סטפני רזניקוב (27), היא אם חד הורית לשתי ילדות קטנות, שחולמת על בית עבור המשפחה שלה. "אני לא יכולה להרשות לעצמי לשכור דירה", היא מספרת. "אז אנחנו גרים בדירה קטנה וצפופה עם ההורים שלי. אני מגדלת את הילדות לבד ועובדת במשרת אם ומרוויחה פחות משכר מינימום. המצב הזה לא מאפשר לי להתקדם".
סטפני היא רק אחת ממספר הולך וגדל של ישראלים שעובדים קשה ולא מרוויחים מספיק כדי לעמוד בקצב עליית המחירים בכל תחומי החיים, ובמיוחד בדיור. "השכירות עולה כך שזה מרחיק ממני את האפשרות לשכור דירה משלי, ואני מבינה שבעתיד כבר לא אוכל לקנות דירה", היא אומרת. "אני מרוויחה 4,800 נטו וזה משפיע על הכל - אני לא יכולה להרשות לעצמי קייטנות, טיולים, חוגים. אוכל למזלי אמא שלי קונה, ומתסכל אותי שאני לא יכולה לעזור להורים שלי בזה.
"אני רוצה דברים בסיסיים - לא לדאוג מבעיות כלכליות, לגדל את הבנות שלי בנחת. המדינה לא רואה אותנו ממטר. אני מאוד חוששת מהעתיד. אני חוששת שמשהו עלול לקרות, שהילדות שלי יישארו בלי קורת גג, שלא אוכל להכניס אותן לבית ספר טוב. אני חוששת שאצטרך לגדל אותן מתחת לקו העוני".
דור שני לעוני
גם אלי, אב לארבעה ילדים קטנים, מתמודד עם אותם חששות. "החלום שלנו שלילדים שלנו יהיה עתיד טוב יותר הולך ומתרחק", הוא מספר בעצב. "שנינו נכים, אני פגוע ראש ואשתי עם דלקת פרקים חזקה. המלחמה שלנו זה העתיד של הילדים. שיצאו ממעגל העוני. הגורל שלנו נחרץ, אבל הם? אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לממן להם חוגים, העשרה, אפילו תזונה בריאה. הם לא מקבלים את מה שהם צריכים. הם חסרי סיכוי בגללנו.
"אנחנו מרגישים שהכלכלה של הבית באה על חשבון הלימודים שלהם, על חשבון הדברים שהיינו רוצים להשקיע בהם. אנחנו רוצים שיהיו להם חיים טובים יותר משלנו, שלא יהיו תלויים במדינה, שיהיו להם יסודות איתנים. שלא יהיו דור שני לעוני שנזקק לשירותי רווחה. זו תחושה קשה מאוד בשביל הורים. זה לא לישון בלילות מהפחד שלא נוכל לתת להם את מה שהם צריכים".
"עצוב לראות שמי שהכי סובלים מעליות המחירים הם אותם אנשים שסבלו גם קודם", אומר דני גיגי, מנכ"ל פורום הדיור הציבורי. "העלייה במחירים מכה בהם פעמיים - פעם אחת עם עליית מחירי השכירות, ופעם שנייה עם ההתייקרות הכללית במשק. גם ככה הוצאות הדיור שלהם מגיעות ל-60%-70% מההכנסה".
ליעד חורי (25), סטודנט לכלכלה, במקור מרמת גן, מתגורר במעונות של מכללת תל חי בקריית שמונה, יחד עם ארבעה שותפים. התוכניות שלו לעבור לדירה שכורה בעיר התבטלו בגלל עליית מחירי השכירות, שכבר מזמן נדדה אל מחוץ לתל אביב והמרכז.
"כשהתחלתי ללמוד חשבתי לגור חצי שנה במעונות ואז למצוא לי מקום משלי", הוא מספר. "בדקתי אז את המחירים והם היו סבירים לחלוטין. בסוף זה נדחה, והשנה סיימתי שנה ב' והרגשתי שמיציתי את המעונות ואני רוצה להעביר את השנה האחרונה לתואר בדירה. אבל כשראיתי את המחירים חשכו עיניי. הבנתי שאני לא יכול להרשות לעצמי לשלם סכומים כאלה, וגם לא מוכן".
