אל תאמין לאף אחד / כאן כל חבר בגד / לא כמו אצלנו בבגדד / פה כולם משקרימ'ך כל הזמן" - את השורה הזאת שמעתי לראשונה כשהייתי בן 7, ואלבום המופת "נשיקה לדוד" התנגן אצלנו בבית ברעננה הלוך ונגן, יוצא ונכנס ממערכת הקומפקט-דיסק בסלון (כשבמקומו יוצא ונכנס, בדרך כלל, אלבום מופת אחר של טיפקס, "החיים שלך בלאפה", שיצא שנתיים קודם). קשה להסביר את כל שכבות האירוניה שיש בשורה הזאת, ובשיר הזה, ובאלבום הזה, אבל לא היה צריך - חוויית הדוֹדוּת המזרחית הייתה חלק נכבד בחיים שלי, ואותה קובי אוז בחר לחגוג באלבום שלימים כתב עליו ש"יש לו אחושילינג הצדקה אמנותית - השירים דיברו, התרפקו וצבטו את המשפחתיות הישנה".
לכן התפלאתי לקרוא השבוע שטוויטר סוער (עד כמה שאפשר להתייחס לטוויטר ברצינות כפלטפורמה של החלפת דעות, ולא כזירת התנצחות נרקיסיסטית שבה אנשים צועקים על עצמם) סביב קובי אוז שהואשם על ידי העיתונאי שמעון ריקלין ואחרים בכך שהוא "רץ לכור ההיתוך האשכנזי" כששינה את שם משפחתו מ"אוזן".
הדבר הראשון שהסערה המדומה הזאת חושפת הוא את רדידות השיח. חלק כל כך נרחב מגוף היצירה של טיפקס (וגם של פרויקטים אחרים שאפשר למקם תחת "קובי אוז אחזקות") נוגע בדיוק במקומות האלה: בסיפור ישראלי מאוד של מהגרים וצאצאי מהגרים שנסיבות החיים הובילו אותם למפגש תרבויות שהיה גם יפה, וגם כואב, ובטח מורכב, ובוודאות מעורר השראה.
מכאן שכל מי שמכיר את אוז ופועלו מבין שהטענה שהוא "מסתיר את המוצא שלו" היא שגויה על גבול המגוחכת. ופה בדיוק מתחילה הבעיה: "מי שמכיר את האיש ופועלו" כבר מזמן לא מהווה תנאי כניסה לדיון; בכל תחום, בכל אזור מחלוקת, מי שמוזמן לדיון הוא זה שמעוניין לנצל את המחלוקת כדי לקדם את הנרטיב שלו, ולהגדיר את שתי קבוצות המחלוקת לפי החלוקה הפוליטית שנוחה לו.
וכך כל נושא חשוב נחטף לטובת מאבקים פוליטיים רחבים ומתישים בין שתי קבוצות שבבירור לא מעוניינות בנושא עצמו. כשנדון על זיקוקים ביום העצמאות, לדוגמה, לא נקיים את הדיון בין אנשים שמכירים את ההשפעה האמיתית על הלומי קרב, ויודעים אם יש אופציה (כפי שהתברר) ל"זיקוקים שקטים", ומעוניינים לפתור את הסוגייה המורכבת שמולנו, אלא נזמין לתוך הדיון את כל מי שיכול להרוויח הון פוליטי מלחלק את החברה ל"ימנים חסרי רגישות" אל מול "שמאלנים שבזים לסמלי המדינה", ונתמסר בעצמנו לאותה חלוקה בדיוק.
וזו בעצם הסיבה לכך שההגדרה המורכבת של קובי אוז מאיימת על אנשים מסוימים: כי נורא קשה לגייס ולנכס את מי שהזהות שלו מורכבת מכמה רעיונות, מכמה צבעים, מעומק ואמת. גזענות היא הדרך שבה מיעוט כוחני מונע משכבות שלמות של אנשים את החופש להיות עצמם, וצודק ריקלין שמדיניות כור ההיתוך הישראלית נועדה למסמס ולמחוק תרבות מזרחית, להתיך אותה לכדי עיסה שלא תאיים על ההגמוניה האשכנזית של קום המדינה ואילך. אבל אסור לנו בשם התיקון לייצר כור היתוך מזרחי, שיהפוך אותנו לעיסה שנוחה להגמוניה חדשה.
תם אהרוןצילום: מאיה באומל בורגרבמאמר (המעולה) שאותו שיתף קובי אוז, במה שהתחיל את כל הדיון הביזארי הזה, כתב העיתונאי יאיר שרקי על ספרו של ד"ר אבישי בן-חיים: "בשם המאבק בסטריאוטיפ המזרחי נוצר כאן סטריאוטיפ אחר. נגדי. בן-חיים זועק זעקה צודקת וכואבת של אנשים ששנים שמו עליהם שבלונות ותבניות, אבל בלי לשים לב הוא ממגזר אותם בדרכו".
וזוהי בדיוק הנקודה: כדי להילחם בגזענות אנחנו צריכים להתעקש להיות הגרסה הכנה ביותר של עצמנו, ולגלות חשדנות בריאה כלפי אנשים שמבקשים מאיתנו אחרת, מכל צד של המפה הפוליטית. שנאמר, "אל תאמין לאף אחד / כאן כל חבר בגד / לא כמו אצלנו בבגדד / פה כולם משקרימ'ך כל הזמן".
- תם אהרון הוא סאטיריקן ותסריטאי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
