בימים אלה אני מלמד כמרצה אורח באוניברסיטה של אוקלהומה בארצות-הברית. אוקלהומה היא אחד המקומות המכונים flyover country, קרי המקומות שיושבי החוף המזרחי והמערבי, מוקדי הכוח הפוליטי של אמריקה, מעדיפים לדלג עליהם ולהימנע מהם. אך דווקא מקומות אלה הם אמריקה האמיתית, אם יש בכלל דבר כזה, הרבה יותר מאשר מקומות קוסמופוליטיים כמו ניו-יורק, שיקגו, או סן-פרנסיסקו.
ועדיין, גם במקומות הללו נושבות רוחות של שינוי. קמפוסים אוניברסיטאיים נוטים להיות מקומות ליברליים. כך גם במקום כמו אוקלהומה, מדינה "אדומה" שהתמיכה הרחבה בדונלד טראמפ מובנת בה מאליה. ועדיין, רבים מהסטודנטים כאן אמנם אינם תומכי הפלסטינים, אבל הם גם אינם במיוחד תומכי ישראל, וחוששני שכך הם למעשה רוב האמריקאים בכל הגילאים.
הישראלים והיהודים כאן ארגנו טקס לציון יום השנה ל-7 באוקטובר, אבל רק מתי מעט הגיעו אליו
התמונות הקשות שכולנו רואים בטלוויזיה מהקמפוסים הפרוגרסיביים כמו קולומביה או הארוורד יכולות להטעות. אין מראות כאלה בקמפוס של אוניברסיטת אוקלהומה, וקרוב לוודאי גם לא במרבית הקמפוסים באמריקה. ועדיין, יש כאן פעילות מחאתית של אויבינו, בהובלת הארגון המתועב Students for Justice in Palestine. המספרים שלהם כאן הם לכל היותר מאות בודדות, ולכן הם אינם מעיזים לנהוג באלימות, לפחות בינתיים, והנהלת האוניברסיטה מאפשרת להם זאת. ביום השנה ל-7 באוקטובר הם ארגנו פעילות בקמפוס, ובכוונתם להמשיך אותה, כפי שהם עושים כבר חודשים. לא עושה רושם שהם זוכים לתשומת-לב רבה, ועדיין, נוכחותם משמעותית מזו של היהודים בקמפוס. הישראלים והיהודים כאן ארגנו טקס לציון יום השנה ל-7 באוקטובר, אבל רק מתי מעט הגיעו אליו.
חמור מכך, רוב הסטודנטים שחלפו על פני הטקס, סטודנטים אמריקאים רגילים, לא נראו כמתענינים כלל, ואני די בטוח שזו גישתם גם כלפי ההפגנות של הפלסטינים. זה פשוט לא מעניין אותם במיוחד. כאשר אני מטייל במדינות המערב התיכון אני נתקל לפעמים באנשים שמזהים אותי כישראלי משום שאני לובש חולצה או עונד סיכה בעד השבת החטופים. רובם, לפחות באזור הזה של אמריקה, מגלים אמפתיה, ואפילו לעתים תמיכה ממשית בישראל. אבל הם לרוב אנשים מבוגרים יחסית, וכאן המקום לדאגה.
ארצות-הברית היום היא חברה שעוברת תהליכי שינוי משמעותיים. אין עוד מדינה שהיא באופן כה בולט מדינת מהגרים, שחייבת את צביונה לא רק להגירה הלא-חוקית שהיא כעת במוקד מערכת הבחירות כאן, אלה גם להגירה החוקית. ההגירה ככלל משנה את פניה של אמריקה כל העת, משחר הקמתה. כתוצאה מכך היום אין זו עוד המדינה של ה-Wasps (הפרוטסטנטים האנגלו-סקסונים הלבנים). זוהי מדינה רב-תרבותית, מרובת גזעים, קבוצות אתניות ודתיות, כמו גם פתוחה יותר ויותר לשוויון מגדרי במובן הרחב ביותר של המילה. האמריקאים, בעיקר הצעירים שבהם, חלקם אפילו שמרנים, מקבלים כמובן מאליו נישואים בין לבנים ללא-לבנים, כמו גם נישואים חד-מיניים. הרעיון של סכסוך דמים היסטורי דתי-לאומי בצד השני של העולם זר להם לחלוטין. בנוסף, כמו תמיד, בשל סיבות כלכליות וחברתיות, כגון היוקר של מערכת הבריאות האמריקאית, מרבית תושבי אמריקה בכל הגילאים עסוקים כל העת במאבק הקיום הכלכלי היומיומי.
בתוך כל המערבולת הזו לא ניתן לצפות שלאמריקאי הממוצע יהיה כוח רב לחשוב על מדינת ישראל ובעיותיה. התמונה שמציגים ערוצי החדשות מטעה. ישראלי שרואה בטלוויזיה את החדשות בערוצים כמו CNN או פוקס יכול לחשוב שמדינת ישראל הקטנה זוכה לתשומת-לב רבה מצד האמריקאי הממוצע. אבל מי שחי כאן יודע שאותו אמריקאי עסוק הרבה יותר במחירים בסופרמרקט, או בתוצאה של משחק הפוטבול של קבוצתו האהובה. ייתכן בהחלט שאם ארצות-הברית תיגרר למלחמה של ממש לצידנו בעתיד הקרוב הדבר הזה ישתנה, אבל אז, לצד תמיכה גוברת, יהיה גם לא מעט מרמור כלפינו. ושוב, זו נקודת המבט מהמערב התיכון. בחופים המערבי והמזרחי התמונה עגומה הרבה יותר.
משך שלושה דורות לאחר השואה היה נדמה לנו שהתמיכה האמריקאית בישראל, ובעם היהודי בכלל, מובנת מאליה. אבל 7 באוקטובר לימד אותנו שגם אם הדבר הזה היה נכון בעבר, הרי שהיום התמיכה הזו הולכת ודועכת
משך שלושה דורות לאחר השואה היה נדמה לנו שהתמיכה האמריקאית בישראל, ובעם היהודי בכלל, מובנת מאליה. אבל 7 באוקטובר לימד אותנו שגם אם הדבר הזה היה נכון בעבר (ולדעתי יתכן שהיה ברובו אשליה מלכתחילה), הרי שהיום התמיכה הזו הולכת ודועכת. שרידים ממנה עוד קיימים בקרב הדור שעדיין מנהל כאן את קבלת ההחלטות הפוליטיות, אבל יתכן בהחלט שבעתיד הלא רחוק לא ישאר זכר לתמיכה הזו. מדינת ישראל חייבת להתכונן לכך מבעוד מועד. עצם קיומנו בעתיד עלול להיות תלוי בדבר.
ד"ר נתנאל וולוך הוא היסטוריון
