בחמישים השנים שחלפו מאז מלחמת יום הכיפורים התמסדה בישראל תרבות של הטחת האשמות, נהי ובכי. אבל לנוכח כל אלה חשוב להזכיר שמלחמת יום הכיפורים, שהחלה כפיאסקו, הסתיימה בניצחון צבאי מוחץ ובהישגים מדיניים ואסטרטגיים קיומיים. שילמנו מחיר יקר בחיי לוחמים, אבל בשום רגע באותה מלחמה מרה לא נשקף לנו חורבן הבית השלישי.
יתרה מזאת, מלחמת יום הכיפורים ביססה את קיומה ונוכחותה של מדינת ישראל כישות ריבונית וכבית לאומי יציב לעם היהודי במזרח התיכון. מלחמה זו גם העניקה לעם ישראל היושב במדינת ישראל, וגם בתפוצות, תחושת ביטחון קיומי שלא הייתה לו קודם.
7 צפייה בגלריה
לוחמים מניפים דגל ישראל בדרך לדמשק. למרות שהמלחמה החלה כפיאסקו היא הסתיימה בניצחון צבאי מוחץ
(צילום: ארכיון המדינה)
הכותרת
למרות הפיאסקו, מלחמת יום הכיפורים הייתה ניצחון מוחץ | רון בן ישי
26:54
למעשה, מלחמת יום הכיפורים הייתה שלב הסיום של מלחמת שבע השנים שהחלה במלחמת ששת הימים ביוני 1967, נמשכה במלחמת ההתשה, והסתיימה ב-1974 בהסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה.
במהלך השנים נעשה שינוי מחשבתי בקרב מדינות ערב. במלחמת העצמאות היישוב היהודי בארץ ישראל, בסיוע העם היהודי בתפוצות, מימש והגן על זכותו להגדרה עצמית, אחרי שזו זכתה להכרה רשמית של עצרת האו"ם. במלחמת ששת הימים ניסו שוב מדינות ערב להשמיד את מדינת ישראל, הפעם בסיוע ברית המועצות. הם נכשלו, ואף הפסידו שטחים נרחבים שצה"ל כבש.
(בימוי ועריכה: אסף קוזין, צילום: חגי דקל וירון שרון)
כבר אז קבעה לעצמה הקואליציה הערבית-סובייטית יעד אסטרטגי צנוע יותר: במקום להשמיד את מדינת ישראל – למחוק את תוצאות התבוסה במלחמת ששת הימים, ולהחזיר לערבים לפחות חלק מהשטחים שהפסידו. במלחמת ההתשה, וסופית במלחמת יום הכיפורים, מנע צה"ל מהקואליציה הערבית-סובייטית מלהשיג גם יעד זה.
בראייה גלובלית, הקואליציה הערבית-סובייטית נחלה תבוסה מוחצת וסופית מידה של הקואליציה הישראלית-אמריקנית. דבר ששירת את מעמדה של ארה"ב כמעצמת-על דומיננטית במזרח התיכון לעשרות שנים.
שינוי הכיוון של מדינות ערב
התבוסה של מדינות ערב במלחמת שבע השנים, ובמיוחד במלחמת יום הכיפורים, הוכיחה לאויבי ישראל שגם בתנאים האופטימליים מבחינתם הם אינם יכולים, באמצעות מתקפה צבאית קונבנציונלית מתואמת מכמה חזיתות, למחוק את מדינת ישראל ו"להשליך את היהודים לים".
7 צפייה בגלריה
סאדאת ואסד. המלחמה הוכיחה לאויבי ישראל שאפילו בתנאים האופטימליים הם אינם יכולים "להשליך את היהודים לים" במתקפה קונבנציונלית
(צילום: AP)
כתוצאה מכך, מאז המלחמה נטשו סופית אויבי מדינת ישראל את האסטרטגיה שתכליתה הייתה להשמיד את מדינת היהודים באמצעות מתקפה צבאית קונבנציונלית בכמה חזיתות ובכל הממדים. מקצתם, כמו סאדאת נשיא מצרים והמלך חוסיין מירדן, חתמו על הסכמי שלום עם ישראל. השאר, בהובלת איראן, סוריה וחיזבאללה, עברו לאסטרטגיה של התשה באמצעות טרור ואש מסיבית שהיעד שלהם הוא העורף האזרחי הישראלי.
