בשבוע שעבר התרחשה תקרית קשה של כוחות הביטחון בג'נין, בעקבותיה הגיע פיגוע טרור רצחני בעלי ואחריו התפרעויות של מתנחלים צעירים בכפרים פלסטיניים. צפינו במקביל בהתקוממות של הדרוזים ברמת הגולן, שאליהם חברו בני עדתם אזרחי ישראל. למדנו גם על הימצאותה המתמשכת של עמדת חיזבאללה בשטח הריבוני הישראלי בהר דב, ושמענו על כוונות להמשך החקיקה במסגרת הרפורמה המשפטית ועל דרמות במשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הפתעה: כל האירועים הללו, שכיכבו בכותרות כלי התקשורת, אינם אלא קצה הקרחון של הבעיות העומדות בפני מדינת ישראל.
אנחנו ניצבים בפני בעיות קיומיות חיצוניות גלויות (חמאס, חיזבאללה, איראן), ובפני איומים על הדמוקרטיה באמצעות הרפורמה המשפטית, ובאלה עוסק סדר היום הציבורי, תוך דחיקה אל מתחת לשטיח של בעיות כבדות משקל שעלולות להכריע את המדינה מבפנים ולשנות לחלוטין את צביונה. בבעיות אלה אפתח.
הדברים נכתבים אמנם מנקודת מבט חילונית, ליברלית וציונית (שאני מכנה "חלו"ץ"). אלא שהם משקפים לא רק את עמדתי, אלא עמדות המאפיינות את רוב מפלגות האופוזיציה היהודיות, וגם את עמדתם האפשרית של ליברלים בליכוד, דתיים מתונים (ובכללם אורתודוכסים שהיום אין להם ייצוג בכנסת, מסורתיים מזרחים שאינם בוחרי ש"ס, רפורמים וקונסרבטיבים), ואף ערבים שמבינים שעדיפה להם מדינת הלאום היהודית, למרות הקיפוח, על כל שלטון ערבי. היינו, רוב אזרחי ישראל. ב-י-נ-ת-י-י-ם.
הבעיה העיקרית של ישראל כמדינה דמוקרטית וליברלית היא הדמוגרפיה. עם ממוצע של יותר משישה ילדים למשפחה חרדית (לעומת 2+ למשפחה חילונית), והכפלה של האוכלוסייה החרדית בכל 25 שנה, ובהינתן ש-23% מהילדים במדינה עד גיל 10 הם כבר היום חרדים (הנתונים של פרופ' בן-דוד ממכון שורש ואוניברסיטת תל אביב), החרדים יהוו 49% מתושבי המדינה עד שנת 2065 (כך לפי נתוני למ"ס. קיימות סטטיסטיקות אחרות ותחזיות אחרות, בעיקר לגבי תהליכים בחברה החרדית, אך הן אינן משנות את התמונה באופן מהותי).
הבעיה השנייה בחומרתה נובעת משילובה של הדמוגרפיה החרדית עם הדמוגרפיה הערבית. עם כמעט שלושה ילדים למשפחה ערבית (במגמת ירידה, אך המספר גדול מכך בקרב הבדואים, כתוצאה מריבוי ילדים ונשים, חלקן מהשטחים), בתוך דור אחד יהיה כאן רוב לא-ציוני. אחזור שוב: ביום הולדתה ה-100, ישראל לא תהיה מדינה ציונית. העיסוק בנתוני ילודה ודמוגרפיה מעורר אי-נוחות, אבל אסור להתעלם מהם, קל וחומר כשהילודה נהנית מתמיכה ועידוד של המדינה.
לשתי אלה מצטרפת הבעיה השלישית בחומרתה: אובדן המשילות בחלקים ניכרים של המדינה. המשטרה חסרת כל יכולת לפעול בשכונות החרדיות ובעיקר בריכוזים הערביים, שהופכים לאוטונומיות אקס-טריטוריאליות. מאות אלפי כלי הנשק הלא חוקיים בחברה הערבית עלולים לשמש ביום פקודה נגד האוכלוסייה היהודית, וזו כבר תהיה מלחמת אזרחים של ממש, שאת הקדימון לה ראינו באירועי שומר החומות במאי 2021. לאלה מצטרף חוסר משילות כפי שהתגלה לאחרונה ברמת הגולן: הבעיה איננה ביכולת להשתלט על האוכלוסייה המתקוממת שם, אלא בכך שלצידה תעמוד העדה הדרוזית בארץ, ואזורים נוספים – בגליל ובכרמל – ייכנסו לקטגוריה של "היעדר משילות".
