תמונה אחת, אומר ערן מינהר, עיתונאי, עורך ומגיש הפודקאסט "מינהר הזמן" והפודקאסט החדש “עושים מינהר” שיעלה ברשת “עושים היסטוריה”, יכולה לעשות שינוי. להעלות נושא לסדר היום הציבורי. לעשות מהפכה. "משחר האנושות אנשים חיפשו לתעד את האירועים סביבם", הוא מספר. "מציורים על מערות, דרך פורטרטים היסטוריים ועד צילומי עיתונות. זה צורך מציצני שנובע מצורך הישרדותי – אנחנו חייבים לדעת מה קורה כל הזמן, מה גם שלרובנו קל יותר לצרוך מידע באמצעות תמונות, מאשר בכל דרך אחרת. לתמונה יש כוח בלתפוס את הרגע כמו שמילים לא יכולות".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כבר 25 שנה הוא עובד בתקשורת, אבל העיסוק שלו בצילומים היסטוריים התחיל דווקא מהטוויטר, שם כל ציוץ שבו העלה תמונות כאלו לצד הסבר קצר, הפך ויראלי. "התמונות שבחרתי לכתבה הן תמונות מוכרות מהעבר, תמונות איקונית עם סיפור חזק מאחוריהן, לצד תמונות שלא הרבה מכירים, אבל עשו היסטוריה".
בובי מק’גי (אין קשר לשיר המפורסם) היה בן 13 ב־1864, וכמה שהוא התרגש לקראת הנסיעה המתוכננת עם הוריו: השלושה נסעו ברכבת של סנטה־פה לכיוון מערב. רק שבמהלך הדרך מתו ההורים, ובובי היתום המשיך במסע לבדו.
מוזר, אבל זו הייתה המאה ה־19.
אבל זה לא היה האסון היחיד שפקד אותו בדרך: כיוון שעל הרכבת הייתה גם אספקה לניו־מקסיקו, הוצמד לה ליווי של חיל משמר. ב־18 ביולי עצרה הרכבת ליד פורט לארנד. איפשהו לפני קנזס התעכבו החיילים, וצוות הקטר חשב שהקרבה לבסיס צבאי תהווה הרתעה מספיקה מפני השבטים הפראיים. כיוון שהיום היה חם והשאננות הייתה גדולה, נכנס הצוות למסבאה מקומית.
בערך בשעה 17:00 נפלו האזרחים שעל הרכבת קורבן להתקפה של 150 ילידים, שכונו גם אינדיאנים, בהנהגתו של הצ’יף צב קטן.
צוות הרכבת לא יכול היה לכוחות “אדומי העור״ והם נתפסו, עונו ונהרגו. הפראים הפכו את הרכבת, בזזו, הרסו וקרעו כל מה שנקרה בדרכם. מק’גי הצעיר צפה בהם חסר אונים, ואז ניגש אליו הצ׳יף. הוא רצה להרוג אותו במו ידיו, ולכן ירה בו כדור אחד בגב.
הנער התמוטט אל הרצפה, עדיין חי ועדיין בהכרה. ואז הוציא הצ׳יף את להבו וקירקף את מק׳גי, כשחתך יותר מ־400 סמ״ר מעור ראשו. הנער האומלל שכב על הקרקע כשעוד ועוד חברי שבט מתקבצים סביבו ודוקרים אותו בחניתות ובסכינים.
כל הזמן הזה היה בהכרה מלאה.
כשהיה בטוח שהוא מת, עזב אותו צב קטן. כשהגיעו סוף־סוף החיילים אל הרכבת הם גילו את המחזה הנורא: כל האזרחים הרוגים ומקורקפים. כשעברו בין הגופות, גילו את מק׳גי ועוד נער עדיין חיים. הם הובהלו לפורט לארנד, שם מת הנער השני.
איכשהו רוברט מק׳גי שרד.
התמונה הזו צולמה כמעט 30 שנה אחר כך, בידי אי.אי הנרי ב־1890, כשסיפר את סיפורו לעיתון מקומי.
