המפץ הפוליטי הגדול שהיה כאן עם הקמת הממשלה החדשה נושא בחובו - מעבר לכאבי הבטן שהוא גורם לרבים מאיתנו - תוצאה נוספת שקשה להפריז בחשיבותה: טשטוש הגבולות בין המחנות השונים בציבור בישראל, בפרט אלו שבין ימין ושמאל. כבר לא ברור בדיוק מי נגד מי. יש בכך הרבה מן הטוב, בבחינת "משהו חדש מתחיל" – הפעם באמת ולא כסיסמה של סטארט-אפ. זוהי שעת הכושר של תזוזות חברתיות ופוליטיות משמעותיות, ואנחנו נקראים להתגבש כקולקטיב מחדש. רק שאלה אחת נותרה פתוחה: מי אלה "אנחנו"?
אענה על השאלה על דרך השלילה, בהסתמך על המכנה המשותף הנמוך ביותר: אנחנו לא פלסטינים. הפלסטינים הם האחר האולטימטיבי שלנו, ואנחנו אלה המתמודדים איתם. אחד הלקחים הגדולים ממאורעות תשפ"א הוא שאנחנו חייבים להקשיב להם ולהבין אותם, בפרט את הצעירים שלהם.
הקשבה לצעירים הפלסטינים (התפרסמו על כך לא מעט חומרים בחודשיים האחרונים, למשל השרשור הזה או המאמר הזה) מגלה שמה שהוציא אותם לרחובות ולצמתים בחסות הטילים מעזה לא היה חוסר השוויון, לא תנאי התעסוקה והדיור וגם לא ההתנחלויות. "it’s the Naqba, stupid". זו הנכבה. הצעירים הערבים שלפני חודשיים יצאו בהמוניהם לרחובות ולצמתים – חלקם כדי להרוג יהודים - ביקשו לנקום את הנכבה, את האסון שהמיטו הסבים שלנו על הסבים שלהם.
ההשפעה שלנו על תהליך זה בחברה הפלסטינית בארץ שואפת לאפס. אדרבא, בשנים האחרונות נראה שככל שרבו קולות האמפתיה אל מול סבלם, כך גברה עוינותם כלפי מדינת ישראל
לא נעימה, ההבנה הזאת, אבל למרבה הצער זה החלק הקל יחסית בסיפור. הערבים אזרחי ישראל, גם הצעירים המשולהבים שבהם, לא באמת מאיימים עלינו. אם חלילה יגיעו מים עד נפש, נדע להגן על עצמנו. אם לא באמצעות המשטרה, אז באמצעות הצבא. אולם עד שנגיע לשם עלול לקרות משהו מפחיד הרבה יותר: הצעירים הערבים במדינת ישראל עלולים להבעיר את כל העולם המוסלמי נגדנו. יש להם הכוח הסגולי הזה.
לפני כמה שנים פגשתי בגרמניה פלסטיני שפקח את עיני בנושא זה. הוא הגיע לגרמניה כמהגר צעיר לפני 30 שנה, התחתן עם מקומית ועבד כנהג מונית. השיחה ביננו הגיעה מהר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בחסות הנוף הפסטורלי של היער השחור היא התנהלה בנינוחות יחסית שאפשרה לנו שיח אמיתי יותר ממה שהיה ניתן לנהל בארץ. בשלב מסוים הוא אמר לי, עם זיק פתאומי בעיניים שהפתיע אותי: "אנחנו חוד החנית של העולם הערבי. כולם מסתכלים עלינו. אתם לעולם לא תוכלו לנו, כי בכוחנו להבעיר את כל העולם המוסלמי נגדכם".
ואכן כך: הפלסטינים הם גיבורי תרבות מדרגה ראשונה בעולם המוסלמי כולו, ואנחנו לא הפנמנו את זה מספיק אם בכלל. הרוח הפלסטינית מרחפת מעל כל מאבקי האסלאם בעולם. גם הסכמי אברהם עם כמה מדינות קיקיוניות במפרץ הפרסי לא משנים את המשוואה הזאת. מפקיסטן ועד מאוריטניה - כולם מסתכלים על מאבקם ההרואי של הפלסטינים אל מול הקולוניאליסטים הציונים האכזריים. מעשי הגבורה של הצעירים הפלסטינים מול החיילים הציונים עוברים מפה לאוזן, או ליתר דיוק מטיק-טוק לטיק-טוק.
וכמו שהאתוס המוסלמי הכלל עולמי שואב עוצמה מהמאבק הפלסטיני, כך גם להיפך. יש כאן הזנה הדדית: הפלסטינים שואבים את כוחם מהיותם חלק מהאומה המוסלמית הגדולה. יש להם חלום, והחלום שלהם הוא לא שוויון חברתי או זכויות אדם (הם לא כאלה שוחרי זכויות אדם). החלום שלהם הוא דתי-לאומי. הם נאבקים על ציפור נפשם של כל המוסלמים: על כבודו האבוד של האסלאם שהושפל עד עפר ב-200 השנים האחרונות על ידי המעצמות הקולוניאליות שמדינת ישראל נתפסת כממשיכה שלהן. הפלסטינים – משני צדי הקו הירוק – הם חלק מתנועה מוסלמית כלל עולמית.
ההשפעה שלנו על תהליך זה בחברה הפלסטינית בארץ שואפת לאפס. אדרבא, בשנים האחרונות נראה שככל שרבו קולות האמפתיה אל מול סבלם, כך גברה עוינותם כלפי מדינת ישראל. יש לצפות שמגמה זו תימשך בלי קשר לתקציבים שיקבלו. או אולי בעצם עם קשר: ככל שיזרמו תקציבי מדינה, אחיזתם בארץ אבותיהם תתחזק, בחסות כספי הכיבוש.
מאיר סיידלרמה אני מציע? קודם כל להסתכל למציאות בעיניים. לנכבה יש שם בעברית: עצמאות ישראל. בלי הנכבה, מדינת ישראל לא הייתה קמה. מי שחי כאן, בין אם יהודי אם ערבי, חייב להשלים עם זה. אי-השלמה עם נתון בסיסי זה פירושה חתירה מתמדת מבפנים נגד קיומה של מדינת ישראל.
פוליטיקה היא כידוע אמנות האפשר. אינני פוליטיקאי ואינני יודע מה תהיינה המסקנות האופרטיביות האפשריות של ההסתכלות המפוקחת על המציאות שאני מציע. אולם הן תהיינה בוודאות נכונות יותר ממסקנות אופרטיביות הנובעות מ-wishful thinking.
- ד"ר מאיר סיידלר הוא מרצה בכיר למחשבת ישראל באוניברסיטת אריאל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
