה אהודה להתקפות חיזבאללה, יידעו אותי המארחים. החלטתי להימנע מהכביש הראשי לראש פינה, ולנסוע בדרך שממזרח לשם, בכביש 918 הצר, בשיפולי הגולן. מימין אפשר היה לראות את הרכס הגבוה שעליו גבול לבנון. ענן נמוך גלש ממנו, נשפך אל העמק הירוק. לרגע תהיתי: האם זה ענן או עשן של שריפה.
בראשית 2014 היה דיון אסטרטגי בקבינט של ממשלת נתניהו. הוא עסק בעזה. יצא סיכום דיון ובו הוראה תקדימית: ראש הממשלה מנחה להכין תוכנית עם יעד ארוך טווח של מיטוט שלטון חמאס ברצועת עזה. אל"מ במיל' רוני ברט, לשעבר בכיר במטה לביטחון לאומי, זוכר את הסיכום הכתוב הזה היטב. ברגע שקיבל אותו, פנה לממונים עליו והציע להתחיל להכין את התוכנית. התגובה שלהם הייתה "עזוב, זה לא רציני".
שוחחתי עם ברט השבוע. עדותו אמינה במיוחד משום שהוא אמר דברים כמעט זהים לכתב המדיני של ערוץ 10 בשעתו מואב ורדי. מתי? כמה חודשים לאחר הדיון הזה, בעת מבצע צוק איתן. הוא סיפר על הנחיה (אז לא רצה לומר בדיוק מהי), על כך שנאמר לו שזה לא "רציני". בעיקר, על המחדל המתמשך, הבלתי נגמר, של שנות נתניהו: "למבצע בעזה יצאנו אחרי חמש שנים שבהן כמעט ולא התנהל שום דיון בצמרת המדינית בשאלה האסטרטגית מה אנחנו רוצים מעזה".
זה היה ב-2014. השנה היא 2023, ואנחנו אחרי אסון נורא. צה"ל בעזה, בכוח רב-אוגדתי. הלוא בטוח שיש לשאלה האסטרטגית הזו תשובה.
שתי תמונות מרצועת עזה. הראשונה: מתוך קבוצת אזרחים נושאי דגלים לבנים מגיח מחבל ומשגר אר־פי־ג'י לעבר טנק של צה"ל. השנייה, בשכונת רימאל בעיר עזה. גבר כבן 60 מתקרב לחיילים, ואז מתפוצץ. החיילים לא נפגעים, אבל מה שחשוב הוא דרך הפעולה: מחבל מתאבד ראשון במלחמת עזה.
זו הדגמה לדשדוש ומלחמת הגרילה שחמאס מתכנן ומיישם בשטחים שכבר מוחזקים בידי צה"ל. בשבועיים האחרונים זה כבר החל. מטענים שמונחים בלילה על צירים. ירי צלף בודד. הסתננות של חמאס (אולי במנהרות שטרם התגלו) בחזרה אל מקומות שצה"ל השתלט עליהם אפקטיבית.
השלב השני של המלחמה – הקרקעי וה"עָצים" – עוד מתנהל. השלב הבא הוא שלב ג'. במסגרתו, כוחות צה"ל צפויים לסגת (נניח מחאן-יונס) ולהתמקם מחדש, בעיקר בצפון. רוב המילואים ישוחררו. תותר חזרה מסוימת של תושבים, מוגבלת, מסוננת לכאורה. צה"ל ימשיך ללא הרף – לכאורה – בפשיטות מיוחדות ותקיפות מהאוויר "עד להרס היכולות הצבאיות של חמאס". חשוב להדגיש שצה"ל לא טיהר את צפון ומרכז עזה; הוא השתלט עליהם מבצעית. כל עוד יש שם פירים, מנהרות, אלפי בתים רבים שלא נסרקו, חוליות חמאס צפויות לפעול בלב השטח. במקביל, משאיות מזון וציוד יעבירו אספקה למובלעות, נניח ג'באליה. מהדרום ימשיכו לנסות לשגר לעבר ישראל; עידן ה"שקט ייענה בשקט" או "הפסקת אש" עם חמאס הסתיים. הלחימה לא תסתיים.
ישראל החליטה למעשה – בהמלצת הדרג הצבאי – שלא לכבוש את הרצועה. לא לטהר. לא לעבור מבית אל בית, לא להשתלט לחלוטין על רפיח, לא להקים ממשל צבאי. בתנאים האלה, המיטוט הצבאי מאתגר וקשה. הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט הזכיר לחבריו בקבינט כמה זמן לקח למלחמה בטרור ביהודה ושומרון להצליח ולהכחיד את פיגועי ההתאבדות והאינתיפאדה השנייה: הרבה אחרי שמבצע חומת מגן הסתיים.
ומה בעצם המשמעות של מיטוט שלטון חמאס? בישראל מזכירים שוב ושוב את התקציב שחמאס מקבל מקטאר ואיראן. אך המנגנון החמאסי מורכב ומתוחכם בהרבה. הוא עובד כך: הרשות הפלסטינית מספקת שירותים בתוך רצועת עזה. אך המיסוי שנגבה מתושבי עזה לא מגיע אליה. כמו כן ארגוני סיוע (כמו אונר"א) תומכים באוכלוסייה האזרחית בחינם, במימון המערב הנדיב. קטאר מעבירה עשרות מיליונים כל חודש, ורובם מגיעים לתושבי עזה עצמם. אך ממשלת הטרור העזתית הקימה מערך אדיר של גביית מס, מכס ודמי פרוטקשן מהברחות. מדובר בסכום המגיע לחצי מיליארד דולר בשנה. בשנה האחרונה חמאס העלה את המיסוי שלו (על הכל, ממים בבקבוקים ועד ג'ינס, דרך פירות ים, דגים, פירות וירקות). בישראל מעריכים שהוא רצה לממן את המלחמה המתקרבת. הכסף שחמאס גובה לא חוזר לאוכלוסייה ברובו; זו מטופלת על ידי תרומות, ארגונים בינלאומיים, הרש"פ וקטאר. כך המערך השלטוני של חמאס נהנה מתקציב ביטחון ענק ביחס לכל ארגון טרור אחר – אבל בלי אחריות על הצרכים האזרחיים. סטארט-אפ.
ואיך חמאס גובה את מסיו? הוא אוכף. יש לו מונופול על אלימות ברצועה. וזה נכון גם לימים אלה, שבהם ממשיכים לפעול שווקים וחנויות בדרום הרצועה. כל עוד הפעילות הכלכלית של מיליוני בני אדם מתקיימת וחמאס מחזיק בשליטה על הסחורות שנכנסות, הוא ממשיך לקבל הכנסות – והכוח השלטוני שלו יכול להתקיים.
תקיפות מהאוויר ופשיטות חטיבתיות לא יפתרו את הבעיה הזו. אין פה סימני קריאה, ואין אפילו סימני שאלה. יש פה שאלה אחת: האם מישהו בישראל, ברצינות, עוסק במכלול של הפלת משטר חמאס. הכלכלי, התרבותי, האזרחי. ולא רק בספירת גופות מחבלים.
מלשכת שר האוצר נמסר: "הגדרת מפונה תלויה בהחלטת מערכת הביטחון, כל מי שמוגדר כך משרד האוצר מסייע באופן מלא. באופן דומה, פטור מארנונה הוא למי שפונה, הן בדרום והן בצפון.
בניגוד לנטען, ההנחות בקרקע בפריפריה הוגדלו באופן משמעותי ע״י החלטה במועצת רמ"י, שאושרה ונחתמה ע"י השר לפני חודש".