אם אתם יכולים לבקר רק בבניין אחד מתוך כמעט מיליון בניינים בניו־יורק או כמעט 50 אלף הבניינים במנהטן - לכו לרחוב רוקפלר מספר 30, הידוע יותר כ”רוקפלר פלאזה 30”. גורד השחקים הזה, על 69 הקומות ו־260 המטרים שלו, נכנס להיסטוריה לא רק בגלל האדריכלות המרשימה, אלא בשל ארוחת צהריים מתועדת אחת.
והתמונה הזאת, האיקונית, שהפכה גם לסמל של הנחישות האמריקאית, התעוזה והיוזמה הניו־יורקית - התמונה הזאת הייתה תרגיל קטן ביחסי ציבורי גדולים.
העבודות על הבניין החלו באמצע הקיץ של 1931, והתקדמו בקצב מסחרר. מנהלי הפרויקט הזמינו כ־150 אלף טונות של פלדה - ההזמנה הגדולה בהיסטוריה, שבימים של שפל כלכלי סיפקה עבודה ל־8,000 איש. בספטמבר הבניין כמעט עמד על תילו, עם 64 קומות פלדה.
אבל עכשיו, צריך היה גם להשכיר את החדרים הרבים במתחם האדיר, וכדי לעשות את זה, נשכרו יחצנים ונדרשה גם תמונה חזקה. וכך, ב־20 בספטמבר 1932, במהלך בניית הקומה האחרונה, נכחו באתר הבנייה העצום שלושה צלמים: צ׳ארלס סי אבטס, תומס קלי וויליאם לפטוויץ׳. אף אחד לא יודע עד היום מי זה היה בדיוק, אבל אחד מהם הוזעק לצורך המשימה.
מבין יותר מ־40 אלף האנשים שעמלו על הקמת מרכז רוקפלר, אסף הצלם 11 פועלי פלדה לסדרת צילומים: באחד הסשנים הוא שלח אותם לשבת על קורת פלדה התלויה באוויר, ולהעמיד פנים שהם אוכלים ארוחת צהריים בגובה 69 קומות באוויר.
תחת הכותרת “ארוחת צהריים על גורד שחקים”, פורסמה התמונה לראשונה ב־New York Herald Tribune ב־2 באוקטובר 1932 - והפכה לאחת האיקוניות ביותר בעולם כשהיא מציגה את התגלמות רוחו של העובד האמריקאי. היא עברה מיליוני שכפולים וחיקויים ואפילו הונצחה בפסל באורך 12 מטרים.
מה שלא ידוע בנוגע לתמונה הכה מפורסמת, הוא כי, ככל הנראה, הצלם השתמש בזווית ממש טובה כדי להסתיר את העובדה שממש מתחת לקורה, הרבה לפני הרחוב שלמטה ומחוץ לפריים ‑ יש למעשה מפלס יציב.
בשנת 1933 נולד בקינגסטון, פנסילבניה, אדוארד תומס אדמס.
עוד כנער, פיתח אדי הצעיר עניין מיוחד בצילום. בהמשך, הפך התחביב לעיסוק והוא החל לעבוד כצלם חתונות במהלך לימודיו בתיכון. בגיל 18 התגייס לחיל הנחתים האמריקאי. הימים היו ימי מלחמת קוריאה, ואדמס שימש כצלם קרבי.
אחרי שהשתחרר התחיל לעבוד כצלם באחד מעיתוני הערב בפילדלפיה והצטרף גם לצוות הצלמים של סוכנות הידיעות AP לסקר את המלחמה בווייטנאם.
מלחמת וייטנאם נמשכה כמעט 20 שנה. הסכסוך גלש גם למדינות שכנות והוביל להפיכתן של לאוס, קמבודיה ווייטנאם לקומוניסטיות.
בשנת 68’ יצאו הקומוניסטים במתקפה נגד הדרום שטילטלה את האמריקאים ושינתה את דעת הקהל בארה”ב כלפי המלחמה. דור הפרחים זעק נגדה ופתח במחאה. במהלך אותה מתקפה פעלו בווייטנאם שלוש דמויות שונות, שהלכו והתכנסו לקראת רגע היסטורי משותף אחד.
אחד היה מייג׳ור גנרל נוּיֶן נוֹק לְוּאן, מפקד המשטרה הלאומית של דרום וייטנאם.
