7 באוקטובר חיבר חלק גדול מהישראלים עם העבר היהודי רווי הרדיפות ומעשי הטבח. זאת, לאחר שב־76 השנה האחרונות רווחה התחושה כי היהודים הצליחו להתנתק מאותו גורל ולפתח חסינות מפני איומים קיומיים. מעשי הרצח המזוויעים שבוצעו במרחב העוטף - רובם לאחר תכנון והנחיות - ולוו בתיעוד קפדני, העלו מקרקעית התודעה הקולקטיבית הישראלית את המונח "שואה", טראומה לאומית שאחד ממאפייניה הבולטים הוא חוסר האונים.
קשה אומנם להתווכח עם תחושות, אך יש שוני מהותי בין השואה לטבח 7 באוקטובר. חרף הקטל, האונס והחטיפות בקנה מידה המוני שבוצעו באותו יום טרגי, מדינת ישראל עדיין יציבה וחזקה מכל אויביה ומערכת הביטחון משמשת עמוד שדרה קיומי שהפגין יכולת התאוששות מהירה, קידם מתקפת נגד עזה נגד האויב וגבה ממנו מחיר כבד, דברים שלא ניתן היה לדמיין בשואה.
השוואת חמאס לנאצים שכיחה בשיח הישראלי בשבעת החודשים האחרונים. חמאס אומנם לא נשען על אידיאולוגיית המפלגה הנאצית, אולם במשנתו הרעיונית נטועה דה־הומניזציה חריפה של הישראלים, ובמוקד מהלכיו המעשיים ניצב רצח שיטתי ונטול אבחנה. מדובר ב"מהות ג'נוסיידית" שעטופה מעטה של תעמולה מניפולטיבית, כזו המנסה למצוא נקודות ממשק לתפיסות הרווחות בקרב רבים במערב, ומאפיינות למשל את המחאה האנטי־ישראלית בקמפוסים בארצות־הברית.
אוסאמה חמדאן, חבר הלשכה המדינית של חמאס היושב בלבנון, העניק לפני כמה חודשים ריאיון שממחיש היטב את הרוח הג'נוסיידית המוסוות. באנגלית רהוטה הסביר חמדאן כי חמאס לא פגע באזרחים ב־7 באוקטובר אלא ב"מתנחלים", וכי ישראל היא ישות שעל הכחדתה אין להתפשר. מדובר בלוגיקה שמכשירה רצח עם: חמאס לכאורה לא עוין יהודים, שמורשים לחיות כמיעוט תחת האיסלאם, אלא נאבק רק בישראלים, שכולם היו, יהיו, או הינם כרגע חיילים - ולפיכך לגיטימי להרוג או לחטוף אותם.
כל נימוקיו של חמדאן לפשעי מלחמה טבולים בעולם מונחים שנוח לעיכול בקרב חוגים רבים במערב, ואף זוכה להערצה מצידם, ובראשם "אינתיפאדה" ו"התנגדות" המתוארות כנשקו הלגיטימי של היליד - הקורבן הנצחי - במאבק בקולוניאליסטים שכל אלימות נגדם מותרת. הבלבול הרעיוני העמוק של הצעירים במערב, לצד הבורות והנאיביות, מתבררים כמקורות עוצמה עבור נציגי חמאס.
אחד הנימוקים המטלטלים שמציין חמדאן להצדקת רצח אזרחים היה טענה לצמידות היישובים למחנות צבא. זוהי אמירה המועלית מפי מנהיג ארגון שבאופן מודע ומניפולטיבי "מתיך" עצמו - על מערכיו הצבאיים והאזרחיים - במרחב האזרחי בעזה, ובכך יוצר ישות שסיבת קיומה היא ג'יהאד נגד ישראל. זהו המשך לתלונות חמאס על התעמרות באסירים, פגיעה בשוטרים ובצוותי רפואה ואמבולנסים, אונס נשים ופגיעה בבתי חולים, וזאת בשעה שהארגון מוציא להורג ומענה חטופים, שורף אמבולנסים על יושביהם, מנחה לבצע אונס המוני, ומשתלט על תחנות משטרה.
