השקט שנח על המרינה בהרצליה רגע לפני הגשם שירד ביום שלישי בערב, כאילו התאים את עצמו למצב הרוח שבו נמצאים עשרות מבעלי הסירות שעוגנות לחוף ימה של העיר. מדובר בדיירים החדשים של הנמל שהגיעו לכאן לפני כחודש מערי החוף המופצצות של ישראל – אשדוד ובעיקר אשקלון. אלו, שהחליטו לברוח מביתם בראשית המלחמה ובהיעדר מקומות לינה אפשריים, שטו עם סירתם לאורך החוף של הים התיכון ונחתו במרינה רחבת הידיים.
מאז, כך מתברר, נוצרו כאן קהילות קטנות של מפונים, חברויות בין מפוני הדרום למפוני הצפון אשר שוהים בצמוד לרציפים במקומות המיועדים להם ללא תשלום. מדובר על אנשים שהמחייה על סירה אינה זרה להם, ועדיין לעולם לא נתקלו במצב שבו הם עוגנים לכל כך הרבה זמן בנמל זר.
עם יורדי הים במרינה בהרצליה
(צילום: חגי דקל)
יש בהם, באנשי הים האלו, שקט שקשה להפר, אך הם כולם מודים שבבוקר 7 באוקטובר השקט הזה נפגע. אלו לא היו רק האזעקות, אלא העובדה שחלק מהרקטות נפלו בין הסירות במרינה הדרומית. "המסע מאשקלון לכאן לקח שש שעות", מספר בועז גלעדי (49) מאשקלון שמתגורר בעיר הדרומית כבר שנתיים וחצי על סירתו, והיה בין בעלי הסירות הראשונים שעזבו להרצליה. "בבוקר של השבת השחורה עוד שתיתי קפה על הסיפון ותכננתי לגלוש עם חבר מנתיבות. הוא התקשר בערך בשבע ודיברנו, לפתע שמענו צרור יריות מהצד שלו, חשבנו שזה בטח מחתונה בדואית. אבל מהר מאוד הבנו ואמרתי לו אל תצא".
במשך שלושה ימים גלעדי רץ בין הסירה שבה הוא מתגורר בשנים האחרונות למרחבים מוגנים במרינה באשקלון, בליבו כבר גמלה ההחלטה לעזוב, אולי לקפריסין, ואז הגיעה ההצעה מהמרינה בהרצליה.
"יצאנו להפלגה מאשקלון לפה בתיאום עם חיל הים, בשעות הרגועות, אבל כבר ביציאה תפסה אותנו אזעקה ונפלו לידינו רקטות, היו ממש נפילות ליד הנמל, רקטה אחת נפלה כ-250 מטרים מהסירה שלי. הייתי בצבא, ראיתי דברים, אבל אני לא זוכר תמונה כזו בישראל של ההפצצות תוך כדי ההפלגה לכאן. זה קרע לי את הלב".
אחרי שש שעות הוא עגן את סירתו ברציף A של המרינה בהרצליה. "הם חיכו לי פה ועזרו לי להיקשר, נתנו לנו אוכל והראו לנו מה יש לנו כאן, החל ממקלחות ועד למרחב המוגן".
לגלעדי, ששימש בעבר מנהל פרויקטים באפריקה, לא קל לשבת בחוסר מעש בסירה כל היום. "אני מחפש עבודה כמעט בכל תפקיד כדי לנהל שגרה", הוא מספר, "אני מצליח להישאר מעל קו המים מבחינה כלכלית. אם תרצה אני סוג של פליט בארצי. מזל שאני צב ים, ויש לי את הבית תמיד איתי". את המילים האחרונות שלו במשפט הזה קוטעת התרעה לפלאפון על אזעקה באשקלון. "כשיש פה אזעקות אני לא מתרגש, כי הטילים נעצרים בדרך כלל בתל אביב ויש לך דקה וחצי להגיע למרחב מוגן".
"באותו בוקר קמתי עם השמש במונטנגרו וראיתי שאני מקבלת בטלפון התרעות מהבית, אז נכנסתי ל-ynet והבנתי שנגמר המסע והתחילה מלחמה"
בניגוד אליו המלחמה פגשה את קארן וייס מאשקלון על סיפון הסירה שלה מול חופי מונטנגרו הפסטורליים. "אני חיה על סירה שנים, אמנם יש לנו דירה בברור חיל, אבל אנחנו חיים על הסירה באשקלון. באותו בוקר קמתי עם השמש וראיתי שאני מקבלת בפלאפון התרעות מהבית אז נכנסתי ל-ynet והבנתי שנגמר המסע והתחילה מלחמה".
