"הטכנולוגיה תעביר את הסיפור שלי לרבים": דבורה ויינשטיין
(באדיבות eyefeelit)
דבורה ויינשטיין ניצלה מזוועות השואה כשברחה מביתה הבוער במסע הישרדות שנמשך שנים, שבמהלכו ראתה את אחותה הגדולה ריבה ואחיה הקטן ביומן מתים לנגד עיניה. היא סבלה שנים בגטו פופוביץ באוקראינה, והתאחדה עם אביה יהודה שצלח קרבות מול הנאצים כחייל בצבא האדום. היום, לקראת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוצבה לראשונה בכנסת הולוגרמה עם דמותה, וכך יסופר מסע ההישרדות שלה, שלא סופר במשך עשרות שנים, לבאי המשכן.
במהלך השואה גורשו כ-150 אלף יהודים לאזור טרנסניסטריה שעל גבול אוקראינה-רומניה (כיום חבל ארץ במולדובה), והופקרו לגורלם בגטאות ובמחנות שהוקמו עבורם, ללא מזון ומים עד למותם. שורדת השואה דבורה וינשטיין הייתה ביניהם. וינשטיין בת ה-87 נמנעה עשרות שנים מלספר על חוויותיה מאותה תקופה, "רק פה ושם אמרתי לילדים שלי לא לזרוק אוכל", עד שיום אחד החליטה לספר הכול: "בערב יום השואה אספתי את כולם, ובמשך שעות לא הפסקתי לספר".
וינשטיין תשתף בפעם הראשונה את באי משכן הכנסת בסיפור חייה יוצא הדופן באופן וירטואלי, באמצעות טכנולוגיה ייחודית המדמה הולוגרמת תלת ממד. בשיתוף פעולה עם עמותת "זיכרון בסלון", תוצב במשכן עמדה המדמה את נוכחותם הפיזית של השורדים - בגודל אמיתי.
5 צפייה בגלריה
"מכיוון שנראיתי כמו אוקראינית, נתנו לי אוכל - וכך הפכתי למפרנסת של המשפחה". דבורה ויינשטיין
(באדיבות eyefeelit)
"כשאמרו לי שיעשו מסיפור חיי הולוגרמה, לא הבנתי איך זה יהיה. עד שלא ראיתי את זה במציאות לא הבנתי עד כמה זה נראה ממשי וזה היה פשוט מדהים. זו כמו שלוחה נוספת שלי", אמרה. "אני כל הזמן נמצאת בהרצאות בפני תלמידים וחיילים, וכעת הטכנולוגיה עוזרת להעביר את הסיפור שלי לכמה שיותר אנשים". הערב יוצגו בכיכר דיזנגוף בתל אביב הולוגרמות של שישה נספים בשואה. במסגרת האירוע יוצג סיפור הנספים דרך "עיניהם". לכל נספה הוכנה דמות הולוגרמה נפרדת שמדובבת באמצעות ליפסינג.
זה סיפורה של דבורה
דבורה נולדה בעיירה חוטין שבאוקראינה. אמה חנה הייתה תופרת, אביה נהג בכרכרה. היו לה גם אחות גדולה ואח קטן, סבא וסבתא. "בעיירה חיו כ-7,000 יהודים, והיתה בה גימנסיה, ישיבה ובית חולים יהודי, שעליו אמרו שאפילו הצאר הגיע אליו", סיפרה ויינשטיין. "אני זוכרת ילדות מאושרת – את ימי שישי עם ריח החלות ואת סבא מעביר את ליל הסדר".
בקיץ 1941 נכבש האזור על ידי הגרמנים והרומנים. "לילה אחד שמענו צעקות: 'יהודים, העיירה בוערת'. האש התפשטה במהירות. סבתא זרקה עליי שמיכה, ומיד ברחנו, אבל אימא חזרה לבית הבוער והוציאה את הראש של מכונת התפירה, היא ידעה שזה יציל אותנו. קודם לכן, כל הגברים גויסו לצבא האדום, כולל אבי. מנהיגי הקהילה נרצחו. בליל השריפה גורשנו לבניין הגימנסיה, ואחרי כמה שעות התחלנו לצעוד.
