אחרי 12 בתפקיד, שופט בית המשפט העליון ניל הנדל, שמאז השנה שעברה מכהן גם כמשנה לנשיאת העליון, יפרוש מחר (חמישי) מתפקידו. השופט שגדל בניו יורק עלה לארץ אחרי שכבר הפך לעורך דין – ומיהר לטפס בסולם הדרגות המשפטי בישראל.
"סיפורו של השופט ניל הנדל הוא סיפור יפה של קליטת עלייה בישראל, של מי שהגיע ארצה בגיל 31 כעורך דין מארה"ב", סיפרה עליו נשיאת העליון אסתר חיות, כאשר התמנה למשנה שלה. "בזכות כישוריו המקצועיים המזהירים מונה בשנת 1988, כחמש שנים בלבד לאחר שעלה ארצה, לשופט בית משפט השלום בבאר שבע והתקדם במערכת בתי המשפט עד למינויו כמשנה לנשיאת בית המשפט העליון".
בפסיקתו הענפה הדגיש הנדל רבות את מיקומו הגבוה של חופש הביטוי בסל זכויות האדם, כיאה למי שהתחנך בארה"ב, אך הרבה גם להשתמש במשפט העברי בפסיקותיו. מבקריו טוענים שכאשר לא מצא צידוק משפטי רגיל לפסיקות שנויות במחלוקת – שלף אותו מהמשפט העברי.
במאמר אקדמי על חוק "לא תעמוד על דם רעך", שמחייב להושיט עזרה לאדם שנמצא בסכנה, כתב הנדל: "גדולתו של המשפט האמריקני הינה בהגנתו על זכויות האזרח. ניתן לומר כי גדולתו של המשפט העברי הינה דרישותיו למילוי חובות. חוק-לא-תעמוד מגשר בין המוסר והדין. הוא מעלה את רמת הדין ואת רמת הדרישה והמוטל על כל אזרח כלפי עצמו וכלפי חברו לרמה הגבוהה יותר, ומכאן חשיבותו הרבה. וראה, הדין הדתי מהווה השראה לדין הישראלי".
הנדל בן ה-70 למד בצעירותו בישיבה התיכונית של פלטבוש בניו יורק. לאחר מכן למד סוציולוגיה באוניברסיטת ניו יורק ומדעי היהדות וב"ישיבה יוניברסיטי", ובהמשך השלים תואר שני במשפטים באוניברסיטת הופסטרה. לארץ עלה ב-1983, עבד בפרקליטות ומונה בהמשך לשופט בבית משפט השלום בבאר שבע. ב-1997 מונה לשופט בבית המשפט המחוזי בעיר, ולעליון מונה ב-2009, במהלך כהונתו של שר המשפטים יעקב נאמן המנוח.
לעתים קרובות מצא עצמו בעמדת מיעוט. בפסיקה המפורסמת של בג"ץ לפני כשנתיים, אודות הכשרת ההתנחלות מצפה כרמים, פסקו הנשיאה אסתר חיות והמשנה שלה דאז חנן מלצר כי דינה להתבטל, בין היתר כיוון שלא הוכחה שהתבצעה עסקה ב"תום לב". מנגד, הנדל סבר שיש לאשר את העסקה: הנימוק שלו היה שמדובר "בתאונה משפטית", שכן בשנת 1999 הוקמה מצפה כרמים במיקומה הנוכחי, מתוך "מחשבה מוטעית" כי מדובר במקרקעין שנתפסו.
"היו אמנם לאורך השנים סימני אזהרה, אולם הצדדים להסכם ההרשאה הציגו ביסוס לעמדתם השגויה", כתב בפסיקתו. "זו התבססה, בין היתר, על סימונים שכנראה היו באותה העת בשטח, ועל כך שהמקרקעין נכללים בשטחה של תוכנית מתאר תקפה, שתנאי לאישורה הוא היותם של המקרקעין תפוסים. כיום ידוע כי המקרקעין אינם תפוסים, וכי הכללתם בתוכנית המתאר נבעה ככל הנראה ממספר טעויות ואף התרשלויות של גורמים שונים בתחילת שנות השמונים".