הבעיה הרביעית היא אי-היכולת לשלוט ביהודה ושומרון, על 2.5 מיליון הפלסטינים שם, ובהם רבבות צעירים מזוינים וחסרי פחד, במקביל לאי-היכולת לספק הגנה למאות אלפי המתיישבים היהודים ששם – ובהם מאות, אם לא אלפי, "נערי גבעות" פורעי חוק. אנחנו חווים בעיית שליטה מתמשכת, גוברת והולכת, באזור שמבחינה בינלאומית מוגדר כשטח כבוש והאמצעים שמותר לישראל להפעיל בו הם אמצעי שיטור בלבד. התקרית בג'נין חידדה את רמת המורכבות והמסוכנות שכרוכות בשליטה זו, את התעוזה הגוברת של החמושים הפלסטינים ואת ההפקרות הגוברת של הכנופיות היהודיות. הקמת מאחזים בלתי חוקיים בעידוד חלק משרי הממשלה היא פן נוסף בחוסר המשילות המתרחש בחזית זו.
חלק אינטגרלי ונפיץ של הבעיה הפלסטינית הוא שאלת ירושלים, המתבטאת בחוסר משילות מוחלט בכמה מהשכונות הערביות ובמחנות הפליטים שסופחו ל"עיר שחוברה לה יחדיו" אך נעשתה מחולקת מתמיד, ובפעולות טרור היוצאות משם בחסות תעודות הזהות הכחולות. בלבה של הבעיה ניצבת שאלת הר הבית, שהינה חבית חומר הנפץ שהציתה אירועים קשים רבים.
לבעיה הפלסטינית יש פן מדיני מובהק שאנו נוטים להתעלם מחומרתו: מדינות המערב, ובעיקר ארה"ב, מאסו בשלטון המתמשך שלנו, בניסיונות הסיפוח ובבנייה הבלתי חוקית, ומפנים לנו עורף. אבהיר: צה"ל תלוי בסיוע האמריקני, והסיוע תלוי באהדה הפוליטית למדינת ישראל. וזו אוזלת והולכת לנוכח מהלכי הממשלה (לרבות אישורי הבנייה האחרונים והרפורמה המשפטית). הסטודנטים האמריקנים של היום – המושפעים עמוקות מה-BDS – הם המחוקקים ואנשי הממשל בוושינגטון האנטי-ישראלית של מחר.
במקביל קיימת קבוצת הבעיות הביטחוניות בעלות הפוטנציאל הקיומי המיידי, שהממשלה לא מסוגלת להפנות אליהן את תשומת הלב ואת המשאבים הדרושים עקב מה שתואר לעיל: חמאס עם יותר מעשרת אלפים רקטות בעזה ולצידו הג'יהאד האיסלמי הבלתי מרוסן, חיזבאללה בלבנון עם 150 אלף טילים, ואיראן עם חומר בקיע לכמה פצצות גרעין ומספיק טילים בליסטיים שמגיעים לישראל (אך כנראה ללא מערכת נשק למזעור ולהפעלת הפצצות). שבועות של היעדר החלטה לסלק את העמדות שהציב חיזבאללה מעבר לקו הגבול הבינלאומי בהר דב ממחישים עד כמה הממשלה מוגבלת במהלכיה מול אויבים אלה, ועד כמה גדול הצורך בתשומת לב ובמשאבים להתמודדות איתן.
מדובר בבעיות הקשורות בטבורן לסוגייה הפלסטינית, ובמיוחד לשאלת ירושלים, ועלולות להתפרץ במלוא עוזן בכל רגע נתון. החבירה של האויבים מבחוץ לפלסטינים בשטחים ולחוסר המשילות בריכוזי הערבים במדינה עלולה לייצר אתגר שקשה יהיה להתגבר עליו – ויחריף ככל שיחמירו הבעיות הדמוגרפיות.
אחרי כל אלה ממתינות הבעיות בגזרה הכלכלית והחברתית, שבשלב זה אינן קיומיות אך חומרתן תחריף. כבר עכשיו רק מחצית האוכלוסייה משלמת מסים, והיתר נמצאים מתחת לרף ההכנסה הקובע. הפרודוקטיביות של העובד הישראלי נמצאת בירידה מתמדת לעומת המדינות המפותחות, ותמשיך לרדת בשל היעדר כישורים (חינוך מתמטי וטכנולוגי) או היעדר רצון לעבודה בקרב המגזרים החרדי והבדואי הגדלים. העומס המוטל על משלמי המסים יגדל עד לנקודת קריסה שעלולה להתבטא במרי מסים, למשל. ההידרדרות במצב הכלכלי תעצור את ההשקעות בהייטק ובמדינה בכלל, ותאיץ את הפיכת הכלכלה שלנו לכלכלת עולם שלישי.
