תחלואת המעיים שהתגלתה בקרב חיילי צה"ל הפועלים ברצועת עזה מעלה זיכרונות מרים ומסקנות מתבקשות מהיסטוריית המגפות שנלוו למלחמות העבר. בנובמבר 1942 הצבא הגרמני כבש כמעט את כל צפון אפריקה והגיע עד לאל עלמיין שבקרבת קהיר. עוד מאמץ נאצי אחרון ותעלת סואץ נופלת לידיו ואחריה ארץ ישראל. התוכניות של הנאצים ליהודי היישוב, במחנות הריכוז והמשרפות שאמורות היו לקום בצפון הארץ, כמעט ונכנסו לשלב הביצוע. אבל הקרב המכריע בין הבריטים המגינים על התעלה - עורק התחבורה והחמצן הכלכלי למושבות האימפריה הדועכת – לבין הגרמנים שידעו עד אז רק ניצחונות בזק, הסתיים בהפתעה.
הבריטים ניצחו ואיום המוות על ארץ ישראל הוסר. הייתה זו עבורם הצלחה ראשונה במלחמת העולם השנייה לאחר שלוש שנות תבוסות, ואחד הגורמים החשובים לכך היה נסתר מן העין: מגפת דיזנטריה שהכתה באותם ימים בוורמכט הותירה חיילים גרמנים רבים - לפחות חמישית מהכוח הלוחם - חולים באופן קשה, עם חום גבוה, שלשולים דמיים וחולשה של שבועות. המחלה, שנגרמה על ידי חיידק השיגלה, היא ותיקה מאוד בשדות הקרב. תנאים התברואיים ירודים, ללא שירותים, אופן הכנת המזון והגשתו לא היגייניים, ענני זבובים ממעל ומים מזוהמים מתחת – כל אלה מהווים מרבץ להתפתחות החיידקים המידבקים ביותר. מגפות טיפוס, כולרה ודבר ליוו את מלחמות העבר וחוללו תמותה הרבה יותר מאש ועופרת הקרבות.
ב-1942 כאמור היוותה הדיזנטריה נס ליישוב היהודי בארץ, אבל כיום המצב שונה אף שצורר עם מאפיינים נאציים שוב נמצא מדרום. בשבועות האחרונים חלה עלייה מדאיגה בקרב חיילי צה"ל הלוחמים בעזה שלקו בדיזנטריה ובזיהומי מעיים אחרים. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא שזו המלחמה הקולינרית הראשונה של צה"ל, שכמעט לא כוללת קופסאות שימורים ועוגות יבשות. ההתגייסות ההמונית של ציבור מתנדבים נפלא מספקת ארוחות חמות ומזינות לאלה הנושאים בנטל ובסיכון. אלא שאליה וקוץ בה.
תנאי הכנה, הובלה והגשה לא נאותים, ללא מקררים או תנאי היגיינה בסיסיים כמו מים זורמים, סבון ופינוי שאריות אשפה, היו אלו שככל הנראה גרמו לפרוץ התחלואה. ממילא, כבר בשנים שלפני המלחמה נחשפו ליקויים בתברואת המזון בצה"ל בתחקירים לא מחמיאים בתקשורת, ותנאי המלחמה בוודאי לא היטיבו את בטיחות המזון.
על כן ראוי להקים מנגנון שידריך את העוסקים במלאכה בעקרונות תברואת המזון ויפקח על תנאי ההזנה, ההובלה, ההגשה ופינוי הפסולת לא רק אצל הלוחמים ובבסיסים אלא גם במתחמי המתנדבים. אף שאלה מלאי רצון טוב, עליהם לדעת שלעיתים ההבדל בין הכנת אוכל בבית או במסעדה נקייה ומצוידת, לבין הגשה בשטח, עלול להפוך ארוחה טעימה להרעלת מזון מסוכנת.
ד"ר דן בראלצילום: מהאלבום הפרטילצבא הבריטי בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה היו יחידות סניטריות בראשות קציני רפואה שנעו עם הכוחות ונתנו מענה במניעת מגפות. כלקח ממלחמות במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הייתה ההקפדה על תנאי סניטציה כה גבוהה, עד שהם אפילו הפעילו יחידת זבובאים שתפקידה הייתה לאתר ולפנות מרבצי שאריות המזון וצואה.
לקח נוסף ממלחמות העבר נוגע למגפות שהתפשטו מהכוחות הלוחמים לאזרחים הבלתי מעורבים, ולעיתים הכריעו את הכף יותר מכל טקטיקה צבאית. בהתאם, התפשטות תחלואה ברצועת עזה היא בעלת פוטנציאל קטלני לא רק לחיילים הישראלים. ללא תנאי תברואה נאותים, גופות מוטלות בשטח, תשתיות ביוב קורסות, תחת מחסור במים נקיים וגז בישול, הסיכון לפרוץ מגפות בקרב הפליטים העזתים הוא רב. האשמת יהודים בהפצת מגפות היא מסורת עתיקה של אנטישמיות צרופה שקיבלה ביטוי אפילו בתקופת קורונה. רצוי לא לתת למגפה להכריע את המלחמה, כי בניגוד ל-1942, לא נהיה בצד המנצח.
- ד"ר דן בראל הוא מיקרוביולוג, מומחה לבטיחות מזון והיסטוריון של הרפואה. מחבר הספר "רוח רעה - מגפות הכולרה בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'ומאנית"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
