בפעם הראשונה בהיסטוריה שלה, ישראל קיבלה השבוע טיפול אמריקני המיועד למדינות עם דמוקרטיה כושלת, אם בכלל. שר החוץ האמריקני בלינקן נחת בישראל, והקדיש זמן בהופעתו הפומבית עם ראש הממשלה נתניהו להרצאה קצרה על ערכים דמוקרטיים. זה קצת הזכיר, במעמד, את הדרך שבה בנימין נתניהו הטיף מוסר פעם לנשיא ארצות-הברית ברק אובמה בחדר הסגלגל, בעוד הנשיא הולך ומקדיר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
לשתי המדינות יש אינטרסים וערכים משותפים, הסביר בלינקן בפני התקשורת. "וזה כולל את תמיכתנו בערכי יסוד דמוקרטיים ומוסדות, ובכלל זה כבוד לזכויות אדם, דין שווה לכולם, זכויות שוות לקבוצות מיעוט, שלטון החוק, עיתונות חופשית וחברה אזרחית". מנהיגים אמריקנים וישראלים מדברים תמידית על שותפות ערכית ובאינטרסים. הם יכולים לדבר על דמוקרטיה. אבל לפרט מה בדיוק זה אומר, עם רשימת מכולת של רעיונות דמוקרטיים שהיו גורמים לחברי הכנסת מעוצמה יהודית לאלרגיה מסכנת חיים – זו דרכו של הממשל לשגר מסר על המסע להפיכת מערכת המשפט.
כדי שהדברים יהיו ממש ברורים, שר החוץ האמריקני הוסיף באשר לחברה האזרחית ש"חיותה של החברה האזרחית בישראל הומחשה באופן נרחב, רק לאחרונה". זו הייתה התייחסות למחאות הענק נגד התוכנית להחלשת מערכת המשפט.
הוא לא הסתפק בכך, וחילק עצות לנתניהו: "המחויבות של עמינו בשתי המדינות להשמיע את קולם ולהגן על זכויותיהם היא אחת מהעוצמות בדמוקרטיות שלנו. עוצמה אחת היא ההכרה שבניית קונצנזוס בעבור הצעות חדשות היא הדרך הטובה ביותר להבטיח שהן יתקבלו, וישרדו בעתיד". במסיבת עיתונאים מאוחר יותר, בלינקן התעקש שהוא רק ציין את הערכים המשותפים לשתי המדינות זה 75 שנים, "לא יותר ולא פחות".
זו היתממות כמובן. שר החוץ האמריקני כיוון את נתניהו לפתרון הרצוי: פשרה. יום לאחר מכן, שר החוץ גם טרח ופגש נציגים של ארגוני החברה האזרחית בישראל, משל הוא מבקר בדמוקרטיה המעטירה מצרים. זה היה עוד סיגנל מוושינגטון.
ברם, אם מתנגדי תוכנית לוין-ביבי חושבים שאמריקה תיחלץ להצלת הרשות השופטת וחוקי היסוד, מצפה להם אכזבה מרה. לממשל ביידן, אמר לי השבוע אדם המכיר את וושינגטון, יש ארבעה עניינים המעסיקים אותו: אוקראינה, אוקראינה, אוקראינה וסין. בלימתו של ולדימיר פוטין וניצחון המערב הם המורשת של הנשיא הנוכחי. האמריקנים עסוקים במדינה שמנסה למנוע מדיקטטור לכבוש ולשעבד אותה, לא במדינות שמוותרות מרצונן החופשי על מאפיינים דמוקרטיים. פולין, לדוגמה, מתרחקת מהסדר הליברלי. האמריקנים לא עושים עניין; הם זקוקים לוורשה כדי לבלום את הרוסים. וחוץ מזה, מה בדיוק אפשר לעשות? להצהיר פומבית, כפי שבלינקן עשה, לנסות לחזק את המגמות הדמוקרטיות – ולהשאיר לציבור המקומי ולמערכת הפוליטית שלו להכריע על גורלו.
