את הפוסט האחרון שלו העלה ניצב בדימוס משה מזרחי ביום שישי האחרון: ציור של חמנייה נושאת פניה אל השמש - הוא היה צייר מוכשר ביותר - ותחתיו, בקצרה, כתב, "עכשיו הכול תלוי בעמוד השדרה של מובילי המערכות. ה'סיביל סרבנט'. עד כמה עמוק יהיה הנזק בטרם יחזור האור למקומותינו".
נוכח התמונות הדוחות של מפכ"ל המשטרה, יעקב שבתאי, עולה לרגל לבת המצווה של הבת של איתמר בן-גביר, מתרפס בפניו שעה שזה מכה בו ומאיים שוב ושוב עליו ועל עצמאות המשטרה, אי אפשר שלא לחוש עצב עמוק כשקוראים את דבריו הבהירים של מזרחי. לא רק עצב אישי על לכתו בטרם עת של השוטר האהוב עליי, ולא רק על מותו של גדול הלוחמים בשחיתות. אלה הם עצב וצער על קבורתו ותבוסתו המוחלטת של אתוס שלם ואמיץ של מלחמה על מראה דמותם של מוסדות שלטון החוק. אתוס שמזרחי היה המיצוי הטהור שלו.
הוא היה קצין, ובעיקר ראש אגף החקירות והמודיעין, הכי לוחמני והכי פרו-אקטיבי שידעה המשטרה. לבכירי המשטרה בתקופתו אין ספק שבשורותיהם היה תפוח רקוב, חפרפרת שסיכלה חקירות והדליפה לנחקרים רמי דרג. זה, בשילוב עם נחקרים וחשודים רבי-עוצמה ומתוחכמים כמו אביגדור ליברמן, הביא לכך שמזרחי אכל מרורים ושילם מחירים כבדים על נחישותו. מי שעמדה לימינו, גיבתה אותו וחיזקה אותו, הייתה פרקליטת המדינה דאז, לימים שופטת העליון עדנה ארבל, איתה (ובכלל עם הפרקליטות, בניגוד להאשמות השקר כאילו עשה מה בראש שלו) - היה מתואם לחלוטין.
ארבל, במחווה יוצאת דופן, באה לכנסת כשהושבע לח"כ, כשכבר כיהנה בעליון. "באתי במיוחד בשבילו", אמרה לי גלויות, כשהופתעתי לראותה. "להצדיע לו ולהודות לו על המלחמה העיקשת שלו נגד השחיתות ובעד שלטון החוק".
מושחתים לא אהבו את מזרחי. היה חשוב לו מדי להגיע לחקר האמת. לחקור את החשודים, ואחת היא כמה הם בכירים ומאיימים, לאסוף ראיות, להביא לדין אם צריך. מין שוטר מוזר שכזה. הוא היה חבר בכיר בקבוצה שהמושחתים וסייעניהם אהבו לכנות "כנופיית שלטון החוק". האשימו אותו ב"אובססיביות", ב"חוסר גבולות" ובעיקר ב"להיטות יתר". הלוואי עלינו היום, כשהרפיסות והחנפנות מולכות, קצת מלהיטות היתר הזאת. הוא, מצידו, מעולם לא הרגיש צורך להתנצל על עיקשותו. להיפך. "זאת אחת הסיבות שאני אוהב לצייר", אמר לי פעם. "אחד כמוני שרואה את העולם בשחור ולבן צריך לפעמים לערבב צבעים אחרים".
הוא הצטרף למפלגת העבודה (לשמחתי) בעת שהייתי היו"ר שלה, התמודד בפריימריז, הגיע למקום ה-15 והיה לח"כ. אודה: הוא לא היה עשוי בכלל מחומרים של פוליטיקאי. פעם נכנסתי ללשכה שלו בכנסת בדיוק כשהעוזרת הפרלמנטרית שלו אמרה לו שראש עיר רב השפעה וכוח במפלגה רוצה לדבר אתו. "תשאלי אותו באיזה עניין", הוא אמר בלאות, שעה שכל פוליטיקאי אחר היה חוטף מידיה את הטלפון. לא מזרחי.
שלי יחימוביץצילום: עמית שאביכינוי הגנאי החביב עליו היה "זה יש לו חוט שדרה אלסטי". ואלסטי משה מזרחי בטח לא היה. בעולם מתוקן מזרחי היה צריך להיות מפכ"ל המשטרה, בעולם מתוקן מזרחי היה צריך להיות השר לביטחון פנים. אבל עולמנו לא רק שאינו מתוקן, הוא הולך ומתקלקל. לא בכל, אבל בוודאי בכל מה שקשור במה שהוא בסיס הכרחי לעצם קיומה של המדינה: מוסדות איתנים של שלטון חוק; משטרה חסרת פחד אל מול החזקים; ההבנה ששחיתות שלטונית היא החמורה מכולן, משום שהיא מנרמלת את הפלילי ומפרקת מערכות שלמות.
לרוב בני האדם יש נטייה להרכין ראש, לסגל את עצמם לנורמות הקיימות, גם אם הן מקולקלות, ולהבין רמזים. הנדירים והאמיצים הם אלה שלא נרמזים. בימים אלה, כשצמד המלים "מאבק בשחיתות" הפך לכמעט נלעג, לא נותר אלא להפוך את הפוסט האחרון של גדול הבלתי נרמזים, לתפילה ולמשאלה. שלא לומר, לציווי אחרון.
- שלי יחימוביץ הייתה יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
