מעשה בבית כנסת במנהטן, ניו יורק, פארק איסט שמו, לקסינגטון פינת 67, אחד מבתי הכנסת הוותיקים והמפוארים בעיר. הכיוון הדתי הוא אורתודוכסי מודרני - כיפה על הראש בבית הכנסת, כיפה במגירה במשרד. המתפללים עשירים ומחוברים. אחד הזוגות הבולטים הם הקושנרים - ג'ארד קושנר ואשתו איוונקה טראמפ. פעם, ערב אחד החגים, עיכבו אותי שוטרים כשניסיתי לשוחח עם הבאים. נראיתי להם מזרח-תיכוני מדי.
בית הכנסת שרוי במלחמה. מצד אחד הרב ארתור שנייר, 91, המנהיג הנערץ של הקהילה; מצד שני הרב הכריזמטי בנימין גולדשמיט, 34, שמשך לקהילה דור חדש של מתפללים. לפני עשר שנים מינה שנייר את גולדשמיט לעוזרו. העוזר הצעיר ביקש לרשת. באוקטובר פיטר הרב שנייר את הרב גולדשמיט. "מלחמת הרבנים", הכריזה הכותרת החגיגית בצהובון ניו יורקי. ה"טיימס" יצא עם כתבת ענק משלו. הקהילה התפלגה: גולדשמיט פתח בית כנסת מתחרה בבניין סמוך, ומאות מהחברים נהו אחריו. שמח בשטעטל.
מדוע זה צריך לעניין אותנו, הישראלים? כי לתוך הריב הזה השתרבבה ממשלת ישראל. שר התיירות יואל רזבוזוב שלח בסוף נובמבר מכתב רשמי, עם סמל המדינה בראשו, לרב שנייר. "בדרך כלל אינני מתערב בעניינים דתיים פנימיים בתפוצות", כתב השר, "אבל כראש ועדת הקליטה של הכנסת בעבר וכשר התיירות היום אני מרגיש שהמצב יוצא דופן ודורש את מעורבותי".
השר קרא לרב לבטל את הפיטורים. הנימוק: גולדשמיט אהוב על יהודים דוברי רוסית שהצטרפו לבית הכנסת. "ההדחה מטילה צל על השתלבותם של יהודים דוברי רוסית בקהילה היהודית בניו יורק", כתב.
אחד מנאמניו של הרב הקשיש העביר לי את תצלום המכתב. קראתי ותהיתי: מה למדינת ישראל ולריב אישי בין שני רבנים בניו יורק, שאלתי את שר התיירות. מה לשר בישראל ולהשתלבותם של מהגרים מרוסיה בקהילה אמריקנית. "פנו אליי אנשים ורציתי לעזור", אמר רזבוזוב, "האמת, לא שמתי לב שהמכתב היה עם הלוגו של המשרד. בדיעבד, אני מבין את הבעיה. וואלה, צברתי עוד ניסיון בחיים".
תשובה חיננית. הבעיה היא ששר התיירות איננו הראשון שנושא את שם המדינה לשווא. כשמדובר ביהודים בחו"ל, בעיקר ביהודים עתירי ממון, שרים בישראל מתערבים בלי היסוס בעניינים לא-להם; מתהלכים מול קהילות יהודיות כבעלי בית; לפעמים גם מבקשים מתנות לעצמם ולבני משפחותיהם. אין להם גבולות.
החוצפה נענית בחוצפה. עשירים יהודים מרשים לעצמם להתערב בפוליטיקה הישראלית הפנימית, לקדם בישראל רעיונות פוליטיים וחברתיים קיצוניים, להשחית בכספם גופים פוליטיים ואמצעי תקשורת. גם הם לא יודעים גבולות.
הממשלה המכהנת מוגדרת על פי מה שהיא לא יכולה לעשות: היא לא יכולה לטפל בסוגיות שמפלגות את הישראלים לימין ולשמאל, גם לא לדתיים וחילוניים או לשמרנים וליברלים. ידה קצרה. אבל ביחסים בין מדינת היהודים ליהודים שבחרו לא לחיות בה היא יכולה לטפל. מה שהיה טוב אולי לשנות המדינה הראשונות, כשישראל נלחמה על קיומה ונחשבה למודל לחלוציות ולהקרבה, לא מתאים היום. העם היהודי חשוב לישראל; ישראל חשובה לו. חייבים למצוא לזיקה בין השניים ביטויים אחרים חוץ מהשפעה פוליטית וכסף.
הנושא דחוף משום שהצעירים, באמריקה לפחות, בורחים לנו. ישראל לא מעניינת אותם, גם לא הממסד היהודי על מוסדותיו, ועוד פחות מזה השדולה היהודית. מדובר בתהליך ארוך, שמקורו בשינויים שעוברים על הקהילות כאן ושם. הברית הבלתי קדושה שכרתה ממשלת ישראל עם טראמפ ועם האוונגלים הפכה את הנתק ללגיטימי. ישראל בשלה והם בשלהם.
המהלך הראשון שנדרש הוא בחינה מחדש של מוסדות ציוניים-כביכול שאבד עליהם הכלח, והם מתקיימים רק הודות להסדר מושחת בין מפלגות: הקרן הקיימת, הסוכנות היהודית, החטיבה להתיישבות, קרן היסוד, הבונדס. צה"ל, על תקציבו הענק, מתעקש לשנורר מתנות כסף מתורמים בחו"ל. את התורמים זה ממלא אולי בגאווה אבל את צה"ל זה מבייש.
המהלך השני הוא הגדרת הגבולות. כל צד צריך ללמוד לכבד את ריבונות הצד האחר. ממשלת ישראל לא תבחר רבנים באמריקה; רבנים באמריקה לא יבחרו את ממשלת ישראל. תרומות יינתנו אך ורק למטרות חברה ותרבות, לא לעמותות משמאל ולא לעמותות מימין. זאת יכולה להיות התחלה של ידידות מופלאה.