במשך יומיים וייס ובן זוגה עוד ניסו ליהנות מהנופים של אירופה, אבל, כדבריה, משהו בהם גירד לחזור. "אתה מוצא את עצמך בחופשה דבוק לטלוויזיה ורוצה לחזור הביתה. הפלגנו 40 שעות לקורפור וחיפשנו טיסות ארצה כשאת הסירה שלנו עגנו באי".
אל הסירה הזו, ששייכת לחבר מחולון, הם הגיעו לאחר שבועיים שבהם שהו אצל חברים במרכז. כמו רבים אחרים הם חיפשו מקום עבור עצמם. "התקשרנו אליו והוא אמר מיד שהוא משאיר לנו ושנבוא לסירה".
לדבריה, אין במקום עדיין קהילת מפונים, אבל הם בהחלט נעזרים האחד בשנייה. "יש לי פה חברים מקריית שמונה שגרים במלון ליד ואחרים מאשקלון כמה סירות מכאן", היא מספרת. בסירה רחבת ההיקף שלה יש לה סלון, מטבח ושני חדרי שינה. טלוויזיה אין מתוך בחירה. "בבית הקטן שלנו אין טלוויזיה, יש לנו טלפון ויש את ynet, אבל אני לא יכולה להכיל את ה-24/7 של זה", היא אומרת בעודה מזילה דמעה. "אם אהיה ככה אכנס למיטה ואשים את השמיכה מעל לראש ואבכה על מר גורל המדינה".
מי שביומיום חיה כבר שלוש שנים על סירות, לא הייתה צריכה להתרגל למחייה על סירה אך כן מתרגלת למצב החדש כפליטה. "אני חיה פה בבועה, זה הזוי, 20 מטרים של שקט, אז נכון שפעם בכמה ימים יש אזעקות אבל לא כמו באשקלון".
בניגוד לעיר מגוריה, בהרצליה יש לה דקה וחצי למצוא מכסה בעת אזעקה ועל אף שהמלון שעל המרינה קרוב לדירתה היא לרוב נשארת בה. "יש לנו ממ"ס - מרחב מוגן סירתי, שזה להתחבא הכי טוב בסירה כי אין לך זמן להגיע למרחב מוגן", היא אומרת וצוחקת.
מאז שהגיעה למדינה בהרצליה ג'יין משתתפת במיזם מקומי שבו בעלי סירות מוציאים חיילים להפלגות על מנת להירגע. "יש לנו קובץ אקסל עם הזמנות וכל אחד לוקח את מי שהוא יכול", היא מסבירה. "זה יום הפלגה להירגע והתגובות מדהימות, למי שבמתח אני ממש ממליצה לצאת לים".
ג'יין זינגר, אף היא מאשקלון, עומדת על הסירה שלה במרכז רציף D ומחכה לשני חיילים שאמורים לשוט עימה באותו יום להפלגה למען הירגעות. מאז שהגיעה למדינה בהרצליה היא משתתפת במיזם מקומי שבו בעלי סירות מוציאים חיילים להפלגות על מנת להירגע. "יש לנו קובץ אקסל עם הזמנות וכל אחד לוקח את מי שהוא יכול", היא מסבירה. "זה יום הפלגה להירגע והתגובות מדהימות, למי שבמתח אני ממש ממליצה לצאת לים".
נדמה כי בעולם שאליו נזרקה היא מנסה לעשות את הטוב ביותר לה ולאחרים. "נשארתי באשקלון עד 15 בחודש, אז דיברו על מעבר להרצליה וחשבתי שזה פתרון כי היו טילים שנפלו במרינה באשקלון, למזלנו בין סירות, והחלטתי לצאת להפלגה".
היא מאמינה שעשתה בחירה נכונה. "לשבת לבד באשקלון היה קשה יותר, בטח אם אתה רוצה לרגע לא לחשוב על המלחמה. פה אתה חי, כבר נסעתי פעם אחת לתל אביב וזה ממש עזר לי לשרוד את התקופה הזו".
