אומרים על רחובות שהיא מיקרוקוסמוס של ישראל, וזה כנראה נכון - יש בה מיעוט חרדי מתחזק, שכונות מסורתיות שאפילו הזמן לא הכריע, ורבי קומות חדשים עם אוכלוסייה ליברלית ברובה בסמיכות לשיכונים במעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר. הפסיפס הזה הפך את רחובות לתיכון בליך על סטרואידים, עיר שהרגלי ההצבעה שלה מנבאים לא פעם את התוצאה הארצית.
זה גם גרם לכך שסוגיות כמו זכויות פרט וחופש בחירה, שמסעירות את המדינה, מגעישות באופן דומה את המים בגיגית של רחובות. שאלות של הקצאת קרקעות, פתיחת עסקים בשבת, ושימור המרקם העדין של החיים המשותפים הופכות אותה לגרסת המיני-מי של ישראל, כל מה שהיה מטריד את המדינה אם לא היו לה צרות אמיתיות. היות ונס ציונה לא צפויה להכריז עליה מלחמה בקרוב, יש לרחובות את הפריבילגיה להתעסק בשאלות שהן רק קצת פחות חשובות מחיים ומוות. כאלו שהן רק על החיים.
רחובות היא עד כדי כך תזקיק של המדינה, שהפלונטר הפוליטי שבמשך שנים מסבך את החיים בישראל ניכר גם בה. סיבוב אחד בבחירות המקומיות לפני כשבועיים הספיק כדי לסדר את 25 המושבים במועצה, אבל לא על מנת להכריע את המרוץ לראשות העירייה. מתן דיל קיבל 39.2% מהקולות, מרחק כ-500 קולות מהיעד הנכסף. זה אומר שאם קניון רחובות היה סגור ב-27 בפברואר ולאנשים לא היה לאן ללכת אלא לקלפי, הוא כנראה היה חוצה את רף 40 האחוזים הנדרשים וגומר את הסיפור. עוד יותר מליריביו, הוא נכנע לזארה.
בסיבוב השני שהתקיים היום (ראשון) ניצב מנגד זהר בלום, 20 שנה סגן ראש העיר, שהחליט שארבע קדנציות זה מספיק כמספר 2 ומכוון לפסגה על הטיקט הליברלי. בלום והאיש שחבר אליו לקראת הסיבוב השני, יניב מרקוביץ, קטפו ביחד 42% מהקולות בסיבוב הראשון. זה אומר שאם מרקוביץ לא היה מתמודד, בלום היה מנצח.
הצד הראשון של המתמטיקה הזאת מתסכל, הצד השני לא מנבא טובות - יש 58%, מצביעיו של דיל בסיבוב הראשון ואלו של ראש העיר היוצא רחמים מלול, שלא תומכים בבלום. הדרך לנצח את המספרים הללו, לשיטת אנשי בלום, עוברת בהמרצת השטח והעלאת שיעור ההצבעה - משימה לא פשוטה בהיעדר יום שבתון ובשעת הפתיחה המאוחרת של הקלפיות, 13:00.
"הציבור החילוני והדתי-ליברלי לא יצא להצביע בשעתו, הגיעו רק 45%. הם בוכים ומתלוננים חמש שנים, אבל ביום הדין לא מגיעים. היום נדפוק להם בדלתות", הבטיח בלום בעומדו מחוץ לחדר המנועים של הקמפיין שלו ברחוב יעקב, מרחק עוגת קיפוד מהסניף של קפה דה לה פה, אחד ממוקדי הפרלמנטים של העיר שפנסיונרים מתדיינים הוא מסימני ההיכר שלה. על הרצפה מסודרים כמו חיילים מגפונים שיתאמצו להתגבר על שאון רחוב הרצל הסמוך ולהזכיר שהיום, שוב, צריך ללכת לקלפי.
בלום הוא כמו מזוזה בשעה הזאת של היום. אי אפשר להחליף איתו שלושה משפטים בלי שיבוא מישהו ויאיים להדביק אותו בשפעת. "הייתה מערכה מגעילה", הוא מסכם קמפיין בחירות שיועד במקור לסוף אוקטובר אבל החיים והנסיבות האריכו בחמישה חודשים בדיוק, אולי חמישה יותר מדי. "הם טענו שהבאנו שכירי חרב. לא השאירו לנו שלט בעיר. חתכו, שלפו פתקים מתיבות דואר, מה לא. ציירו כאילו אני שונא דת. אני מייצג את המחנה הליברלי השוויוני למען כולם. ליברל צריך לדאוג לכולם".