השני היה קפטן נוּיֶן וָאן לֶם, קצין של ארגון הגרילה הצפוני, הוייטקונג. השלישי היה הצלם אדי אדמס.
מייג׳ור גנרל לְוּאן נולד בשנת 1930 כאחד מעשרה ילדים. לפני שהתגייס למד רוקחות באוניברסיטה, אבל הקריירה הצבאית נראתה לו כמסלול מהיר והרבה יותר נוצץ להצלחה. הוא נשלח למרוקו, הוכשר כטייס, ושירת בחיל האוויר של וייטנאם. אחרי עשר שנים מונה למנהל שירות הביטחון הצבאי. משם הדרך הייתה קצרה אל ראשות ארגון הביון המרכזי, ואז לתפקיד מנכ”ל המשטרה הלאומית. ככזה, הוא הפך בעצם לאיש שפיקח על דיכוי ההתקוממויות של המתנגדים.
כחלק מהמתקפה של שנת 68׳, ספג הדרום אבידות רבות וכואבות, אחת מהן היה קצין בכיר שנרצח יחד עם אשתו, ששת ילדיהם ואמו בת ה־80.
קפטן נוין ואן לֶם נתפס כחשוד במעשה. הוא נלכד בבניין בעיר סייגון כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים, נאזק והובל אל מול מייג׳ור גנרל לְוּאן, שחיכה ברחוב סמוך. אדי אדמס הצלם חיכה גם הוא במקום, ואיתו צלם טלוויזיה מרשת NBC. הם תיעדו את האירועים הדרמטיים של המלחמה, אבל לא שיערו בנפשם מה שעומד לקרות מול עיניהם.
לואן חקר את לֶם בקצרה, ולאחר מכן, מול צוותי העיתונות, פסק את דינו וגזר את עונשו: שלף את אקדח הסמית אנד ווסון שלו וירה בראשו. לם נהרג במקום.
אדי אדמס לכד את הרגע במצלמה - שבריר שנייה לאחר הלחיצה על ההדק. אם תתרכזו טוב בתמונה, תוכלו לראות את הקליע יוצא מצידו השני של ראשו של לֶם. לאחר הירי, פנה לואן לכתבים סביבו ואמר: ״האנשים האלה הורגים הרבה מהאנשים שלנו, ואני חושב שבודהה יסלח לי״.
לא רק שהתמונה הפכה לאחד מאייקוני הצילום של המאה ה־20, היא עוררה את התנועה נגד המלחמה בווייטנאם.
אדמס הרגיש רע לאחר פרסום הצילום. הוא טען כי צילומים יכולים להיות מניפולטיביים, שהם מספרים רק חלק מהאמת והתנצל בפני הגנרל לואן על הנזק הבלתי הפיך שהתצלום גרם למוניטין שלו. תמונות סטילס, הוא אמר, הם כלי הנשק המשפיע ביותר בעולם. “הגנרל הרג את הווייטקונג״, הוא צוטט במגזין ״טיים״, ״אני הרגתי את הגנרל עם המצלמה שלי״.
אולי מה שהמתיק קצת עבורו את הגלולה המרה הייתה העובדה שבשנת 1969 זכה אדמס בפרס פוליצר לצילום עיתונות.
עם מהירות מקסימלית של 135 קמ״ש, עברה ספינת האוויר “הינדנבורג” את המרחק בין אירופה ואמריקה בחצי מהזמן של מסע באונייה. אבל כשעמדה לנחות שוב בחוף המזרחי של ארה”ב, בשנת 1937, היה מדובר באירוע שגרתי למדי והצלם סאם שֶר לא ממש רצה לצלם אותה. בכל זאת, אחרי שהעורך שלו ביקש שינציח את הסלבריטאים העשירים יורדים מהספינה, יצא למקום.
סאם הגיע אל אתר הנחיתה, עם עוד 22 צלמים ועיתונאים, וחיכה לבואה של ההינדנבורג. לאחר המתנה של יותר משלוש שעות בגשם, הגיעה ספינת האוויר, כשעל סיפונה 97 נוסעים.
