השתלטות כוח של החות'ים על הספינה
במקביל למלחמת חרבות ברזל פתחו המורדים החות'ים בתימן חזית ימית בדרום ים סוף, שבשיאה השתלטו על אוניה בעלת זיקה לישראל. המצב שנוצר מאתגר את ישראל בגלל תלותה המוחלטת בסחר ימי, ובמיוחד עם מדינות המזרח הרחוק. קיימות שתי אפשרויות להתמודד איתו: לפעול בהקדם להסרת האיום (אם באופן עצמאי ואם במשולב עם הצי החמישי האמריקני), או להימנע מעימות, על כל המשמעויות שהדבר עלול להשית על ישראל במישור הכלכלי ועל דימוי ההרתעה שלה במרחב הימי.
ים סוף (הים האדום) הוא אחד מנתיבי השיט החשובים בעולם, אך עבור מדינת ישראל הוא נשא תמיד את הדימוי של "ים עצוב" (מתוך שם ספרו של פרופ' חגי ארליך). יש בו שתי נקודות השולטות על הכניסה והיציאה אליו וממנו: בצפון - תעלת סואץ ומיצרי טיראן בואכה אילת; ובדרום – מיצרי באב אל-מנדב. מניעת מעבר ספינות ישראליות בתעלת סואץ ומיצרי טיראן בשנות ה-50 וה-60 היו בין העילות למבצע קדש ומלחמת ששת הימים. החל משנות ה-70 עבר האיום על השיט הישראלי לדרום הים האדום ומיצרי באב אל-מנדב: כוח של החזית העממית לשחרור פלסטין פתח ביוני 1971 באש מהאי פרים על המכלית קוראל סי בדרכה מהמפרץ הפרסי לאילת.
התפתחויות אלה הובילו את ישראל להגדיל את כוחה הימי בזירה בספינות טילים מסוג "רשף". אח"י רשף וקשת היו אמורות להגיע לזירה כבר בסתיו 1973, אך העברתן התעכבה ובמלחמת יום כיפור הטיל הצי המצרי באמצעות משחתות ישנות וצוללות סגר על השיט הישראלי (בתמורה להסרתו הסכימה ישראל להסיר את המצור מעל הארמיה השלישית שכותרה על ידי צה"ל בגדה המזרחית של התעלה).
את התסכול ממצב זה ביטא מפקד חיל הים האלוף בנימין תלם בשלהי המלחמה: "בים האדום מצבנו חמור, אין לנו כוח שם. שלא תהיה כאן שום אי הבנה... המצרים נמצאים שם עם שתי משחתות ישנות ועלובות ועימן סוגרים את הים הזה ואנחנו לא יכולים לעשות דבר... למה לא היו הספינות שם בימי המלחמה... יש לכך הסברים שונים. אני רואה את עצמנו אשמים במחדל זה".
כדי למנוע מצב זה בעתיד קיבלה ישראל בספטמבר 1975 ערבויות מממשל הנשיא ג'ראלד פורד במסגרת הסכם הביניים עם מצרים, ואלה עוגנו בסעיף 14 של מזכר הבנות שבו נקבע: "ארה"ב תומכת בזכותה המלאה של ישראל למעבר חופשי ובלתי מופרע במיצרי באב אל-מנדב וגיברלטר".
לא הרבה השתנה מאז ועבור ישראל ים סוף נשאר הים העצוב. את ספינות חיל הים המצרי החליפו כעת החות'ים, שמנהיגיהם הכריזו שלנוכח התוקפנות הישראלית על עזה, בכוונתם לפעול נגד ספינות שנושאות את דגל ישראל או נמצאות בבעלות חברות ישראליות. בנוסף הם קראו למדינות העולם להוציא את אזרחיהן העובדים כימאים על ספינות אלו ולהימנע מלהשתמש בהן לתובלת סחורות. השפעת איומים אלה כבר ניכרת ברציפים ריקים בנמל אילת ובחברות ספנות ששינו את נתיבי הפלגתן, דבר שגרם לעלייה משמעותית בעלויות ההובלה ובפרמיית הביטוח על האוניות הפוקדות את ישראל.
איך מלכתחילה הגענו למצב זה? במסגרת מלחמת הצללים פתחה ישראל ב-2019 חזית בזירה הימית ותקפה מכליות איראניות שהובילו דלק לסוריה. האיראנים הגיבו בתקיפת אוניות בעלות זיקה לישראל במפרץ עומאן ובאוקיאנוס ההודי. שלוחיהם החות'ים פיתחו באותו זמן יכולות פגיעה בכלי שיט ופגעו בספינות של הצי הסעודי ובצי איחוד האמירויות הערביות. כך, כשפרצה מלחמת חרבות ברזל, הצטרפו המורדים התימנים בעידוד איראן למערכה, תחילה באמצעות ירי טילים ושיגור מל"טים לעבר ישראל, ובהמשך בפעילות בדרום הים האדום.
פרופ' שאול חורבצילום: ירדן זהבכיצד יכולה ישראל להגיב? דרך אחת היא להורות לחיל הים, שהצטייד בשנים האחרונות בספינות סער 6 היכולות לפעול בטווחים רחוקים, לאבטח את השיט בים האדום ובמיוחד בחלקו הדרומי. אולם לא נראה שצה"ל, שממילא מתוח במערכה רב-זירתית, יהיה מעוניין לפתוח זירה נוספת בים האדום. דרך שנייה היא לדרוש מהאמריקנים לבצע את המשימה בתוקף מחויבותם מהסכם ההבנות של 1975 (אם בשיתוף חיל הים הישראלי, או בלעדיו). לכוח המשימה האמריקני השוהה באזור תחת פיקוד הצי החמישי יש את כל היכולות הנדרשות לכך.
למרבה הצער, ישראל העסוקה בהשגת יעדיה ברצועת עזה לא מפנימה היום - כפי שלא הפנימה ב-1973 - את המשמעות של פגיעה בחופש השיט בים האדום. בהיותה מדינת אי בכל הקשור לסחר הבינלאומי שלה, עלול חוסר פעולה בנושא להוביל גם הפעם למצב שבו הסתיימה מלחמת יום הכיפורים בכל הקשור לתמורה שתיאלץ לשלם עבור חופש השיט.
- פרופ' שאול חורב הוא המייסד של המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית. לשעבר סגן מפקד חיל הים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