המטרה של ההתשה היא לגרום לקריסת מדינת ישראל מבפנים, באמצעות מהלומות חוזרות ונשנות שיסבו אבדות כבדות בנפש לאזרחים, יגרמו להרס פיזי וכלכלי נרחב וישבשו ללא הרף את שגרת החיים והכלכלה של אזרחי ישראל. במקביל, בזירה הבינלאומית מתנהלת נגד מדינת ישראל מערכה שמשלבת דה-לגיטימציה מדינית ומלחמת תודעה מתוגברת באיום גרעיני.
כל אלה אמורים לגרום, בסופו של תהליך ממושך, ליהודים-הישראלים, שמותשים על ידי קונפליקטים פנימיים וחיצוניים בלתי פוסקים, להגר בהמוניהם "לארצות מוצאם" ואת מקומם על "אדמת פלסטין" ממערב לירדן יתפסו הפלסטינים.
מה שקורה בימים אלה בתוך ישראל נתפס בעולם המוסלמי-רדיקלי כאישור לנכונות האסטרטגיה הזו, וסימן מובהק שהיא מתחילה לשאת פירות.
הקונספציה הפכה לאידיאולוגיה
כמו עבור רבים אחרים, המלחמה הייתה עבורי קץ עידן התמימות. מאז, חדלתי להאמין להצהרות המנהיגים המדיניים והביטחוניים ואני מתייחס אליהן בספקנות, ואפילו בחשד, עד שהוכח אחרת. בעיקר איני בטוח בשיקול דעתם של "אלה שלמעלה" באופן אוטומטי, כפי שהיה עד לפני אותה מלחמה.
אלי זעיראצילום: דוד רובינגרמהכשל של אמ"ן במלחמת יום הכיפורים למדתי כי מי שאינו מבצע לעתים קרובות בירור יסודי וחסר פניות של המציאות, ואינו מסיק ממנו את המסקנות – ישלם ביוקר בסופו של דבר. "הקונספציה" של אלי זעירא וחבורתו באמ"ן נבעה משלושה מקורות: ההיבריס והזלזול בערבים של אחרי הניצחון הצבאי המוחץ במלחמת ששת הימים, ההתרעה שלא התממשה במאי 1973 (כוננות "כחול לבן"), ודינמיקה קבוצתית של אנשים ידענים וכריזמטיים שהפכו את "הקונספציה" לאידיאולוגיה.
מאירועי הפתיחה של מלחמת יום הכיפורים למדתי ש"מצעד האיוולת" הוא לא רק מושג שהמציאה ההיסטוריונית ברברה טוכמן, אלא מחלה כרונית של המין האנושי. מחלה שגורמת אפילו לאנשים חכמים להתעלם מהכתובת שעל הקיר אם אינה מתאימה לאג'נדה או לפרשנות מסוימת של המציאות שהם דוגלים בה.
מי שאשם במחדלים המודיעיניים שאפשרו למצרים ולסוריה להפתיע אותנו אסטרטגית וטקטית בפתיחת המלחמה היו ראש אמ"ן אלי זעירא וכמה מבכירי אמ"ן שהיו שותפיו לקונספציה. בכירי הדרג המדיני-צבאי – גולדה, דיין, והרמטכ"ל דדו (דוד אלעזר) – אשמים בכך שלא התעקשו להיערך כשהצטברו ההתרעות. גם כשהשתכנעו שעומדת לפרוץ מלחמה הם העדיפו את השיקול המדיני ולא הורו לגייס מילואים בזמן, ולא הנחיתו מהלומה מקדימה מחשש לתגובה אמריקנית ובינלאומית.
הכוננות שהכשילה את הדרג המדיני וחישלה את הצבא
לכוננות "כחול לבן" במאי 1973 היו שתי תוצאות, האחת שלילית מאוד והאחרת חיובית מאוד. התוצאה השלילית הייתה שמעמדו של אלי זעירא, ושל אמ"ן בכלל, כמעריך לאומי התחזק מאוד. זאת משום שפקפק בהתרעה למלחמה מיידית שניפק המוסד במאי 1973. זעירא ואנשיו העריכו אז שמצרים וסוריה לא יפתחו במלחמה, ובדיעבד צדקו.