בעצם, זו התנהלות מסורתית של ארה"ב: היא מגיבה מאוחר ומתקשה להתנתק מבני ברית שסורחים, דמוקרטית. בעברה הלא-רחוק, אמריקה לא התקשתה לחבור לדיקטטורים ומשטרים צבאיים, מאוגוסטו פינושה בצ'ילה ועד ראשי שבטים מעוררי אימה באפגניסטן. ממשל ביידן מדבר על הצורך לחזק את הציר הליברלי והדמוקרטיות ברחבי העולם, אבל לוועידת הדמוקרטיה שלו ב-2021 הוא הזמין את עיראק, הפיליפינים ופולין – כולן מדינות שממשלותיהן חותרות תחת הדמוקרטיה המקומית. מיותר לציין ששלושתן בנות ברית חשובות של ארה"ב.
אם מקשיבים להצהרותיהם הפומביות, מבינים היטב מה סדרי העדיפויות של האמריקנים בישראל. בראש ובראשונה הם לוודא שהמצב ברשות הפלסטינית לא יתפתח לקריסה מוחלטת. לדאוג לכך שנתניהו ינווט את ישראל לעמדה פרו-אוקראינית מובהקת. למנוע מהלכים לא מתואמים כלפי איראן. ואם אפשר להגיע לפריצת דרך מול ערב-הסעודית – מה טוב. בשני הנושאים האחרונים, לנתניהו יש עניין מובהק. זו מורשתו: בלימת איראן ונורמליזציה עם ערב-הסעודית. עבור שני העניינים הוא תלוי לגמרי בבית הלבן. זו הסיבה שהממשל האמריקני מתעלם משאלות על הרכב הקואליציה הקיצוני, ומדגיש ש"נתניהו הוא האחראי". המסר לראש ממשלת ישראל ברור: אם אתה רוצה מאיתנו תמורות, אל תאשים את חבריך לקואליציה, לא את בן גביר, ולא את סמוטריץ'. זה הכול עליך.
עבר עוד שבוע במסע החפוז להכפפת מערכת המשפט לממשלת נתניהו. בוועדת החוקה, חוק ומשפט המשיך היו"ר שמחה רוטמן לסנוט, לקטוע או לנסות להטיל אימה על דוברים, כולל היועץ המשפטי של הוועדה. שר המשפטים יריב לוין המשיך לתדרך שהוא לא יתפשר על דבר לבד מהיבטי ניסוח. נשיא המדינה יצחק (בוז'י) הרצוג ערך ביקורי ניחומים בבתי הנרצחים מהפיגוע בנווה יעקב. לתדהמתו, סיפרו אנשיו, הוא שמע מהמשפחות האבלות פחות על המצב הביטחוני ויותר על תחושת השסע והפילוג העמוקה. מצב הרוח של ראש הממשלה נתניהו השתפר; השבוע הוא השתכנע שההתנגדות הציבורית שוככת. הוא לא נתן להרצוג את האור הירוק לקדם מסלול של פשרה לאומית. המחאה ממשיכה: ביום ראשון צפויים להתחיל לצעוד מילואימניקים של יחידות קרביות, ביוזמת מאות יוצאי סיירת מטכ"ל, מבסיס היחידה הישן אל בית המשפט העליון בירושלים.
הציבור הישראלי חווה מתקפה עזה של שקרים, הוצאה מהקשר וחצאי אמיתות בניסיון לשכנע בחקיקה חפוזה וקיצונית. כמה קיצונית? תביטו בגרפים הללו שמספק מכון "תכלית". הם ממחישים עד כמה ההצעות לטיפול בסוגיות הקשורות בבג"ץ, או בחקיקת חוקי יסוד, הלכו והקצינו – עד לשיא הנוכחי. והבעיה היא לא רק ההקצנה, אלא הבסיס העובדתי הרעוע.
השבוע נתקלתי בטוויטר בדוגמה לכך. טבלה קטנה שבה תוארה שיטת מינוי השופטים בדנמרק. במדינה הסקנדינבית, כך נכתב, מי שממנה את השופטים הוא שר המשפטים, אחרי המלצה לא מחייבת של ועדה. המלכה מספקת חתימה פורמלית. מקור הטבלה הוא בדוח של מכון קהלת, הבסיס האידיאולוגי והביצועי של תוכנית לוין-ביבי.
מינוי שופטים הוא החלק הקריטי ביותר בהשתלטות קואליציית נתניהו על מערכת המשפט; ההצעה של לוין ושל רוטמן תאפשר לקואליציה, למעשה לראש הממשלה, להכתיב את זהות כל השופטים שימונו מעתה במדינת ישראל. ומאיפה ניתן לשאוב השראה? הנה, תביטו בטבלה של דנמרק. זהו היקום הנפלא של המשילות הסקנדינבית. בא שר, ממש כמו יריב לוין, וממנה כרצונו.
