במארס 1959 הופיע ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון בפני כנס של קציני צה"ל בהיכל התרבות בתל-אביב. שלוש שנים אחרי מבצע קדש, בצה"ל כבר פיעמו הכוחות והרעיונות שיובילו למלחמת ששת הימים. בן-גוריון הציג שם חזון מפורט לייעודו ולאתגריו של צה"ל בחברה הישראלית הצעירה, ממשברי ההצטיידות בנשק ועד לרוח החלוצית. "בכל פעולתנו בארץ מונחות שתי שאיפות-יסוד: להיות ככל הגויים ולהיות שונים מכל הגויים. שתי השאיפות כאילו מתנגדות זו לזו, אבל לאמיתו של דבר הן משלימות ומתנות זו את זו", אמר בן-גוריון, והדגיש שהדברים נכונים לצה"ל, שצריך להיות צבא ככל הצבאות בציוד ובאימונים, אך "לעלות על כל שאר הצבאות בעליונותו האנושית, ברוח החלוצית הפועמת בו ובהכרת הייעוד והשליחות". על הלשון הזו נבנה הקונספט של צבא העם, ובמילותיו של בן-גוריון – צבא מרתיע כלפי חוץ, "צבא מרקיע" כלפי פנים, כלפי החברה הישראלית. לא היה מטכ"ל שלא קנה את הנרטיב הזה, לא היה שר ביטחון שלא גיבה אותו או ראש ממשלה שהציג תפיסה אחרת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
והנה בא השבוע סקר של המכון לדמוקרטיה ובו ממצאים שמראים שלמרות הקונצנזוס המוחלט בהנהגה הפוליטית של ישראל סביב "צבא העם", הציבור כבר לא שם. אמנם צה"ל זכה לתמיכה נרחבת בסעיף החשוב ביותר, הכושר המבצעי: כשמונה מתוך כל עשרה ישראלים נותן לצבא ציון טוב מאוד עד מצוין. אך מבין אלה שענו לסקר, הרוב רצה צבא אחר. מקצועי. מדובר בכ-47 אחוז מהישראלים. כ-42 אחוז ביקשו להישאר עם צבא העם, ושירות חובה. 11 אחוז השיבו שאינם יודעים.
אלה תוצאות מרעישות, וכתב עליהן יפה השבוע עמיתי, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות" יוסי יהושוע. הן מרעישות משום שאף מפלגה מרכזית מעולם לא תמכה בצבא מקצועי על פני גיוס חובה – וצבא כזה מעולם לא היה נושא אמיתי של שיחה. אך הנה, די במהירות, מוכנים הישראלים לוותר על מרכיב שנחשב קריטי בזהות הישראלית, ובתפיסת הביטחון המקומית.
מה שיותר מעניין ומובא כאן הוא הפילוח. מי שמגדירים את עצמם ימנים ושמאלנים בישראל רבים על הכל, אבל בעניין אחד יש ביניהם זהות: בדיוק באותו שיעור, הם רוצים בביטול צבא העם ושירות החובה. כמחצית מהם. ומי עומד בפרץ? מי עדיין (בעיקר) מתנגד לצבא מקצועי? ציבור מצביעי המרכז. הכרסום בימין ובשמאל מובנים לגמרי. בימין מתפשטת אגדה על צה"ל שידיו כבולות, אינו מפעיל את האגרסיביות הנחוצה נגד האויב. בשמאל יש רתיעה קלאסית ממיליטריזם ודחייה קבועה מהכיבוש. ומולם, המרכז המתכווץ עוד אוחז בנרטיב המסורתי של ישראל.
זה מתבטא גם בגילים. בני 55 פלוס תומכים בכל ליבם בשירות חובה. רוב בני 35־54 רוצים צבא מקצועי. והצעירים? הם מוכנים להיפטר ממודל צבא העם מחר בבוקר. גורם בכיר בצה"ל שהביט בתוצאות האלה אמר לי שלדידו, זו התפתחות מדאיגה ביותר. זה לא נובע רק מהערכים הבן-גוריוניסטיים, אלא משיקולים פרקטיים למדי: במערכת הביטחון רואים באפשרות של צבא מקצועי איום על היכולת לתת מענה איכותי לאיומים הגדלים במזרח התיכון. לרבים אין ספק שהתוצאה של מיזם כזה תהיה צניחה ביכולות של צה"ל בשל בריחת צאצאיהן של השכבות החזקות היישר ללימודים אקדמיים. ברחבי העולם, צבאות מקצועיים הם ברירת מחדל של אוכלוסיות חלשות או שושלות צבאיות.
