לו רק ניתן היה להטיל על שר החינוך יואב קיש לכתוב מאה פעם "הספרייה הלאומית חייבת להיות מחוץ לבָּזָאר הפוליטי", אולי היה מבין את משמעות ההשתלטות העוינת שלו על נכסי צאן הברזל של העם היהודי ושל מדינת ישראל. תמיד היו בישראל - כמו במדינות אחרות - ניסיונות של פוליטיקאים להשתלט על התרבות והאמנות, אבל נדמה שמעולם לא נעשה כאן המעשה הזה באופן כה בוטה, כה דורסני.
נקמה, זה שם המשחק. אפשר להרגיש בכך בחזיתות השונות של ההפיכה השלטונית, ובאופן חשוף לגמרי במאבק על השליטה בספרייה. הכול שקוף כל כך, גס ומזיל ריר. אפשר לחוש, במובלע, גם דחף נקמה משונה ונפתל, נקמה באלה שעבורם - עבורנו - הספרייה הלאומית היא מעין בית; שהכתבים שממלאים אותה הם בעינינו סלע קיומנו, לא פחות.
אנשי ימין ושמאל, רעבים וצמאי דעת, בני עניים שמהם תצא תורה, פרופסוריות ואוטודידקטים, בחורי ישיבה, סופרות ופרחי משוררים, עיתונאיות והיסטוריונים - הספרייה היא המקום שבו כולנו פריבילגים על מלא: כולנו זוכים כאן לגעת בשורשי הזיכרון והזהות שלנו כיחידים, כעם.
ואת המקום הזה - אחד הפלאים של שיבת ישראל לארצו - הופך השר לחלק מ"מסחרה" קטנה, קמעונאית. וכך, כנראה בלי לחשוב ברצינות על משמעות המעשה ועל ההד שהוא יעורר בארץ ובעולם, הוא פורט לפרוטות את החזון הגדול שהוליד את הספרייה הזאת, האוצרת גם אוספים וארכיונים איסלאמיים נדירים, ובעיקר את אוקיאנוס הידע והיצירה והמחשבה של היהדות והישראליות. את הסיפור שלנו, החד-פעמי.
ואת הכל עושה השר קיש במהירות, במחטף, באותה שיטה שבה מתנהל גם תהליך ההמרה-הכפויה של מערכת המשפט. מתוך אי-הבנה של מהותם של דברים שאסור לאיש לפגוע בהם. שיש להם ערך ואין להם שיעור. שאסור להכפיף אותם לשיקולים של קטנות, של פוליטיקה חנוונית. גם זה פירושה של תרבות, אדוני שר החינוך.
מיליון וחצי תלמידים שומעים השכם והערב מסרים בגנות האלימות. כעת הם מביטים בך ורואים מה אתה עושה, ואיך אתה עושה. גם אלה פניה של אלימות. אבל דווקא בגלל חשיבותה הסמלית העצומה של הספרייה אתה יכול כעת, השר קיש, לסגת מתוכניתך מבלי שכבודך ייפגע. להפך: ביטול המהלך, וההכרה בערכים שהספרייה מסמלת, הערכים הנצחיים והמוחלטים - והמשותפים למרבית הישראלים - יוכלו אולי בעתיד לסמן שלב חדש, מרפא, שבו תתחיל להיעצר קריעתו של העם בישראל.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il