גרד סינדינג, שופטת מחוזית בדנמרק: "ב-1907 מינה שר המשפטים בדנמרק מועמד ללא ניסיון רב. ביהמ"ש העליון נפטר מהאדם הזה. המקרה הזה תמיד מובא כהדגמה מדוע אסור לתת לשר משפטים לבצע את המינוי"
זה הטריד את מנוחתי. זכרתי מלימודי המשפטים שלי באוניברסיטה העברית משהו אחר. למעשה, זכרתי דבר הפוך: שדנמרק היא הדגמה למדינה שבה השופטים ממנים את השופטים. גוגל קצר הניב מאמר של משפטן מדנמרק, סימון דרוגדה. וכך הוא הסביר על מינוי שופטים במדינתו. למשרת שופט עליון נפתחת המועמדות לציבור. השמות מגיעים לביהמ"ש העליון. שם, שימו לב, בוחרים השופטים שם אחד בלבד. את השם הזה הם מציעים כמועמדם לוועדה בלתי תלויה. זו מורכבת כך: שופט עליון, שופט מחוזי, שופט בכיר, עורך דין שנבחר בידי לשכת עו"ד, שני נציגי ציבור שבאים מארגוני חברה אזרחית. פוליטיקאים? יוק. הוועדה צריכה לקבוע מי המועמד. פרקטית היא מקבלת שם מהשופטים.
כאמור, בוועדה עצמה יש רוב של משפטנים. היא תמיד מקבלת את המלצת ביהמ"ש העליון, ומעבירה רק שם אחד לשר המשפטים.
זה עוד לא נגמר. כי המועמד צריך בשלב הזה להגיע לביהמ"ש העליון, שם נערך לו מבחן טקסי אך מחייב: מציגים בפניו מקרים משפטיים דמיוניים, ובוחנים אותו כיצד ישפוט בהם. מי בוחן? בינגו, שופט בביהמ"ש העליון. ואם הוא לא מגיע לתוצאה המשפטית הרצויה? הוא נפסל. רק אם הוא עובר את המבחנים הללו, וביהמ"ש העליון מאשר, שר המשפטים חותם על המינוי. מה קורה אם שר המשפטים מסרב לחתום? או רוצה להביא מועמד משלו? אם לצטט שופט עליון בדנמרק, "זהו תרחיש שניתן להניח שלעולם לא יקרה".
מדוע? גרד סינדינג היא שופטת מחוזית שנמצאת כעת בשבתון במכון המחקר המשפטי הראשון שנוסד בדנמרק, Justitia. דיברנו השבוע בשיחת זום. ניסיתי להבין ממנה מדוע ששר המשפטים לא יביא מועמד משלו, וימנה בעצמו. תוך התעלמות מכל הוועדות.
"הו", אמרה סינדינג בשיחה, "זה קרה פעם. לפני יותר מ-100 שנה. ב-1907 מינה שר המשפטים מועמד ללא ניסיון רב. בדיעבד התברר כי הוא העסיק את החתן של השר כפקיד במשרדו, והשר רצה לגמול לו".
ואז נערכו לו המבחנים בביהמ"ש העליון. "וביהמ"ש העליון נפטר מהאדם הזה על ידי כך שהם דאגו שהוא לא יעבור את המבחן. כך זה נמנע", אומרת לי השופטת הדנית, "והמקרה הזה תמיד מובא כהדגמה מדוע אסור לתת לשר משפטים לבצע את המינוי ממש – כי זה קרה לנו פעם".
נחזור לישראל. מפעם לפעם מופץ במקומותינו השקר שהשופטים פה הם אלה שממנים את השופטים. האמת שבראש ועדת בחירת השופטים בישראל עומד שר המשפטים, ובוועדה יש למעשה וטו לשני הצדדים, לפוליטיקאים ולשופטים. כך נוצרות פשרות, וממונים לביהמ"ש העליון שופטים שהקואליציה רוצה בהם, אך גם נשמרת היכולת של השופטים לומר – המועמד הזה איננו מתאים. זו שיטה טובה ומאוזנת, למרות ההכפשות. השרה איילת שקד הביאה בדרך הזו למינויים של כמה וכמה שופטים בביהמ"ש העליון.