ככל שהתקרבו לחופי אמריקה, הלך חרטום הספינה והתרומם, כשצוות הספינה מתקשה לשמור על איזון נכון, מה שהוביל אותם למסקנה כי הספינה מאבדת מימן. יש דליפה איפה שהוא.
צוותי הקרקע הביטו במחזה בהשתאות. באוויר ניכרו עדיין שרידיה של סופת ברקים, והוא היה טעון בחשמל סטטי. הם אחזו בחבלים וניסו לעגן את הבלון האדיר, כשהם נגררים על הקרקע בעוד הצפלין נע באוויר, מתחככים באדמה ומייצרים עוד ועוד חשמל סטטי. בשעה 7:25, המתח החשמלי הוצת וההינדנבורג עלתה באש. כשאחד מתאי המימן של הספינה התלקח, סאם המזועזע הושיט את ידו אל המצלמה שלו. קליק!
תוך פחות מחצי דקה הספינה נאכלה באש והתרסקה אל הקרקע, כשחלק מהנוסעים פשוט קופצים החוצה בניסיון לברוח מהלהבות. אנשי הצוות לא ידעו אם לברוח מכדור האש שמתקרב אליהם או להגיע ולהחיש עזרה לנפגעים.
חצי דקה לאחר שעלתה באש, שכבה ההינדנבורג על הקרקע כשכל מה שנותר ממנה הוא מסגרת מתכת. בחדשות קראו לאירוע ״התרסקות צפלין אמיתית״. 35 מתוך 97 הנוסעים ואיש צוות קרקע אחד נספו באסון. כל האחרים הצליחו להימלט.
התמונה האיקונית של שר, שהצליחה ללכוד את האסון כולו בפריים אחד, פורסמה בכל העולם, כולל בעמוד הראשון של “הניו יורק טיימס”. אנשים לא ראו אז דבר כזה - צילום של אסון ברגע שבו הוא מתרחש.
והאסון הזה, ואולי התיעוד שלו, חיסל את כל התעשייה ואת הענף. אחרי אותו יום ארור שום ספינת אוויר בשום מקום בעולם לא הטיסה יותר נוסעים בטיסה מסחרית.
הרגע שבו נצפו שמלה ועקבים על המגרש בליגת הבייסבול האמריקאית, הפך לתקרית שערורייתית שהשאירה את האוהדים זועקים והמומים. אבל בזכותו, זמרת המועדונים קיטי ברק הייתה לאישה היחידה שאי פעם חבטה בליגה הזו בכדור שזרק לעברה השחקן פול דין (“דאפי”). ולא, זה לא היה חלק מקמפיין לקידום את מעמד האישה בליגה, למרות שהנושא כבר עלה באותה התקופה.
והתקופה היא שנת 1935. האווירה במשחק הייתה חגיגית. רק חודשיים קודם לכן נערך משחק הערב הראשון באצטדיון ולמעלה מעשרת אלפים איש גדשו את המקום. ביניהם גם קיטי, זמרת הבלוז הבלונדינית.
היא עמדה כמה מטרים מהבסיס, כשהחובט ג׳ו מדוויק (״דאקי״) על למגרש.
“אתה לא מסוגל!” צעקה לעברו. “לא תצליח לפגע בכדור אפילו בקרש גיהוץ!”
מדוויק מצידו לא נשאר חייב וענה לה: ״את לא היית מסוגלת גם אם היית אוחזת בפיל במקום מחבט!״
אחרי שמונה סיבובים, קיטי עדיין זעמה על העלבון שהוטח בה. ולכן, כשבייב הרמן הגיע אל עמדת החובט החליטה לעשות מעשה. “היי, בייב!” קראה לעברו, “תן לי את המחבט שלך!״
למרבה ההפתעה, הרמן הכריז על פסק זמן ומסר לה את המחבט.
בשמלה ובנעלי עקב צעדה אליו קיטי, המחבט בידה, ועלתה אל עמדת החובט. הקהל געה בצחוק. בין הצופים היה גם המפקח על הליגה, שכמה שנים מוקדם יותר מנע מנערה בת 17 מלשחק בליגת המשנה.
אף אחד לא עצר את קיטי ברק: כמה הנפות לחימום והיא צעקה אל דין: ״היי, חתיכת כפרי! זרוק לי כדור!”.