הבעיות הללו קשורות זו בזו: הריבוי הטבעי, במיוחד במגזר החרדי, ייצר ביקוש גובר לדיור, דבר שיעלה את מחירי הנדלן (שאלה של היצע וביקוש) ויוסיף רכיב מרכזי ביוקר המחיה. הפערים בין המיעוט שיש לו לבין הרוב שאין לו, יחריפו את הקיטוב החברתי ויקשו על גיבוש חזית אחידה במאבקים בבעיות האחרות. כל אלה יחד יסבלו מהסטת תקציבי ענק לסבסוד הגורמים שאינם תורמים לכלכלה ולביטחון, ובראשם תלמידי הישיבות והכוללים ובני משפחותיהם. גם צה"ל יסבול מבעיות תקציב כתוצאה מהמצב הכלכלי ומבעיות כוח אדם עקב אי-רצון להתגייס ליחידות הלוחמות והיעדר כישורים להתגייס ליחידות הטכנולוגיות, מה שישפיע כמובן על יכולתו להתמודד עם הבעיות החיצוניות.
כל הבעיות הללו קיימות עם או בלי הרפורמה המשפטית, המהווה איום נוסף על הדמוקרטיה והליברליזם, ודווקא מצד המחוקקים והממשלה. אך גם אלמלא באה לעולם, האיום הזה קיים כתוצאה מכל האמור לעיל ודורש פתרון. אבל מהו הפתרון? מה צריכים לעשות ה"חלו"צים" כשיגיעו לשלטון?
גם כאן אפתח בנושאים הפנימיים, התלויים בנו:
1. ביטול כל תמיכה מילד שלישי ואילך (לא קצבת ילדים, לא שכר לימוד חינם, לא נקודות זיכוי במס הכנסה), בניסיון לעצור ולהפוך את המגמה הדמוגרפית ההרסנית ועל הדרך גם למנוע את הפיכתנו לצפופה במדינות המערב. מדינה לא חייבת לממן את גידול היתר של אוכלוסיות בכלל, ומימון גידול היתר של אוכלוסיות שמתנגדות לעקרונות המהותיים ביותר שלה, ואינן נוטלות חלק במשימות הלאומיות, הוא מעשה איוולת הרסני. הגבלת הקצבאות בעבר הניבה תוצאות בירידת עקומת הילודה ובעלייה בעקומת מבקשי העבודה בקרב החרדים והבדואים.
2. ביטול כל תמיכה במוסדות לימוד שאינם מלמדים ליב"ה, כולל תשלומים למורים, בניסיון לעצור את צמיחתו של דור בור וחסר יכולת להשתלב בכלכלה המודרנית.
3. הפרדת הדת מהמדינה. מדובר בצעד חשוב בהחלשת כוחם של הממסדים הדתיים, שחרור נתיניהם להשתלבות בחברה הכללית ובשחרור מיליארדי שקלים שמתחזקים את מנגנוני הרבנות, בתי הדין הרבניים ושאר כוהני הדת. במקביל יש לקדם תוכנית מדינתית לשילוב החרדים בכלכלה.
4. יש לחייב בחוק שירות צבאי או לאומי. מכיוון שכפייה כזאת כרוכה בקשיים רבים, יש לקבוע שלא תהיה כל תמיכה מדינתית במי שלא יעשה שירות כזה - לא מלגות לימוד ולא תמיכה במוסדות שבהם ילמדו המשתמטים (כגון ישיבות וכוללים), וזאת בניסיון להביא את הצעירים החרדים והערבים להשתלבות בחברה הישראלית, ועל הדרך לסייע למשק ולמוסדות הרפואיים המשוועים לכוח אדם, ולמלא את השורות בצה"ל לפי צרכיו.
5. יש לפעול בנחישות למיגור האוטונומיות הערביות החמושות בנגב וארגוני הפשע - שם ובגליל – ולקדם בהיקף נרחב תוכניות לשיפור הדיור, הרווחה, התעסוקה והשילוב של הערבים אזרחי ישראל. יש להעמיד אותם בפני בחירה ברורה: קבלת ישראל כמדינת הלאום היהודי, שבה הם יהיו אזרחים שווי זכויות, או היפרדות ממנה, לרבות באמצעות הפרדה קנטונלית ואף העברת טריטוריות שבהן שולטת אידיאולוגיה איסלמית קיצונית (כגון בתחומי השפעתה המיידיים של התנועה האיסלאמית הצפונית, בוואדי ערה) לידי הישות הפלסטינית שתוקם. מדובר בחזון לטווח ארוך, שכתבתי עליו בעבר ושלא ניתן לפרטו במסגרת זו, אך חשוב להעמידו על סדר היום.