בדנמרק, לעומת זאת, פרקטית השופטים הם אלה שממנים את השופטים. הם גם מסננים את המועמדים, מעבירים מועמד יחיד לוועדה הממליצה על המינוי (ומורכבת בעיקר ממשפטנים). לבסוף, אם מדובר בביהמ"ש העליון – גם בוחנים את אותו מועמד. סמכותו של שר המשפטים היא אות מתה; "מעולם לא סירב השר למנות אדם שנבחר בידי הוועדה המייעצת", אומרת לי השופטת סינדינג. השר הוא חותמת גומי, השבתי לה. "כן, זה רק עניין פורמלי", השיבה השופטת.
שוד ושבר: דנמרק, שבה שופטים ממנים את השופטים, איננה רק דמוקרטיה משגשגת וכלכלה מזהירה, היא גם בין המדינות המאושרות בעולם, בסקרים חוזרים ונשנים. ויש לדנים אמון רב במוסדותיהם. מה היו אומרים כל הגדי טאובים, הקלמן ליבסקינדים, היריב לוינים והשמחה רוטמנים?
הייתי יכול לסיים בכך. אך בניגוד לתועמלנים למיניהם, רציתי להבין את המהות. "יש תרבות פוליטית, ויש לנו את החוקים שלנו. והם משלימים זה את זה", אמרה סינדינג. היא הסבירה שביהמ"ש העליון פסל עד כה רק חוק אחד. מה תאמרי, שאלתי, למי שאומר שמערכת משפטית עצמאית ואקטיביסטית היא סוג של דיקטטורה ליברלית. "ובכן, צריך להביט בכך בהקשר לביקורת שיפוטית בכלל. וביהמ"ש שלנו זהיר מאוד. משום שכשופטים, מקובל אצלנו לומר ‑ אני אינני נבחר ציבור. אני ממונה עד גיל 70. הציבור יכול לבחור פוליטיקאי אחר, אבל לא יכול לבחור שופט אחר ‑ ולכן זה חלק מהתרבות השיפוטית של דנמרק, שעלינו למעשה לנסות לעשות מה שהפוליטיקאים רוצים. השאלה היא כמובן מתי אני קובע שדבר מה הוא בלתי חוקי, ואי אפשר להתירו. אנחנו נמנעים מפרשנות יצירתית, אבל לעיתים יקרה שהפוליטיקאים ימתחו ביקורת על פסיקותינו – ואז נגיד, אם יש לכם תלונות, אנא תשנו את החוק כך שהוא יהיה ברור יותר".
אני מניח שעל הדברים האלה יקפצו חסידי תוכנית לוין ויגידו – אההה, ביהמ"ש שם נוקט בשמרנות משפטית, ואפשר רק להתקנא בהם.
על כך אפשר להשיב בשתי תשובות. הראשונה היא ששם השופטים ממנים את עצמם, ובכל זאת הם מרוסנים מאוד. מתברר ש"הבעיה" איננה במינוי שופטים. והשנייה היא שייתכן שהם זהירים מאוד כי נבחרי הציבור שלהם מרוסנים בשימוש בכוח, פועלים כדין ולא משוטטים באזורים האפורים של החוק. ובמילים פשוטות: קצת קשה לדמיין נבחר ציבור דני שמתעקש להתמנות לשר אחרי שישב בכלא והורשע כמה פעמים, או ראש ממשלה של דנמרק שמסרב להתפטר תוך כדי משפט פלילי חמור. ביהמ"ש לא נאלץ להתערב כי הפוליטיקאים, נאמר זאת בעדינות, מצייתים לחוק. וזה לא רק "החוק", אלא תרבות פוליטית, כזו שמכבדת נוהגים, מתרחקת מברוטליות. ואחרי זה, כן, היה ברור שהשופטת בדנמרק מדגישה שתכלית ביהמ"ש היא להגשים את החוק ואת רצון המחוקק. היא הייתה רחוקה מרעיונות של אקטיביזם.
זהו דיון מעניין. יש בו טעם אם רוצים לחשוב על רפורמה אמיתית, יעילה, ביחסי הרשויות במדינת ישראל. דבר אחד אני מבטיח לכם, בצער: דיון כזה לא יתקיים לעולם באולם הוועדה של שמחה רוטמן.
