ביום הזיכרון בשנת 2017, דיצה אור יצאה מחדר השינה שלה בביתה שביישוב שילה וראתה את בנה אבינתן יושב על הספה בסלון. זה לא היה מחזה שכיח באותם ימים, והאם הנרגשת, שלא ראתה את בנה במשך חצי שנה, שאותה בילה בטיול אחרי צבא בדרום אמריקה, רצה לעברו וחיבקה אותו חזק. ״אני כל יום כל כך מקווה לשחזר את הרגע הזה עכשיו״ היא אומרת על בנה, יותר מ-110 ימים אחרי שנלקח בשבי החמאס. האפשרות שיתאחדו לפני יום הולדתו ה-31 של אבינתן, שאותו הוא מציין היום, נמוגו, אך התקווה עדיין קיימת - והיא חזקה.
בהרבה מובנים, אבינתן אור הפך לחלק מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי של זוועת ה-7 באוקטובר. הוא מופיע באחד הסרטונים הראשונים והבולטים ביותר מהכאוס של השעות הראשונות, שחשפו כי אזרחים ישראלים נחטפים לתוך עזה על ידי מחבלי החמאס. הסרטון הקצר, שמתחיל בזעקתה של בת זוגו של אבינתן, נועה ארגמני, שמובלת על אופנוע לכיוון מעוזי הטרור, מושיטה אליו את ידייה בייאוש ובפחד, בעוד כשהמצלמה עוברת אליו ומתעדת אותו מובל לצדה בידיים כפותות.
דיצה קיבלה את הסרטון המדובר רק בערב אותו יום, לאחר ששניים משבעת ילדיה האחרים צפו בו, אך היא העידה שהתקשתה לראותו. ״לא רציתי לראות את הסרטון עד שנעשה הבדלה״, היא משחזרת. ״למרות שהוא לא ארוך, לקח לי כמה ימים לראות את כולו, כמעט שבועיים. בכל פעם ראיתי כמה שניות. זה סרטון שקורע אותי מבפנים, וגם היום כשמקרינים אותו לפני הרצאות שאני עושה אני עם הגב אליו. אני בוחרת לא לראות אותו שוב בכדי לא להוריד את רוחי״.
עבור דיצה, אבינתן הוא הדמות המרכזית בסרטון ההוא, אך היא מדגישה כי היא לא עוסקת בתחרות פופולריות ונתמכת באהבה שמשפחתו וחבריו של אבינתן מעניקים לה. היא חוששת, ובימים מאז חטיפתו שהיו לא פחות רכבת הרים, כשיש בה קצוות של תקווה וייאוש, היא נשענת על המשפחה. ״אני חיה בין קצוות, האחד של החושך הכי גדול שפגשתי בחיי עם דאגות וכאב, והשני הוא האור של האהבה שסובבת אותנו. הקצה הזה השני נותן לי לנשום ולהסתכל על העתיד באופטימיות" תיארה דיצה.
"אני יודעת שאבינתן שלי הוא אדם חזק ובעזרת השם הוא יחזיק מעמד שם", הוסיפה. "מטריד אותי מאוד שאת כל הגברים הצעירים החטופים שמו במקום האחרון בכל העסקאות. משמעות הדבר הוא שהגברים שיישארו אחרונים עלולים לשלם את המחיר של השחרורים שלפניהם, כיוון שישראל מוותרת על כל מנופי הלחץ שלה, וספק רב אם תוכל לפעול לשחרורם״.
למרות התסכול שבנה לא יושב עמה שם על הספה בביתה, דיצה עדיין מאמינה שהממשלה וקבינט המלחמה עושים הכל בכדי להשיבו, כמו את יתר החטופים, ואם במקרה שכחו - היא וחבריו של אבינתן עומדים כל ערב מחוץ לקריה בתל אביב ומנסים להזכיר להם. ״זה בראש סדר העדיפויות שלהם״, היא אומרת בביטחון. ״כל אחד מהם הוא אדם עם לב ואני בוחרת להאמין שהם עושים את המיטב. זה כנראה לא רק בידיים שלהם וכל פתרון כרוך בהמון קשיים. זו בעיה סבוכה, ולבעיות סבוכות אין פתרונות מהירים. ברור שאני רוצה את אבינתן בבית, אבל אנחנו צריכים גם למלא את התפקיד שלנו כעורף ולפעול מתוך חוסן אישי ולאומי״.