וכאן אנו מגיעים לשאלה הפלסטינית, שכמובן אינה תלויה רק בנו, אך עלינו לתרום את חלקנו בפתרונה:
6. יש לקדם הפרדה בין האוכלוסיות היהודית והערבית ביהודה ושומרון והעברת השליטה בפלסטינים לישות שתסכים לפירוז ולהסדרי ביטחון (בנוסח "תוכנית טראמפ" למשל). ברור שגם ממשלת מרכז-שמאל תתקשה להגיע להסדר עם הרשות הפלסטינית במצבה הנוכחי. אך גם אם ביצוע הדבר אינו בהישג יד, יש להיאבק בנחישות במאחזים הלא חוקיים המנסים לסכל כל הפרדה עתידית, ולבטל את העובדות שנקבעו באופן לא חוקי בשטח. יש ליצור הפרדה דה-פקטו שתקטין את החיכוך בין האוכלוסיות ותהווה תשתית להפרדה חד-צדדית באם לא יצלחו המגעים בין הצדדים.
חובה להוריד מסדר היום את רעיון העוועים של הימין הקיצוני לספח את השטחים - מה שיהפוך אותנו למדינה דו-לאומית - ואת תוכניתם למנוע מהפלסטינים המסופחים לבחור ולהיבחר, מה שיהפוך אותנו למדינת אפרטהייד בלתי מוסרית ומצורעת.
7. במסגרת זו נכון לקדם את פתרון שאלת ירושלים ולנטרל את חבית אבק השריפה הקרויה הר הבית, וזאת באמצעות מגעים אינטנסיביים עם הרשות, ירדן וסעודיה, תוך נכונות ישראלית להעביר לרשות שכונות ערביות (שממילא רגל יהודי לא דורכת בהן) ויצירת הסדרים חדשים בהר הבית – לרבות העברת החלקים הרגישים בו (מסגד אל-אקצא וכיפת הזהב) לשליטתם במסגרת הסדר כולל.
8. את ההתמודדות עם האיומים החיצוניים השארתי לסוף, לא כי היא בעלת חשיבות מופחתת אלא כי היא מובנת מאליה. ואולם, רק עם בניית המסלולים החוקיים והפרוצדורליים להתמודד עם בעיות הפנים המאיימות על עתידה, כמתואר לעיל, תוכל ישראל להתפנות לאיומים החיצוניים (חמאס, חיזבאללה, איראן). הכספים הקואליציוניים העצומים יועמדו בין השאר לרשות צה"ל ויאפשרו יכולות משופרות מבחינת ציוד וכוח אדם, ותשומת הלב של הקברניטים תופנה לכך.
9. מאותה סיבה השארתי לסוף את ההתמודדות עם הרפורמה המשפטית: מובן מאליו שיש להיאבק בניסיון לשנות את דמותה הדמוקרטית של המדינה ולבלום אותו בעודו מתרחש. אך אסור שהדבר יאפיל על הצורך לטפל בכל שאר הבעיות וראוי שהמחאה תכוון גם אליהן.
ככל שהשינויים המתבקשים אכן יתבצעו - והם כנראה יוכלו להתבצע רק בממשלה אחרת - תהיה לכך השפעת שרשרת על הבעיות שבפני המדינה, על ביטחונה, אופייה ועל הכלכלה והחברה: עוקצם של חלק מהאיומים החיצוניים יוקהה ככל שתהיה התקדמות בשאלה הפלסטינית, לרבות בשאלת ירושלים.
ד"ר מישקה בן-דודהפסקת עידוד הילודה בחברות החרדית והבדואית ימנעו את הפיכתן לרוב בישראל, והרוב החילוני והדתי המתון יוכל לשמור על צביונה הליברלי של המדינה. ירידה בביקוש לדירות יוריד את מחירי הדיור, השתלבותו במשק של דור בעל השכלה סבירה תפמפם את מנועי הצמיחה הכלכלית והפערים החברתיים יצטמצמו.
זה יצריך זמן ונחישות, אך סביב אג'נדה זו חייבים כוחות החלו"ץ ושותפיהם להתאגד אם ברצונם שישראל תגיע ליובלה ה-100, ואולי אף ה-120, כמדינה יהודית, דמוקרטית, ליברלית וציונית.
- ד"ר מישקה בן-דוד הוא סופר. לשעבר בכיר מוסד ומנהל התיכון למדעים ולאומנויות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