"הלכנו - זקנים, חולים, אימהות עם תינוקות על הגב, וגם אנחנו עם אמי ומכונת התפירה. בכל עיירה צירפו אלינו את היהודים המקומיים, אך רבים מתו מיריות, חולי, תשישות ורעב. היינו נותנים למקומיים חפצים תמורת אוכל, עד שכבר לא נשאר לנו מה לתת. יום אחד הייתי כל-כך רעבה, שהעזתי בעצמי לבקש לחם. מכיוון שהייתי בלונדינית ונראיתי אוקראינית, נתנו לי אוכל, וכך הפכתי למפרנסת המשפחה", הוסיפה דבורה.
במהלך מסע הישרדותה, נאלצו היא ובני משפחתה לחצות נהר, במה שנצרב בזיכרונה כ'ליל סיוטים'. "הנהר היה רחב, ולקח איתו גופות בלי סוף - אני זוכרת את הצעקות של האימהות. אחרי החצייה, הלכנו בשלג שהגיע לנו למותניים - עד שהגענו לתחנה נטושה. אנשים מתו בכל לילה. אחי היה בן שנתיים וחצי, הוא מת ראשון. אחריו מתו סבא וסבתא. אימא שמה אותם בעגלה בלי להגיד מילה".
בגיל חמש וחצי, הגיעה דבורה עם משפחתה לגטו פופוביץ. "אימא מצאה פרצה בגדר, והיא הייתה יוצאת לחפש עבודה כתופרת. אותי היא השאירה לשמור על אחותי ריבה. ריבה הייתה כמו פסל – לא זזה ולא מדברת. היו לי כמה חתיכות בד ששימשו לה כחיתול, והייתי מחליפה ומכבסת אותן בשלג". יום אחד התעוררה דבורה ומצאה את אחותה קפואה ללא רוח חיים – מראה טראומתי שאותו לא מצליחה לשכוח.
כשנכנסו הפרטיזנים לגטו, הייתה דבורה כבר בת תשע. היא ואמה קשרו את רכושן בשמיכה והחלו במסע ארוך, שתחנתו הסופית הייתה ישראל. "דודתי עלתה לארץ ב-1935, ואימא הייתה לוחשת לי באוזן לאורך השנים: 'את חיה כי את נוסעת לדודה שלך שמחכה לך בארץ ישראל'. זה החזיק אותי, ידעתי שאם אימא תפסיד גם אותי, היא לא תשרוד".
בתום המלחמה, נדדו ויינשטיין ואמה ברחבי אירופה, עד שהתאחדו עם אביה שנפצע בקרב על סטלינגרד, וניסו לעלות ארצה ללא הצלחה. כשנתיים אחרי המלחמה, היא הגיעה להולנד יחד עם עוד כ-500 ילדים, שם החלה ההתארגנות לקראת העלייה. "כשהגענו להולנד המטפלות המקומיות רחצו, הלבישו ונשאו אותנו על הידיים למיטות לבנות. בבוקר חיכו לנו שתי פרוסות לחם ענקיות. חגגנו את כ"ט בנובמבר ומאותו רגע חיכינו לסרטיפיקטים (אשרות עלייה בתקופת המנדט). בסוכות 1948 הגענו לארץ", סיפרה.
דבורה סיימה כיתה א' בגיל 14. את התואר הראשון החלה כאימא עובדת, ובגיל 63 סיימה תואר שני. הוריה הגיעו לשיבה טובה וזכו להכיר את ילדיה ונכדיה. בעלה חיים נפטר בשנת 2009, וכיום היא סבתא לחמישה נכדים ולשבעה נינים.
יו"ר הכנסת אמיר אוחנה צילום: אבי אוחיון, לע"מיו"ר הכנסת אמיר אוחנה אמר כי "אנו נמצאים בצומת היסטורי מאתגר, שבקצהו לא יישארו עוד שורדי שואה בחיים. יוזמות טכנולוגיות כמו זו שתוצב בכנסת הן דרך לשמר את האופן הייחודי שבו כל אחת ואחד מהם מספרים את סיפורם". מיכל ליפמן, מנכ"לית שותפה בעמותת זיכרון בסלון, אמרה: "הצבת ההולגרמה בכנסת מנכיחה את הצורך בשימור זיכרון השואה - זהו צורך לאומי שלנו כעם, לזכור מאיפה הגענו ומדוע חשוב לשמור על המדינה שלנו". שרון בירנבאום, מנכ"ל חברת eyefeelit שפיתחה את עמדת ההולוגרמה, אמר: "עכשיו קהל ברחבי הארץ ובעולם יוכל לשמוע תיאורים ממקור ראשון על זוועות השואה ועל מסע השורדים לשיקום חייהם".