דין המבולבל עמד קפוא על תלולית העפר שלו. הקהל יצא מגדרו והפציר בו להגיש לה את הכדור. לבסוף נשמעה הקריאה המאשרת: “Play Ball!״
במקום כדור מהיר, דין זרק כדור נמוך. קיטי הניפה את המחבט ופגעה בכדור, שחזר בכדרור איטי לכיוונו של המגיש.
קיטי רצה בחזרה אל קהל המריע והיישר אל ההיסטוריה של הבייסבול, כפי שהונצחה בידי צלם אלמוני.
ב־11.11.1918 בשעה 11:00 בבוקר הסתיימה מלחמת העולם הראשונה, המלחמה שהייתה אמורה לסיים את כל המלחמות. היא הותירה תשעה מיליון חיילים הרוגים, 21 מיליון פצועים ולפחות חמישה מיליון אזרחים מתים ממחלות ומרעב.
הסכם השלום שסיים את הסכסוך באופן רשמי - חוזה ורסאי משנת 1919 - כפה על גרמניה תנאי ענישה קשים ביותר שדירדרו עוד יותר את המדינה השבורה. היום כבר יודעים כי זה גם מה שעירער את היציבות האירופית השברירית והוביל בסופו של דבר למלחמת העולם השנייה. אבל בינתיים, התחיל כדור השלג להתגלגל במכה הכלכלית שנחתה על גרמניה.
גם אריך סלומון הברלינאי ניסה לשרוד את הזמנים הקשים עד שמצא את עצמו מאחורי המצלמה, במחלקת הפרסום של הוצאה לאור. כצלם מקצועי, הוא הצטרף למנהיגים ולדיפלומטים ברחבי העולם. הוא יצא לוועידות, לכנסים ולמפגשים של שועי עולם, שם לא רק ששיכלל את יכולות הצילום שלו - הייתה לו גם אג׳נדה משלו.
סלומון רצה להציג את מנהיגי העולם באור אחר. הוא הגיש לציבור את הגרסה הלא־מצונזרת שלהם. עם העייפות והקשיים, עם הצרכים האנושיים, עם הבעות הפנים - ממש כאילו היו אנשים בשר ודם.
וכך, מאירוע לאירוע, מוועידה לכנס, עבר סלומון בין הנוכחים עם המצלמה. הוא לא הפריע, לא התבלט במיוחד, הוא פשוט היה שם כדי לתעד את מה שאיש לא תיעד לפניו. סלומון לכד בעדשת המצלמה שלו את כל הרגעים הכי פרטיים ואנושיים של מנהיגי העולם בצורה ספונטנית ומאוד לא רשמית.
באוגוסט 1929 ובינואר 1930 התכנסה בהאג שבהולנד ועדת מומחים בינלאומית לדון בסוגיה בוערת: גרמניה לא הייתה יכולה (וגם לא ממש רצתה) לשלם פיצויים. היו שם גם שר העבודה הצרפתי, ראש ממשלת צרפת, שר האוצר הצרפתי ושר החוץ הגרמני.
מאחורי הקלעים היה גם אריך סלומון, שתיעד את המנהיגים בשעה 4:00 לפנות בוקר כשהם מותשים לאחר יום של דיונים ומשא ומתן.
הם אפילו לא הרגישו שהוא שם.
כשהתמונה הנבחרת פורסמה ב״לונדון גרפיק״ היא יצרה סנסציה: בפעם הראשונה, הצליח הציבור להיכנס דרך הדלתיים הסגורות ולהציץ אל מנהיגים עולמיים ברגעים הכי… ובכן, הכי רגילים שלהם.
הצילום הזה נכנס להיסטוריה כרגע שבו נפלו החומות בין ההנהגה ובין האזרחים. סגנון הצילום שייסד סלומון הוליד בעקבותיו לא רק זרם של צלמים שהלך בעקבותיו, אלא גם זן חדש של פוליטיקאים. אלה שלמדו להשתמש במצלמות לטובתם. שלמדו להנדס את תודעת הציבור באמצעות המדיה. הם עושים זאת עד היום.
האיש הזה נכנס להיסטוריה ברגע שבו הלך לעולמו.
