בית המשפט העליון קיבל היום (ראשון) את ערעור פרקליטות המדינה, והרשיע בדעת רוב את עבריין המין עאדל הייב (44) באונס של אישה כבת 82 לפני כשנתיים, לאחר שזוכה פה-אחד מעבירה זו בבית המשפט המחוזי בנצרת, כפי שנחשף לראשונה ב-ynet. אזהרה: הפרטים הבאים קשים לקריאה.
כזכור, הייב הואשם באונס וכן בהפרה של צו פיקוח על עברייני מין שהיה בתוקף נגדו באותה עת, בשל הרשעתו באונס אישה אחרת. הקשישה שהתלוננה נגדו טענה כי הייב הציג עצמו כשיפוצניק ואף כגבר שמקיים יחסי מין עם נשים בתשלום. הוא פנה אליה פעמים רבות, יזם שיחות עם תוכן מיני בוטה, חשף בפניה את איבר מינו ולחץ עליה להיפגש עימו, עד שלבסוף הסכימה שיבוא לביתה כדי לבחון עבודת שיפוץ נקודתית - אז הייב אנס אותה בכוחניות וגרם לפציעתה.
בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים אשר קולה, דני צרפתי ורננה גלפז-מוקדי - י"מ) העדיף את גרסתו של הייב, שלפיה יחסי המין עם הקשישה התקיימו בהסכמה, וקבע שהקשישה לא העידה באופן "קוהרנטי ועקבי", תשובותיה אינן הגיוניות וכי התחמקה ממתן תשובות לחלק מהשאלות. לכן זוכה הייב מהאונס, הורשע רק בהפרת צו הפיקוח, ונגזרו עליו 11 חודשי מאסר.
באופן חריג הגישה פרקליטות המדינה ערעור על הזיכוי מעבירת האונס, על אף שדובר בזיכוי פה-אחד המבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות עדים, בהם ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב. בערעור נטען בעיקר כי הייב הציג גרסאות שונות, שחלקן נשמעו לראשונה רק בעדותו בבית המשפט - וזאת מול תלונתה וגרסתה העקביות של הקשישה - ולכן היה מקום להעדיף את גרסתה.
ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, יחד עם השופטת דפנה ברק-ארז, דחו טענה חשובה: הם אמרו שגם אם כל השופטים מסכימים על זיכוי, זה לא אומר אוטומטית שיש ספק סביר שמצדיק לדחות את הערעור. השופט עמית הסביר ש"הספק הסביר מצריך אחיזה סבירה בחומר הראיות, שאם לא כן, גם דעת מיעוט מזכה של אחד משופטי ההרכב תיחשב כמקימה ספק סביר".
בפסק הדין הדגישו השופטים נקודה חשובה אחרת: בתי המשפט מבינים שאי אפשר תמיד לשפוט את התנהגות נפגעי עבירות מין לפי מה שנראה הגיוני למסתכל מבחוץ. למרות זאת, בית המשפט המחוזי החליט את החלטותיו בעיקר לפי מה שנראה לו "הגיוני" או "לא הגיוני" לצפות מהתנהגות של נפגעת עבירת מין.
השופט עמית הזכיר כלל משפטי חשוב שנקרא "המובלעת הראייתית", שמתייחס במיוחד לנפגעות עבירות מין. לפי כלל זה, לא מדקדקים בסתירות קטנות בסיפור שלהן. הוא לא הסכים עם קביעת בית המשפט המחוזי שהמתלוננת לא סיפרה את אותו הסיפור בעקביות. הוא קבע ש"המתלוננת לא סטתה מגרסתה הראשונה שנגבתה ממנה בעודה דואבת בבית החולים, לא בהודעות שנגבו ממנה ולא בעדותה בבית המשפט". הוא הוסיף שלא מצא סתירות משמעותיות בעדות שלה, והדגיש שבשום מקום – לא בעדות שלה ולא בשיחות המוקלטות – אין שום הוכחה שהיא הסכימה לקיים יחסים עם הייב.