גם יונה יוקליס בן ה-72 דואג לכולם. גם לבלום, שהמצפן הפנימי שלו ונטייתו לשמאל מהפוליטיקה הארצית מורה לו להצביע עבורו, אבל גם לחבר ילדותו שוקי קרמר, איש מרצ בעברו שחתם על דיל עם דיל. לכוד בסבך המחויבות הזה, בין הפרט לכלל, הוא עדיין מתלבט למי להצביע. דיל לא מחליק לו בגרון. "הנטיות הפוליטיות שלו ידועות", הוא מסביר. "הוא ידוע כחבר מרכז ליכוד, לפחות לשעבר, וזה סנטימנט לא פופולרי כיום אז הוא מתנער מזה. גם ראש העיר הנוכחי היה איש ליכוד שפרש מהליכוד. אני פוחד שרחובות תאבד את הצביון. אנחנו חיים בשקט פה, אבל אני פוחד מהנטייה של דיל - הוא מחויב לקואליציה שלו".
"לסיים את הבחירות מתוך שלום ואהבה"
מתן דיל עלול להישמע כמו שם סאטירי שמרפרר לתרבות חלוקת ג'ובים, אבל הוא אדם אמיתי, רחובותי כמו פלאפל בהרצל. בשעת צהרים הוא עמד מחוץ לבית ספר תחכמוני, נופף לילדים שקראו בשמו מחלון בית בקומה השישית, ולחץ את ידיהם של העוברים והשבים. אם לבלום יש חזות מעט אפרורית, פקידותית משהו, דיל נראה כמו יציר AI של הפוליטיקה הישראלית בשנת 2024 - בן 41, עם כיפה סרוגה קטנה לראשו, רשמי כמו החליפה שהוא חנוט בה.
"רחובות התברכה באוכלוסייה מיוחדת", הוא אומר מתחת לשמש הקופחת, מטר מהגזיבו שיכול היה להצל עליו אלמלא כבר היה מסוכך על ראשה של מתנדבת מטעם בלום. "במה רחובות מיוחדת? בגלל ובזכות התושבים. יש שונות חברתית מרהיבה. קשה לי מאוד עם השנאה והקמפיין שנכנסו לעיר. זוהר חתם איתי על הסכם ובגלל לחץ של יאיר לפיד ביטל אותו. ההסכם מדבר על איחוי הקרעים, שרחובות תהיה אור לערים האחרות. הרעיון היה לסיים בחירות מתוך שלום. הוא היה אמור להודיע על הסרת ההתמודדות שלו ואז הכול היה מסתיים בטעם מתוק".
דיל ממשיך: "שאלתי את עצמי למה לא הצלחתי להיבחר בסיבוב הראשון. מבחינתי זה אומר שקיבלנו הזדמנות שנייה דווקא ברחובות לסיים את הבחירות מתוך שלום ואהבה. לצערי החמצנו אותה. רוב הציבור שלי הוא ציבור חילוני שאכפת לו מהעיר. מאוד קל למסגר, אנשים נתפסים לסטיגמות. אנשים מדביקים אליי חששות מהפוליטיקה הארצית - רואים בחור דתי, מהצד הימני של המפה. אי אפשר לנצח אותי בשאלה מי מנהיג יותר חזק, או בתוכניות עבודה, רק בהדבקת סטיגמות".
לא רחוק משם, בבית ספר בכור לוי, מתנדבות מטעם בלום מייצגות את סגן ראש העיר טוב אפילו יותר משהיה יכול לייצג את עצמו. הן קושרות שיחה, מחלקות עלונים, מתמרצות להצביע. אחת מהן מספרת על ההקמה האובססיבית של בתי כנסת בשכונות חילוניות וכואבת את אחוזי ההצבעה הנמוכים של התושבים שלא מתרגמים להט שמתבטא בהפגנות ספורדיות גם להגעה לקלפי.
מתן, 35, לא היה צריך שישכנעו אותו. הוא תומך של בלום אבל בעיקר מתנגד של האופי המלוכלך, לדבריו, שקיבלו הבחירות. "בסוף זו עיר שרוצה תחבורה נורמלית, חלק ממנה רוצה תחבורה בשבת וחלק לא, ויש סטטוס-קוו שנשמר בצורה סבירה. מה שחשוב לאנשים זה החינוך שהוא טוב ביחס לארץ. הבחירות קיבלו טוויסט מלוכלך, וזה מה שמבאס בגועל נפש שהולך פה בין שני הצדדים".