הימים הם ימי מלחמת האזרחים הספרדית. שנות ה־30 של המאה ה־20. קבוצת גנרלים של הכוחות המזוינים הרפובליקנים הספרדיים הכריזה על מרד נגד הממשלה - ומלחמת אזרחים הזוועתית, עם מאות אלפי ספרדים שנמלטו למחנות פליטים בדרום צרפת, טיהורים מאורגנים והוצאות המוניות להורג ‑ החלה.
בשנת 1937 כבשו הלאומנים את רוב קו החוף הצפוני של ספרד. בשנה שלאחר מכן נכבש רוב קטלוניה וב־1939 נותקה מדריד מברצלונה. לאחר נפילת ברצלונה, הוכר משטרו של פרנקו על ידי צרפת ובריטניה. הגנרליסימו נכנס לבירה והכריז על ניצחון ב־1 באפריל 1939 - ושלט בספרד עד מותו, בנובמבר 1975.
אבל ב־5 וב־6 בספטמבר 1936, לאחר 36 שעות של מצור על סֶרוֹ מוּריאנוֹ (גבעות מוריאנו), השתלטו חיילי הלגיון הספרדי על עמדות המתנגדים וחיסלו את מרבית הלוחמים. אחד ההרוגים בקרב היה פדריקו בורל גרסיה, חבר במיליציה מקומית.
בבוקר של 5 בספטמבר 1936 בורל גרסיה היה אחד מ־50 לוחמים שהגיעו לסֶרוֹ מוּריאנוֹ כדי לתגבר את קו החזית. בשעות אחר הצהריים תפס עמדת הגנה על סוללת ארטילריה בחלק האחורי של המחלקה, בעורף. אלא שבדיוק אז, בשעה 17:00, חדרו כוחותיו של פרנקו מהצד האחורי של הקווים והחלו לירות.
בורל גרסיה נורה ונהרג במקום. הוא היה החייל היחיד שנפל בקרבות באותו יום. ורגע מותו מתועד בצילום המפורסם ביותר של רוברט קאפה.
קאפה, שנולד בבודפשט בשם אנדרה אֶרנו פרידמן, פיתח סגנון ייחודי בצילום - בוגר, קודר וקרוב. ״אם התמונות שלך לא מספיק טובות״, הוא אמר, ״אתה לא מספיק קרוב״. בספטמבר 1936 הוא הגיע לסרו מוריאנו והחל לצלם.
הצילום הזה של קאפה היה התמונה הראשונה בתולדות סיקור המלחמה המודרני שפורסמה באופן נרחב. הוא גם נחשב לאחד מתצלומי הקרב הטובים ביותר עד אז וזכה לשם ״מותו של חייל לויאליסט״. יותר מזה, לפני כן אף אחד לא ראה מוות בשדה הקרב, אלמלא לחם בו ושרד. לאחר פרסומו זכה התצלום להיכנס להיכל התהילה. קאפה בן ה־25 הוכתר כ״גדול צלמי המלחמה בעולם״ ושמו הפך לשם נרדף לצילום נשגב.
רק שכבר עם פרסומו, עלו טענות בקרב הלאומנים הקיצונים בספרד שהתצלום מבוים. לפי גרסאות נוספות, נהרג בורל גרסיה בידי מורדים כאשר הצטלם עבור רוברט קאפה, והאותנטיות של התמונה הוטלה בספק בעקבות תמונות אחרות מהמקום.
בשנת 2007 יצא הסרט התיעודי ״הצל של הקרחון״ שבו נטען כי הצילום מבוים וכי המצולם כלל איננו פדריקו בורל גרסיה.
יותר מזה, בספר ״צללי הצילום״ משנת 2009 נטען כי התמונה לא צולמה כלל בסרו מוריאנו אלא כמעט 50 ק״מ משם. המחלוקת על אמינות הצילום נמשכה. כיום נראה שהתמונה המפורסמת ביותר בהיסטוריה של צילום המלחמות - זו שייסדה ז’אנר חדש ותפיסה חדשה בצילום עיתונות - התמונה הזאת הייתה מבוימת.
פורסם לראשונה: 07:40, 16.12.22