"לאבינתן כוח פנימי עצום, גם שוביו לא יוכלו לגעת בו"
אבינתן הוא בנם השני של דיצה וירון. היא מספרת שהלידה הייתה קלה, והם החליטו לקרוא לו אבינתן משום שנולד בשבת, כך שחשו שקיבלו מתנה מאלוהים. ״מהרגע הראשון הוא עשה הכל מהר", היא נזכרת. "אני זוכרת שבגיל 4 הוא אמר לי שהחיים משעממים, כששאלתי אותו 'למה?' הוא ענה: 'שום דבר חדש לא קורה'״. עוד תיארה דיצה כי "אבינתן לא תמיד היה הילד שישקיע יותר מידי בלימודיו, למרות שצלח אותן בהצלחה יתרה". עם זאת, היא מוסיפה בגאווה שבלימודי התואר בהנדסת חשמל באוניברסיטת באר שבע, שבמהלכם הכיר את בת זוגו נועה, הוא השקיע המון.
לאחר התואר אבינתן התקבל לתפקיד בחברת אנבידיה, שם עדיין מחכים לשובו ונרתמו בכל הכוח בחודשים האחרונים להעלאת המודעות לנושא החטופים. בעקבות העבודה הוא עבר לאחרונה לתל אביב, ונועה הייתה אמורה להצטרף אליו בחודש נובמבר. עכשיו היא מקווה שהשניים ישובו בקרוב ויוכלו להקים בית בישראל. דיצה ראתה את בנה בפעם האחרונה במהלך חג הסוכות. ״היה לנו חג מדהים, כל הילדים והנכדים היו בבית וכמו בכל שנה התפקיד של אבינתן היה לבנות את הסוכה לקראת החג ולפרק אותה אחריו. בהתחלה, כשהוא נחטף, לא הסכמתי שיפרקו את הסוכה, אבל אחרי חודשיים הקצין המלווה אמר לי שהגיע הזמן. אז פירקנו אותה בלעדיו, זה היה קשה לראות מישהו אחר נכנס לנעליו, עושה את התפקיד שלו״, סיפרה.
דיצה מצליחה לישון מאז ה-7 באוקטובר רק שעות מעטות, שבהן היא לא מצליחה לחלום על בנה. עם זאת, היא כן קוראת חלומות של אנשים אחרים עליו. ״אני אוספת חלומות עליו מאחרים", העידה. "יש לנו קבוצה שבה כל אחד כותב את החלום שהוא חלם עליו, אז אני קוראת ומקווה לחלומות משלי, אך הם לא באים״. בעוד שאבינתן לא מופיע בחלומותיה, הוא יחד עם דיצה מדי יום. ״יש לנו קשר רוחני חזק, אני מרגישה אותו. לכן אני לא נותנת לעצמי ליפול, כי אולי זה יחליש אותו.
"קשה לי עם הכאב שהוא עובר, עם חוסר האונים של לדעת שקשה לו ואין לי דרך לעזור לו. אז אני שומרת על תדר אופטימי חזק בכדי לשלוח לו אנרגיות, וברגעים שאני נופלת אני כמעט מרגישה אותו מחבק אותי ואומר לי שיהיה בסדר, ואני מאמינה לו״.
מחד, דיצה היא רואה בעיניה את הרגע שבו אבינתן שוב יפתיע אותה על אותה ספה בסלון ביתה, אך מנגד היא חוששת לדבר על זה. ״לדמיין את הרגע שהוא חוזר זה יותר מידי מרגש בשבילי, אבל אני כן רואה אותו חוזר - וחוזר בצורה חזקה וטובה. יש לו כוח פנימי עצום שבו איש לא יוכל לגעת, גם לא שוביו, ואני מברכת אותו שהוא יידע להתחבר למקום הזה וישאב ממנו כוחות עד שיחזור. אני מקווה שהוא יודע שאנחנו חזקים ושיש לנו המון תמיכה ואהבה סביבנו, שאנחנו הופכים את העולם בשבילו״.