העובדה הזאת השפיעה על גולדה, דיין ודדו לבטל את דעתם וחששותיהם מפני הערכותיו של זעירא כשצבי זמיר ראש המוסד סיפק את התרעות הזהב על מתקפה מתואמת בגולן ובחזית התעלה באוקטובר 1973 ובערב יום הכיפורים. אחרי המלחמה התברר שההתרעה הייתה מדויקת. סאדאת ואסד אכן עמדו לפתוח במלחמה במאי 1973, אבל נשיא סוריה "השתפן" ברגע האחרון וטען שאינו מוכן עדיין. הוא רצה לקבל מברית המועצות עוד טנקים, ולכן הסכים סאדאת לדחות את המתקפה המתואמת לאוקטובר.
7 צפייה בגלריה
אסד וסאדאת בקהיר, 1971. נשיא סוריה "השתפן" ברגע האחרון והמלחמה נדחתה ליום הכיפורים
(צילום: AP)
התוצאה החיובית הייתה שכתוצאה מההתרעה במאי צה"ל הכריז על כוננות "כחול לבן", שנמשכה מספר חודשים. במהלך הכוננות התאמנו כוחות המילואים בצורה אינטנסיבית, הוקמו יחידות שריון חדשות, ונרכשו מלאים גדולים של תחמושת, חלפים וציוד לחימה נוסף. בזכות הכוננות הזו צה"ל היה מוכן הרבה יותר טוב למלחמה, ויחידות המילואים הצליחו להצטייד ולהגיע לחזיתות השונות בתוך שעות, במקום ימים.
המשא ומתן שגולדה ניהלה עם מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר על אספקה לישראל, מוכיח שאסור לסמוך אפילו על ידידים כמו ארה"ב כשמדובר בתקופת מלחמה פעילה. הציוד והמלאים חייבים להיות בהישג יש, ושלא יוכלו לשמש מנוף ללחץ מדיני עלינו. בהיבט הזה, כוננות "כחול לבן" הייתה מתנה משמיים.
התובנות הצבאיות
מודיעין
המלחמה הפתיעה אותנו, למרות שהיה מודיעין התרעתי-אסטרטגי בשפע ובאיכות טובה. הכשל של הימים הראשונים נבע מכך שההנהגה הצבאית והמדינית שלנו לא הסיקה ממנו את המסקנות הנכונות. לעומת זאת, היה מחסור חמור במודיעין בסיסי ובמודיעין טקטי בחזיתות הלחימה. גם מה שכבר היה – היה באיכות ובמהימנות גרועות, כתוצאה ממחקר שטחי ומסקנות שלא נבדקו ולא תוקפו עד הסוף.
חלק ניכר מהמודיעין שנאסף תוך כדי לחימה, בעיקר מהאזנות (סיגינט) ומצילומי אוויר שביצעו טייסי חיל האוויר תוך סיכון נפשות, לא הגיע בכלל ובטח שלא בזמן למפקדי חטיבות וגדודי הטנקים והחי"ר בשטח, או לטייסים שיצאו לגיחות קרב.
בנוסף, מפקדי השטח, כמעט בכל הדרגים ובחלק ניכר מהיחידות הלוחמות, יצאו לקרבות מכריעים מבלי שניסו לאסוף מודיעין על עוצמת האויב ביעד והיערכותו. בעניין זה בלט לטובה אריק שרון, מפקד האוגדה שהשתמש בגדוד הסיור של האוגדה שלו (גדוד 87) כדי לגלות את התפר שבין שתי הארמיות המצריות, דרכו צלחו הכוחות ב-15 באוקטובר.
בין לכידות ליזמות
אין לי כל ספק, על פי מה שהייתי עד לו, שצה"ל ניצח במלחמת יום הכיפורים בזכות המוטיבציה, הלכידות, האחריות והנכונות להקריב של המפקדים והלוחמים בכל החזיתות – ביבשה, באוויר ובים. אבל לעיני בלט גורם אנושי נוסף שלדעתי נתן לנו יתרון על צבאות האויב, ותרם בצורה מכרעת לניצחון – היזמות של המפקד והלוחם הישראלי.