בית המשפט קיבל את מה שטענה המדינה: שבית המשפט המחוזי טעה כמה פעמים ביישום של ה"מובלעת הראייתית", וחלק מהמסקנות שלו היו מבוססות על הכללות לא נכונות. השופט עמית הוסיף שבית המשפט המחוזי היה צריך לבדוק את הסיפור של הייב אל מול עדות המתלוננת והפגיעה הפיזית שנגרמה לה, "מה שלא נעשה על ידי בית המשפט, שהתעלם מגרסאותיו השקריות והתמוהות" של הייב.
השופט יחיאל כשר, בדעת מיעוט, סבר שיש לדחות את הערעור. הוא הסביר, בין היתר, שכאשר המדינה מערערת על זיכוי בעבירות מין שהתבסס על התרשמות השופטים מהעדים, בית המשפט יתערב וירשיע "רק במקרים נדירים ויוצאי דופן, בהם סבורה ערכאת הערעור כי נפלו בהכרעת הדין טעויות עובדתיות מהותיות שאין עניינן בהתרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדויות שנשמעו בפניה ואשר אם לא היו נופלות, חזקה שעמדתה של הערכאה הדיונית עצמה הייתה אחרת".
כשר ציין כי גם אם היה מסכים לכל קביעותיו של השופט עמית באשר לטעויות שנפלו בהכרעת הדין של המחוזי (והוא מסכים רק עם חלקן - י"מ), "אין בכך די כדי להתגבר על התרשמותו של המחוזי מהעדויות בפניו (וכאשר אותה התרשמות היוותה גורם משמעותי בהכרעתו המזכה), במידה הנדרשת כדי שערכאת ערעור תוכל לקבוע שאין ספק סביר באשמתו של המשיב".
הקשישה: "חיכיתי לצדק הזה, עשו לי רצח אופי"
התיק נוהל בבית המשפט המחוזי על ידי עו"ד אלינה קאפמן מפרקליטות מחוז צפון. הערעור הוגש על ידי מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, עו"ד רחל מטר, ועו"ד סיגל בלום מהמחלקה שלה, שגם ניהלה את התיק בערעור.
הקשישה בירכה על החלטת בית המשפט העליון, ואמרה לעורכת דינה דורית בן אברהם: "סוף-סוף נעשה לי צדק, חיכיתי לצדק הזה במשך שנים. חששתי שבגלל גילי לא אזכה לראות את הצדק יוצא לאור. ההחלטה של המחוזי עשתה לי רצח אופי, פגעה בי וזיכתה את הנאשם". עו"ד בן אברהם אמרה: "מאוד נדיר שהעליון מתערב בתיק שמבוסס על מהימנות העדה. אין מאושרת ממני שהצדק יצא לאור".
עו"ד בן אברהם שיבחה את הפרקליטות: "עשתה עבודה מעולה. האמינו בקורבן מהרגע הראשון והלכו עד הסוף. כל צוות הפרקליטות בצפון ובפרקליטות המדינה היו מדהימים, ובזכותם האמון בקורבן הצדק יצא לאור. הם היו נפלאים, זה קורה אחד למיליון, מקרים בודדים בהיסטוריה שלנו".
אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, אמרה: "בהחלטה בלתי נתפסת, בית המשפט המחוזי זיכה בשנה שעברה את האנס בטענות כמו - לא הוכח שהיא אמרה "לא לא", או שלא הצליחה להסביר למה לא זעקה לעזרה. אנחנו באיגוד יצאנו כנגד פסק הדין המקומם שהפנה אצבע מאשימה כלפי הנפגעת, ופנינו לפרקליטות בדרישה להגיש ערעור - כפי שאכן עשתה.
"אני מברכת את החלטת בית המשפט העליון לדחות את הכרעת הדין של המחוזי ואת קביעתו. אין מקום לביקורת על התנהגות הנפגעת, משום שאין דרך אחת 'נכונה' להתמודד עם פגיעה מינית. בנוסף, חשובה ביותר הבהרתו כי הדרישה מהנפגעת להתנגד מפורשות עומדת בניגוד מוחלט ללשון החוק ולהלכת בית המשפט העליון, שנקבעה לפני 30 שנה בפרשת האונס בשמרת, לפיה אין לחפש את התנגדות של הנפגעת, אלא את הסכמתה המפורשת".