רחוק מאוד מהאתוס הציוני שהטובים לטיס – או בכלל למאבק, גם הפיזי, להישרדות לאומית. "צריך להסביר טוב לציבור", אומר הגורם הבכיר, "שגם אם רמת החיים עולה ויש פה פחות מלחמות, אנחנו באזור שאם פעם אחת נירדם בשמירה – יחטפו לנו את הראש. לא את הנשק – את הראש. אנחנו חייבים להיות קדימה בחינוך, בביטחון ובטכנולוגיה כי זה אזור שאתה לא יכול לעמוד בו במקום. מפתרונות המים והאנרגיה, דרך פתרונות כיפת ברזל ועד היכולת להוציא מבצע בעומק של העומק של האויב".
במקביל, אין ספק שיש חיכוך גובר בין החברה הישראלית, עם שגשוג ההיי-טק שלה, השסעים שותתי הדם ורוויי הטינה שלה, ובין הארגון החזק והחיוני ביותר שהיא הצמיחה. לאחרונה השתתף בכיר בצה"ל בשיחה שבה נאמר לו – הבעיה של הציבור היא לא באמת עם משכורות צבא הקבע; אנשים מבינים שזה הכרחי למען הביטחון ובכלל. הם מבינים שהשכר לא גבוה, שיש קושי להשאיר אנשים טובים. הבעיה היא שאותו ישראלי שולח את בתו לטירונות, ושומע ממנה סיפורי זוועות על האוכל. על התחזוקה של הבסיס. הוא משתגע מזה. הפער בין ישראל של הסטארטאפים ובין הגדרות הישנות של מחנה 80 מעולם לא היה גדול יותר. צה"ל, מצד שני, צריך להתמודד עם אתגרים יומיומיים חריפים, מיידיים, של לוחמה ממש; מחבלים אמיתיים, לא רק בוטים בטוויטר, טיקטוק ואינסטגרם.
בכנס המכון לדמוקרטיה דיבר אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, קצין מוערך בצה"ל. הוא ביטא תסכול רב-שנים במערכת הביטחון מהדרך שבה ארגוני הטרור נהנים מהדיווחים ומהשידורים בתקשורת הישראלית. בעצם, זה היה משהו עמוק יותר: הוא דיבר על השאיפה הקבועה במבצעים ובמלחמות האחרונות ל"תמונת ניצחון", ואמר שהיא כבר כאן, כל השנה. "עומדת איתן", כלשונו, עוד לפני שהתרחש הקרב הבא. תמונת הניצחון, אמר טולדנו, הם השגשוג והצמיחה הקבועים של מדינת ישראל.
הערה נבונה. אך האלוף החליט לעסוק בעולמות התודעה והתקשורת ברפובליקה הישראלית. חמאס, אמר אלוף פיקוד הדרום, זו תנועת טרור שמנצלת את התקשורת של חברה דמוקרטית ואת התרבות הדמוקרטית כרכיב בשיטת ההפחדה שלה. "כל רקטה שנוחתת בשטחנו משודרת בלופ עשרות פעמים אם לא מאות... רקטה אחת מוכפלת דרך המדיה לכמאה רקטות. שריפה בדונם שדה קוצים מצולמת בקלוז־אפ כיער עבותות שעולה באש". הוא אמר שחמאס "מכוון" לחוסן של הישראלים, "ומסדר את הדימר לפי מידת הבהלה". בשלב הזה אלוף טולדנו עצר, ואמר – "שיהיה ברור, לא הייתי מוותר בחיים על התקשורת במדינתנו הדמוקרטית". הוא חזר על המשפט הזה פעמיים בהדגשה. "ואת המנטרה הזו אני משנן לעצמי גם כשאני ופקודיי נמצאים תחת ביקורת נוקבת. ובוודאי לגיטימית".
הוא אמר שהוא משנן את המנטרה הזו "גם כשאני רואה את חמאס מעצים את הישגיו דרך ערוצי הטלוויזיה שלי". בשלב הזה, האלוף, שנחשב לקצין חושב ויוזם, קפץ להצעה אופרטיבית; נדמה לי שבמקרה הזה הוא יותר יזם מאשר חשב. "אני סבור שדרוש לחברה הישראלית קוד מוסכם שבו אנו משרטטים קו דק מאוד-מאוד בין החובה לבקר, לדווח ואפילו לפרשן לבין חובתה של הדמוקרטיה להגן על עצמה מפני שימוש שעושה בה האויב כנגד אזרחי הדמוקרטיה. בוודאי במלחמה". אם יותר לי אפילו לפרשן, אלוף פיקוד הדרום מציע פה שהתקשורת תחיל על עצמה הגבלות עצמיות לסיקור, משום שהאויב עושה שימוש בו. הצעה בעייתית ביותר. במהלך דבריו הוא גם פנה לנשיא מועצת העיתונות שנכח בחדר והציע לו "להרים את הכפפה".