ריקון הישראלים מאנושיותם עובר כחוט השני בין מעשי הנאצים לאלה של חמאס. תכני אמצעי התקשורת של חמאס, פסקי ההלכה שליוו את מבצעי טבח 7 באוקטובר, ונהירת המוני העזתים שהשתתפו במעשי הביזה, האונס, הטבח והחטיפה (לרבות גניבת גופות כ"נכס לעתיד") ממחישים כי בעיניהם לא היו הישראלים בני אנוש כמוהם, אלא יצורים שמצווה להכחידם וניתן להתעלל בהם ללא עכבות. כל זאת, תוך שאנשי חמאס ממשיכים לראות עצמם כמוסריים ולהשתבח במצפון טהור.
אותם עיוותים לא מעוררים זעזוע במערכת הפלסטינית. כפי שהראו סקרי דעת קהל שנערכו בחודשים האחרונים, חלק גדול מהפלסטינים מצדד במתקפה, רואה בה מהלך לאומי הרואי, ומכחיש שבוצעו פשעי מלחמה ב־7 באוקטובר - טיעון שלמרבה הזוועה זוכה לצידוד מצד נשים רבות במערכת הפלסטינית ובעולם הערבי, למשל ראניה מלכת ירדן וחנאן עשראווי הבכירה באש"ף. בכך משתקף קושי להפגין אמפתיה כלפי האחר, נטייה לציור עצמי כקורבנות מלאכיים ואת האחר בצבעים דמוניים, סירוב להודות שמתוכך יכולים לצאת פושעי מלחמה, וחוסר יכולת לנקוט ביקורת עצמית.
המסקנה הנדרשת מישראל אינה כי הכרחי לנהל מלחמת שמד נגד הפלסטינים. חלק גדול מהם אכן תומך בחמאס והמאבק הוא עימות בין אומות יותר מאשר מלחמה מוגבלת בין ישראל לארגון טרור, אולם מדיניות הכחדה או עצם הדיון בנושא סותרים מהותית את היסודות המוסריים של החברה הישראלית והעם היהודי
המסקנה הנדרשת מישראל אינה כי הכרחי לנהל מלחמת שמד נגד הפלסטינים וכי הם גלגול עדכני של "עמלק". חלק גדול מהם אכן תומך בחמאס והמאבק הוא עימות בין אומות יותר מאשר מלחמה מוגבלת בין ישראל לארגון טרור, כפי שתופסים זאת רבים בעולם. ואולם, מדיניות הכחדה או עצם הדיון בנושא סותרים מהותית את היסודות המוסריים של החברה הישראלית והעם היהודי; פוגעים בזיהוים עם תרבות המערב ובהיותם חוד חנית במאבק נגד כוחות אופל גלובליים; ועלולים להביא להיטמעות שלילית באזור, כלומר לאימוץ רכיבי תרבות ופוליטיקה אלימים הרווחים בו.
7 באוקטובר המחיש שישראל נדרשת לשיפור הבנת העומק שלה את הגורמים באזור, ובפרט אלה הדתיים אידיאולוגיים, ובראשם חמאס - סוגיה שעמדה במוקד הקונספציה. הבנה שכזאת תאפשר קריאה מאוזנת של סיסמאות שמשגר חמאס לגבי אפשרות ל"הודנה ארוכת טווח" (בפועל - מדובר מבחינת הארגון ב"הפוגה עד השחיטה הבאה שתקודם"), וכן לגבי האפשרות לעקור מהשורש את חזון חמאס - כפי שנעשה בגרמניה לאחר 1945 - דבר שחייב לנבוע מתוך חשבון נפש, שלא נראה באופק.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב
