הידיעה הבוקר (רביעי) על העיתונאי ארנון סגל, שתרם כליה כחלק ממרתון השתלות והתנה זאת ב"תרומה ליהודים בלבד", החזירה אותי חצי שנה אחורה, לניתוח שבו אני תרמתי כליה באופן אלטרואיסטי. ההתניה שהציב סגל לא רק עוררה בי תחושות קשות על הגזענות בחברה הישראלית, אלא הזכירה לי את התגובות שקיבלתי בעצמי.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• ממשלה שהיא אסון אסטרטגי, פרק א'
• רוצה להיבחר? תביא משטרה, תכריז מלחמה
• מישהו עומד למות
• המהומות בצרפת נולדו בשכפול הקולוניאליזם
בניגוד אליו, האפשרות להציב הסתייגות או תנאים באשר למקבל התרומה עוררה בי אי-נחת גדולה, ולכן בתחילת התהליך כתבתי בהערות לטפסים שמילאתי שאשמח לתרום ללא הבדל דת, גזע ומין. ואכן, לפני קצת יותר מחצי שנה תרמתי כליה לבדואי תושב רהט, שעם משפחתו אני עומדת בקשר הדוק עד היום.
מה שהנחה אותי לכתוב בטופס את ההערה, שעליה איני מצטערת לרגע, הייתה שבענייני בריאות אסור שיכנסו שיקולים פוליטיים או לאומיים. הפקעתי מידיי את ההחלטה ונתתי למערכת הבריאות את המנדט לעשות בכליה שלי את הדבר הנכון, הראוי ואולי גם הדחוף. הרגשתי שגזירת חיים ומוות היא לא מתפקידי, ולכן לא עליי להכריע מי זכאי ומתי.
הציבוריות הישראלית – ברחוב, בכנסת, בתקשורת וברשתות החברתיות – קורסת תחת סיפורים קשים על גזענות ואלימות מילולית ופיזית. היומיום שלנו רווי בהם. הישראלים, ובראשם נבחרי הציבור, שוכחים שהחברה הזו מורכבת מפסיפס של אנשים, מגזרים ודתות, ושהמדינה היהודית שהוקמה לפני 75 שנה התחייבה לתת שירותים בסיסיים של בריאות, ביטחון אישי, חינוך ורווחה לכל האזרחים, בין אם הם משתייכים לרוב היהודי ובין אם הם חלק מהמיעוט הערבי, הדרוזי, הצ'רקסי או אחר.
לכן, ההחלטה שלי לתרום לכל מי שממתין שנים רבות בתור הייתה מושכלת, רציונלית, ויותר מכל יהודית וציונית. יהודית, כי כבר בספר בראשית נאמר "שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָאָדָ֔ם בָּאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם" (ו', ט'), ולכן מחובתנו להציל כל אדם בלי קשר ללאום, לגזע או לדת שלו. ציונית, כי במגילת העצמאות התחייבנו שמדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין.
ההתניה של ארנון סגל עוררה בי תחושה קשה. גם כך הרחוב הישראלי משוסע, מלא קיטוב ושנאה. למה ללבות את האווירה עוד יותר? למה צריך לעשות מעשה טוב, ואז לנופף בדגל של שנאה וקיטוב? אני מעריכה את סגל על כך שבחר לתרום תוך סיכון בריאותו, אבל למה ללוות זאת בהכרזה גזענית?
דפי פורר קרמרדודו יצחקיבתהליך תרומת הכליה פגשתי אנשים רבים וטובים שעושים מלאכתם קודש ולא מערבים בעבודתם פוליטיקה, דעות או לאומיות. פגשתי גם רבים שקיבלו החלטה דומה לשלי, ותרמו למי שהיה בתור, ללא קשר לזהותו הלאומית. למרבה השמחה, אני לא מיוחדת בהקשר הזה.
ויותר מתחושותיי כלפי סגל, אני רוצה להפנות את הביקורת לתקשורת הישראלית. תרומת איבר היא מעשה אלטרואיסטי וכל אחד רשאי לבחור מי יהיה המקבל, ולכן זכותו של סגל לסייג את תרומתו. אבל התקשורת עצמה צריכה לגלות אחריות ולא להבליט את הסייג הגזעני, בטח בלי ביקורת, במיוחד לא בימים רגישים ונפיצים כמו אלה שבהם אנו חיים.
- דפי פורר קרמר היא עובדת הסוכנות היהודית. עד לאחרונה ניהלה את ארגון עתים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