חורי עובד באגודת הסטודנטים, כך שהוא מקבל חצי מלגה וחצי משרה. על המגורים במעונות המסובסדים הוא משלם 250 שקלים בחודש. לדבריו, "מחירי השכירות בעיר בדירות ישנות מגיעים היום ל-3,000 שקל. אני בעל כורחי נאלץ להישאר במעונות, ואני חושב גם על סטודנטים חדשים שלא תמיד יש עבורם מקומות במעונות. זה אבסורד".
חורי וסטודנטים נוספים יצאו להפגנת מחאה, אבל ראש העירייה וחברי הכנסת שהזמינו לא טרחו להגיע. "צריך להבין שרוב החבר'ה שבאים לצפון רוצים להישאר פה", הוא אומר. "יש פה ערך מוסף של להשאיר צעירים בפריפריה. אני התאהבתי בצפון, עם השקט והטבע, ומאוד רוצה להישאר. מצד שני אין כאן תעסוקה, ועכשיו גם מחירים הדיור בשמיים. ככה אנשים חוזרים למרכז".
בלי הזמנה לחתונה
רון גילה ומירי רוזנטל דווקא עוזבים בימים אלה את דירתם בתל אביב לטובת מגורים בבית הוריה של מירי בבית שמש, במטרה לחסוך בהוצאות. מאותה סיבה הם גם בחרו להינשא בחודש הבא בחתונה קטנה וצנועה.
"כשהתחלנו לדבר על חתונה הבנו שזה הדבר החכם לעשות", מסביר רון. "חתונה זו הוצאה גדולה ולהתחיל את החיים בסוג של משכנתא זה פשוט לא נכון במציאות הכלכלית הנוכחית. אם לא היינו צריכים לצמצם, אני מניח שהייתה לנו חתונה גדולה עם לפחות 400 מוזמנים. אבל אני לרגע לא מבואס מזה".
גם מירי מספרת שהיא מרוצה מההחלטה. "לא היה לי חלום על חתונה גדולה. תמיד רציתי משהו אינטימי וצנוע. את השמלה שלי קניתי באמזון ב-500 שקל. כל השמלות שראיתי בארץ לא ירדו מ-5,000". גם רון בחר בחליפה לא יקרה, "שאפשר ללבוש גם לפגישות ויהיה לה שימוש בעתיד".
במכלול השיקולים שהביאו להחלטה נמצא גם עניין ההתחשבות באורחים: הרשת מלאה בפוסטים של אנשים שהוזמנו לעשרות חתונות בקיץ, ויוקר המחיה מקשה לא רק על הזוג המאושר. "אנחנו באים ממשפחות וחברים של מעמד ביניים ומטה", אומר רון. "שיחות הסלון לאחרונה הן על יוקר המחיה, ואחד השיקולים היה לא להעמיד את האורחים שלנו במצב לא נעים. גם אנשים שלא הוזמנו התקשרו לאחל מזל טוב, אז נראה שכולם בסדר עם זה".
רמי הוד, מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון, אמר כי "משפחה ישראלית ממוצעת נמצאת באוברדרפט כי היא מוציאה את רוב כספה על דיור, חינוך לגיל הרך, מוצרי צריכה בסיסיים וביטוחי בריאות וסיעוד, ולא נשאר לה כסף להעשרה, חוגים ותרבות. המחיר בסופו של דבר הוא שגם עבור משפחות שעובדות קשה החלום לחיים טובים ונוחים רק הולך ומתרחק".
"בשיח על יוקר המחיה ישנה נטייה להתמקד במחיריהם של מוצרי צריכה בסופרמרקט, ולהתעלם מהעובדה שיוקר המחיה נגרם גם בשל השכר הנמוך אותו משתכרים חלק גדול מהעובדים בישראל", הסביר ירון הופמן-דישון, חוקר במרכז אדוה. "בתחום הדיור, כמו גם בתחומים נוספים, נאלצים משקי הבית להוציא סכומים גדולים בשל היעדר השקעה בשירותים ציבוריים נאותים".
