כשעמאר אל-שייח חוג'יראת בן ה-4 נורה לעיני אימו בגן שעשועים ספרו אותו ברשימה האינסופית של קורבנות אלימות במגזר הערבי. כשצעירה נמצאה מתה בדירה ברמת גן השבוע, ובן זוגה נעצר בחשד לרצח, היא נכנסה לתיקייה המפוקפקת "אלימות נגד נשים". שלא נדבר על סוהילה ג'רושי או רסמיה ברבור, שנרצחו שתיהן תוך 24 שעות. באיזו תיקייה שמים נשים כמותן?
כשמכונית התפוצצה אתמול (יום ג') באמצע שכונה בורגנית ברחובות, ואישה הרה ובתה הקטנה נפצעות קשה בדרך לגן, הן טורפות שוב את הקלפים של מחלקת הקטלוג. ומה נגיד על נערי גבעות שמכים נמרצות באלות פעילי שמאל בגיל של הוריהם ואז מציתים את מכוניתם? באיזו ערימה מתייקים ניצב במשטרה שדילג בקלילות מעל קורבן בזירת רצח בלי להביט לאחור? איפה בדיוק מניחים את שיתוף הפעולה המטריד של המשטרה עם חברת סייבר לשם האזנה לא חוקית, ככל הנראה, אחרי נבחרי ציבור ואזרחים?
האלימות איננה עוד תופעת שוליים, אלא מציאות חיים רווחת. היא לובשת אינספור צורות ומופעים, היא יונקת לגיטימציה ותמיכה משלל גורמים, ובעיקר – היא לא מספיק מעניינת בשביל שיכריזו עליה כמגפה לאומית. כזו שמגייסת את ראש הממשלה, את כלל השרים ואת המערכות הכי חזקות במדינה בשביל למגר אותה. האקו-סיסטם של האלימות זו מערכת אקלימית סגורה שצומחת ומשגשגת על ריקבון של שנים.
משבר האמון מול המשטרה ומערכת המשפט מעצים את התפשטות מגפת האלימות. אם במסדרונות המשטרה מאמצים לכאורה פרקטיקות כאלה, איך אנחנו מצפים מהאזרחים לשיתוף פעולה או אמון?
ההפקרה הזו היא לא רק מול משטרת ישראל, אלא לוקחים בה חלק שלל שותפים. רווחה, חינוך, בריאות או שוויון הם רק חלק מהגורמים שממתנים אלימות, למשל. איך נראות המערכות הללו אחרי שנתיים של מגפה? איפה בסדר העדיפויות שלהן נמצאת המלחמה באלימות?
משבר האמון הדרמטי מול המשטרה ומערכת המשפט מעצים את כוחה והתפשטותה של מגפת האלימות. אם במסדרונות המשטרה מאמצים לכאורה פרקטיקות שלכל הפחות נראות עברייניות, איך בדיוק אנחנו מצפים מהאזרחים לשיתוף פעולה או אמון? הדילוג של ניצב ג'מאל חכרוש מעל בן אנוש מתבוסס בדמו הוא כל כך סמלי, שקשה להאמין שהוא אמיתי. הדילוג, האגביות, אטימות הלב, האוטומטיות – הם בדיוק עמודי התמך של האלימות.
גם מי שלא נפגע מאלימות ישירות – נפגע מאלימות. האלימות מחלחלת בקלות, מפעפעת גם למרחבים כביכול מוגנים או כביכול בטוחים. היא מייצרת לגיטימציה לעוד אלימות – גם אם היא פחותה יותר. למשל אלימות מילולית או אלימות כלכלית. האלימות מידבקת תודעתית, נוכחותה באוויר מייצרת אנשים מחוספסים יותר, גסים יותר, חשדנים יותר.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet כאזרחים אנחנו חייבים לתת אמון במוסדות המדינה כדי לא להיגרר לאנרכיה. ההסכם האזרחי שלנו הוא שהמדינה יכולה להפעיל אלימות מוגבלת ומחושבת, כמו כליאה, מעצר או פעולות חקירה מסוימות, בשביל למנוע אלימות חסרת רסן ומסכנת חיים. ברגע שהחוזה השברירי הזה נסדק, ומוסדות החוק בעצמם מפעילים אלימות לא מידתית, לא מדווחת ולא לגיטימית – המדרון הופך חלקלק מאוד.
גלים של אלימות תמיד יתחילו מאוכלוסיות מוחלשות וחצרות אחוריות ורק אז יזלגו אל מחוזות חזקים. אז הנה, מחלקת הקטלוג יכולה להניח את המפתחות. אי אפשר עוד לתחום את האלימות בקפסולות. רק מענה רב-תחומי ברמה האזרחית ובדק בית אמיתי ושקוף במסדרונות המשטרה יוכלו לייצר התחלה של רפואה.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