6 צפייה בגלריה
פלסטינים עם דגלי חמאס על הר הבית, ארכיון. הנדל תמך, בדעת מיעוט, בשלילת אזרחות לתומכי ארגון הטרור שנבחרו לפרלמנט הפלסטיני
(צילום: רויטרס)
הנדל נחשב לשמרן בכל הנוגע למתח שבין מדיניות ביטחונית והקפדה על לשון החוק. הוא צידד בעמדת הרוב נגד פסילת חוק האזרחות שנועד למנוע איחוד משפחות, אך מצא עצמו בעמדת מיעוט כאשר סבר שניתן לשלול תושבות ישראלית במזרח ירושלים לתומכי חמאס שנבחרו לפרלמנט הפלסטיני. הוא תמך בפסיקות שאישרו הריסת בתי מחבלים ומשפחותיהם, ונמנה עם השוללים מתן זכות לימודים אקדמיים לאסירים ביטחוניים. לעומת זאת, בעמדת המיעוט, פסק הנדל שיש לאפשר את המשך בירור תביעתו של מוסטפא דיראני נגד מדינת ישראל, כדי להפסיק חריגות בחקירות גופי הביטחון.
לפני חמש שנים פסק בדעת מיעוט שלמדינה יש סמכות להחזיק בגופות מחבלים לצורכי משא ומתן על שחרור גופות חיילי צה"ל. לדעת הנדל, החזקת גופות המחבלים כאמצעי לשחרור אזרחים והחזרת גופות חיילי צה"ל בידי חמאס היא "שיקול ביטחוני" – ועולה בקנה אחד עם הוראת התקנה.
בחוות דעתו הרחיב על חשיבות פדיון השבויים, כולל גופות החיילים. "מדינת ישראל מצויה במצב חירום – פשוטו כמשמעו, אף מהבחינה המשפטית – מיום היווסדה", כתב, "המצב המתבקש היה כי גופות מתים, לרבות מחבלים, יוחזרו למשפחותיהם – בהתאם לכלל שקבעה ועדת השרים, וללא חריגים. ואולם, הכיעור והאכזריות שמפגינים ארגוני הטרור, המחזיקים באזרחים ובגופות חללי צה"ל ודורשים מחיר לא רק עבור החיים שברשותם אלא גם בשל המתים, אינם מותירים מנוס. במציאות זו, שאף היא נכפית עלינו, יש לצעוד על חבל דק בין השגת היעד של החזרת אזרחי ישראל וגופות חללי צה"ל, לבין שמירה על כבוד המת – אף של מחבלים. וכמובן, אם הדין מכיר ברגשות קרובי המחבלים, קל וחומר שזעקת המשפחות של החיים והמתים המוחזקים בידי החמאס לא תיתן לנו מנוח".
עורכי דין פרטיים מתייגים לרוב את הנדל כ"פרו-סנגורי" בכל הקשור לזכויות נחקרים, עצורים וחשודים. הוא נמנה כשופט מחוזי בבאר שבע עם הרכב השופטים שזיכה מחמת הספק את הנאשמים ברצח שקד שלחוב (החלטה ששופטי העליון הפכו לאחר מכן). בפרשת סלימאן אל-עביד שהורשע ברצח חנית קיקוס, כתב פעמיים דעת מיעוט שתמכה בזיכוי מכל אשמה – גם לא מחמת הספק.
בשבתו בעליון נמנה עם דעת הרוב שקיבלה ערעור של אדם שהורשע ברצח בשל ספק בכובד הראיות. הוא טען אז שלמרות החשד הכבד עדיין קיים פער בינו לבין איכות וכמות הראיות הנדרשת להרשעה. במסגרת ערעור אחר, אישר ברוב דעות זיכוי אדם לאחר שניתח את הביטוי "אין אדם משים עצמו רשע". הוא קבע שהודאתו של הנאשם ברצח, ממנה חזר במהלך משפטו, אינה מספיקה כדי לבסס את ההרשעה.
שוב בדעת מיעוט, זיכה אדם שהרשעתו על קבלת שוחד התבססה על הודאתו וקבע שלא ניתן לשלול שההודאה ניתנה כיוון שהרגיש מאוים. באחד מפסקי הדין שלו, שהתבסס רבות על המשפט העברי, דחה ערעור על הרשעה ברצח של אדם שתקף בדקירות סכין את רעייתו שאיימה לעזוב אותו – אף על פי שהקורבן נפטרה רק 10 חודשים לאחר התקיפה.
