תסתכלו על רונן ביטי ותראו אותנו: נפגעות ונפגעי אלימות מינית שהחברה שוכחת שהם חלק ממנה. נשים וגברים, ילדים וילדות, שהמערכת לא בנויה להגן עליהם, ובימינו אפילו לא מתיימרת לרצות לעשות זאת. תסתכלו על רונן ביטי ותבינו: אם לא נתחיל להתייחס לעברייני מין בחומרה הראויה – העולם לא יהיה בטוח, לא משנה כמה נספר לעצמנו שהכל בסדר.
רונן ביטי הורשע במעשים מוגנים בשבע קטינות, בנות 15-13, אחרי שריכז וטיפח בקבוצת וואטאספ כ-70 נערות שבהן פגע באופן שיטתי וסדרתי. מערכת המשפט, כהרגלה במקרים של אלימות מינית, סגרה איתו הסדר טיעון מקל במיוחד על תשעה חודשי עבודות שירות. לאחר מחאה ציבורית והובלה אמיצה של הלחץ הציבורי על ידי נערות שנפגעו, הפרקליטות החליטה לערער, העונש תוקן והוא נידון ל-20 חודשי מאסר בפועל.
תשעה חודשים וקבוצת שיקום אחת לאחר מכן, ומעשיו של ביטי נמחקים כלא היו על ידי ועדת שחרורים, שמספרת שזו העבירה הראשונה שלו ושהוא השתתף בתהליכים שיקומיים. מחאת הנפגעות לא נשמעת ובפרקליטות בוחרים לא להתנגד, ובכך מודים באמת: אין למדינה מוטיבציה או משאבים לטפל בטורף מיני, גבר שהשתמש בהערצה לבתו כדי לפגוע, שאסף ואירגן פגיעה שיטתית בקטינות – ולגרום לו לשלם מחיר אמיתי. והאמת המרה עוד יותר: כשזה המצב, האם יש לנו בכלל זכות לבקש מנפגעות אלימות מינית לפנות לרשויות לבקשת עזרה?
גם כשמדובר בקטינה, גם כשמדובר בפערי כוחות אדירים, גם כשאין ספק שהיה פה תכנון שיטתי – כל פגיעה תזכה את הפוגע בחודש וקצת של מאסר
כשהפרשה החלה לצוף היו הנערות שנפגעו חשופות לאיומים מצד רונן ביטי. זהו רק מחיר ראשון שנפגעת משלמת כשהיא בוחרת לחשוף את סיפורה. היא כנראה תישא בתוצאות של מעשי הפוגע עד יומה האחרון: מחיר רגשי ונפשי קשה, הוצאת משאבים על שיקום, ואף אחד לעולם לא יוכל להחזיר את מסלול חייה לזה שהיה לפני הפגיעה.
הנפגעות של ביטי, כמו רבות לפניהן, נאלצו להוביל בעצמן את המחאה ולשוחח עם כלי התקשורת, מפני שהציבור לא הפעיל מספיק לחץ ושימש להן קול. כמו הנפגעת מהאונס באיי נאפה, או הנפגעות של אלון קסטיאל, אם הן לא היו שם בעצמן ללחוץ ולהיאבק על שלהן - הפרקליטות לא הייתה עושה את העבודה שלה. בעולם שבו למרבית הנפגעות אין גב ציבורי, או את המשאבים לפתוח את הטראומה שלהן לעיני הציבור – יש כאן הטיה ברורה ומערכתית נגדנו.
ברכה ברדצילום: נועה מכביהמקרה של רונן ביטי מגדיר תג מחיר עגום על עבירות של אלימות מינית: גם כשמדובר בקטינה, גם כשמדובר בפערי כוחות אדירים, גם כשאין ספק שהיה פה תכנון שיטתי – כל פגיעה תזכה את הפוגע בחודש וקצת של מאסר בפועל. מרכזי הסיוע מקבלים כ-40 אלף שיחות מדי שנה. אחוזים בודדים מהן מגיעים אל הרשויות ומקרי קיצון בלבד מתקדמים לכדי תיק והרשעה. העונשים מגוחכים והפרקליטות לא טורחת להתאמץ אם הציבור לא "יושב" עליה עם פטיש של שבע טון. אנסים סדרתיים בישראל לא מורשעים באונס, ולא מבלים בכלא יותר מכמה שנים.
והאמת העגומה היא שזה יכול לקרות לכל אחת ואחד. בעידן ה#מיטו אין בית בלי נפגע או נפגעת. רובם לא ידועים, רובם לא יפנו לרשויות לעולם. להיות מעריצה של זמרת ולרצות להתקרב אליה, לזייף תעודות כדי להיכנס למסיבה של הגדולים, להכיר מישהו בחופשה ולקפוץ איתו למיטה – אפשר לדון אם המעשים האלה הם טעות או לא, אבל אל לנו להגיד שאונס או פגיעה הם מחיר מוצדק לשלם.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