7 צפייה בגלריה
לוחם מתפלל בחזית הדרומית. צה"ל ניצח במלחמה בזכות המוטיבציה, הלכידות, האחריות והנכונות להקריב של המפקדים והלוחמים
(צילום: ארכיון המדינה)
מפקדי הגדודים והמח"טים היו יזמים בלתי נלאים, שחתרו ללא לאות למגע, עם או בלי פקודה מלמעלה. אלא שבאליה זו היה קוץ גדול – חלק ניכר ממפקדי השטח ביחידות השריון והחי"ר המשיכו את מסורת לוחמת הבליץ ששימשה היטב את הגרמנים בתחילת מלחמת העולם השנייה ואת צה"ל במלחמת ששת הימים.
במקרים רבים מדי הם פשוט נסעו והסתערו קדימה, בכיוון כללי של מערכי האויב, בתקווה להניסו ולהביסו באמצעות ההלם ועוצמת האש של הטנקים. במילים פשוטות, הם הלכו עם הראש בקיר עד שהקיר נשבר או שהראש נשבר.
זה היה כך גם בשלבים המאוחרים יותר של המלחמה, כשהכוחות הסורים והמצרים נבלמו וצה"ל עבר למתקפת נגד. היה זמן לאסוף מודיעין, לתכנן ולבצע מהלכים מורכבים שהיו חוסכים חיי אדם וטנקים. גם כאן בלט לטובה אריק שרון, שקרב הצליחה שתכנן ודחף – היו לו משמעויות אסטרטגיות מרחיקות לכת.
מחסור בשיתופיות
ליקוי חמור בהפעלת הכוח היבשתי של צה"ל במלחמת יום הכיפורים היה חוסר השילוב ושיתוף הפעולה בין גורמי הכוח השונים. טנקים תקפו או הגנו לחוד, החי"ר פעל כמעט לבדו עם חיפוי כמעט סמלי של טנקים וארטילריה. חיל האוויר כמעט שלא תרם לקרב היבשתי.
7 צפייה בגלריה
תותח ישראלי בחזית הסורית. מחסור בשיתוף הפעולה בין גורמי הכוח השונים במלחמה
(צילום: ארכיון המדינה)
זה היה ליקוי חמור שגרם לאבדות מיותרות, ולעתים גם לתבוסות מקומיות. זה בלט במיוחד בקרבות החווה הסינית בסיני, ובמתקפת הנגד במובלעת הסורית. הטנקים שנסעו בלי חי"ר שיגונן עליהם היו טרף למארבי ציידי הטנקים שהיו מצוידים היטב ברקטות RPG ובטילי סאג'ר חודרי שריון קטלניים. החי"ר, שנע בלי חיפוי טנקים או סיוע אווירי על זחל"מים פתוחים ממלחמת העולם השנייה או ברגל, ספג אבדות מאש הטנקים של האויב ומהארטילריה שלו.
שיטת "בנצור סע", המרשם המנצח של צה"ל במלחמת ששת הימים, לא פעלה ב-1973. בין השאר מפני שהלוחמים הערבים במלחמת יום הכיפורים גילו מוטיבציה ואומץ לב שלא היו ב-1967 הם גם היו בעלי ניסיון קרבי ממלחמת ההתשה, ומאומנים יותר.
בכל מקרה, בריחות המוניות של חיילים מצרים וסורים משדה הקרב לא היו במלחמת יום הכיפורים, כפי שהיו במלחמת ששת הימים. עובדה זו מעצימה לדעתי פי כמה את ההישג הצבאי של צבא המילואים של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, ומוכיחה עד כמה נכון ונחוץ הוא המודל של צבא העם. ספק אם צבא שכירים מקצועי היה מגלה את המוטיבציה, הלכידות והיזמות שניצחו במלחמת יום הכיפורים. זה היה נכון לפני חמישים שנה, ואני משוכנע שזה נכון גם היום.