בפסק דין אחר, בהערה בזיכוי מחמת הספק, יצא הנדל נגד הכפשת נאשמים שזוכו באופן שכזה – מצד בית המשפט עצמו. "לטעמי אין מקום כי בשורה התחתונה הנועלת את ההכרעה, יזכה בית המשפט נאשם מחמת הספק, תוך ציון אשמתו בעוצמה זו או אחרת... משמעות הזיכוי בסיומה של הכרעת הדין היא: אין הוכחה שעל בסיסה ניתן לקבוע שהנאשם עבר את העבירה. הכרעה זו מחייבת אף את בית המשפט".
במסגרת דחיית ערעור של מורשע באונס עמד הנדל על הצורך שלא לחקור נפגע עבירת מין אודות עברו המיני, אלא אם כן ייגרם לנאשם עיוות דין. "נאשם בעבירת מין, ככל נאשם, נהנה מחזקת החפות. אך חזקה זו איננה מתעצמת או נחלשת בכפוף לעברה המיני של המתלוננת".
בפסק דין פלילי שניתן ב-2017 הרחיב הנדל את הקשר המיוחד שקיים בין המשפט הפלילי למשפט החוקתי, תוך שימת דגש על הקשר שבין כבוד האדם והזכות להליך הוגן. באותו עניין הפרקליטות לא חקרה נאשם – שביקש להעיד – בחקירה נגדית. השופט הנדל סבר, בדעת מיעוט, כי מטעם זה יש לזכותו, שכן הנאשם שבחר להעיד לא קיבל הזדמנות לשכנע את בית המשפט בגרסתו.
ב-2019 ביטל הנדל החלטה של לשכת עורכי הדין לפסול תשובה של נבחן בבחינות הלשכה, שזכה להקלות שונות עקב גילו – 72 שנה – ומגבלותיו הבריאותיות, שכללו עיוורון בעין אחת. הוא קבע כי הסטנדרט שהציבה לשכת עורכי הדין היה קשה, ולא הלם את מצבו המיוחד של הנבחן – שעבר את הבחינה בעקבות הנקודה שנוספה לציונו.
בשנה שעברה ביטל הנדל קביעה במחוזי ולפיה יש להפחית פיצוי המגיע לפועל שנפגע בתאונת עבודה בגין "אשם תורם" מצד הפועל. השופט הנדל דן במציאות בשטח ובקשיים הניצבים בפני פועל שמעסיקו אינו נוקט אמצעי זהירות מספיקים. קשיים אלה מצדיקים לדבריו לצמצם את השימוש בקביעת "אשם תורם" – תוך הטלת האחריות המלאה על מעביד שלא קיים את הוראות החוק.
ב-2013 קבע הנדל, שוב בדעת מיעוט, שאין לצמצם את תוצאותיו של אימוץ ולהורות כי האימוץ יהיה בחיק משפחת הקטין – בידי דודתו – נוכח עקרון העל של טובת הקטין. נקבע, בין היתר, כי יש חשש להשפעה לא רצויה של האם על הקטין אם יאומץ "בתוך המשפחה", וכי יש לתת משקל למסקנת המומחים כי העברת הקטין מההורים המיועדים לאמץ עלולה לגרום לו נזקים בלתי הפיכים. דעתו של השופט הנדל אומצה בידי שופטי הרוב בדיון נוסף בהרכב מורחב שנערך בתיק.
בפסיקה נוספת שלו דחה הנדל עתירה של חברה שהחוק למניעת מפגעי אסבסט הטיל עליה לשאת במחצית מעלותו של פרויקט לסילוק פסולת שכזו. הוא קבע כי הטלת האחריות מוצדקת, בין היתר, נוכח הצורך לעצור את התפתחות הנזק החמור לתושבים ולסביבה כתוצאה מזיהום האסבסט. נפסק כי יש לאמץ את הכלל של "המזהם משלם", כדי לקדם מדיניות ראויה בתחום של איכות הסביבה.
הנדל תמך מספר פעמים בהטלת פיצויים גבוהים גם על נזקים נפשיים. הוא גזר מתן פיצוי ניכר על רופא שלא שיתף הורים במידע במהלך היריון, שכתוצאה ממנו נולדה ילדה עם תסמונת דאון. פסק הדין היה תקדימי ביחס להעלאת היקף הפיצויים. במשך השנים הוביל הנדל לפסקי דין נוספים שהעניקו פיצוי של מאות אלפי שקלים על פגיעה באוטונומיה של האדם. בפסק דין אחד הציע, בדעת מיעוט, לפצות בסכום גבוה של 1.2 מליון שקל חשוד אשר הוחזק במעצר במשך שלושה חודשים וסבל ממכות בחקירה וממחדלי חקירה של המשטרה.