הנה המובן מאליו: זה לא תפקידו של אלוף פיקוד הדרום להציע הצעות מהסוג הזה. זה באמת לעידן של בן-גוריון. אם כבר צה"ל רוצה ליזום עניינים מעין אלה, הם צריכים להגיע מדובר צה"ל. שנית, הסדרים מהסוג הזה היו קיימים בעבר (ועדת העורכים) וגם שם, הם לא כללו "קוד מוסכם" וקבוע לסיקור – סוג של צנזורה עצמית פסולה – בנוסף לצנזורה הצבאית שמתקיימת בישראל ממילא.
מה שכן, סנסציוניות ואלרמיזם אינם דבר טוב. הם לא טובים לתקשורת, לא טובים לצה"ל והם לא טובים לחברה בעת מאבק מזוין בארגון טרור. לצלם דונם שדה קוצים ולתת תחושה של יער גדול איננו בראש ובראשונה מעשה שמשרת את חמאס, אלא בעיקר עיתונות גרועה, נטולת הקשר, כזו שלא משרתת את לקוחותיה. בזה צריך לטפל. צה"ל הוא האחרון שיכול לעשות זאת.
לפני שנה וחצי אנשים מתו בעיקר מהמגפה, היום הם מתים משילוב של קורונה ופייק ניוז. בישראל המחוסנת הכל תלוי בשאלת הבוסטר
מערכת הבריאות ההולנדית החלה להעביר באמבולנסים חולים קשים את הגבול, לבתי חולים גרמניים. מחלקות הטיפול הנמרץ הוצפו בחולי קורונה, ובערך מחצית מהמיטות שם נתפסו על ידם. בתי החולים השעו ניתוחים, כולל ניתוחי לב וסרטן. במקביל, התברר שמספר הנדבקים זינק בכ-100 אחוז ביחס לשיא המגפה עד כה, בנובמבר 2020. הוא עומד על למעלה מ-20 אלף נדבקים כל יום, בממוצע שבועי. צעדי הסגר החלקי שעליהם הכריזה הממשלה נתקלו במהומות סוערות; המשטרה נאלצה לירות באוויר לפחות פעם אחת, וראש ממשלת הולנד אמר שמדובר ב"אלימות טהורה" של "אידיוטים".
ההתרחשויות האלה אינן סיוט רחוק, אינן תסריט דמיוני. זה מה שקרה בהולנד – השבוע. 72 אחוז מהאוכלוסייה שלה מחוסנת בשתי מנות. לפני כחודשיים הייתי באמסטרדם; האווירה הייתה אופורית. ללא מסכות, ללא הגבלות, עם הרבה תיירים והריח הרגיל של גראס במרכז העיר. ההנחה המוסווית, הקבועה, הייתה שהאירוע ששמו קורונה נגמר בהתחסנות. בשלב ההוא, בישראל, כבר החלו מסיימים את הגל הרביעי, וחיסנו בבוסטרים; מאות רבות מתו. בהולנד, ובכלל באירופה, העדיפו לא ללמוד מהניסיון הישראלי. עכשיו הם משלמים את המחיר.
המחיר, צריך לומר בצורה ברורה, נמוך בהרבה. כן, יש המון הדבקות, ועומס חריף על בתי החולים. אך מספר מקרי המוות הוא חצי ממה שהיה בשיא הקודם. ובכלל זו החלוקה העולמית, כפי שמשתקפת בדוגמאות כאן: מצד אחד מדינות שהאמינו לשקרנים, לשרלטנים, למומחי הקונספירציה מפייסבוק. מהצד השני מדינות שהאמינו למיינסטרים של המדע. בריטניה מחוסנת והחלה בוסטרים, הולנד מחוסנת יחסית, צרפת מעט פחות. רואים בהן עלייה דרמטית של מקרים: החורף הגיע, ואיתו השהות בחללים סגורים, לא מאווררים היטב, עם אוויר יבש וסיכוי טוב יותר למחלות נשימתיות. אך התמותה שם נמוכה בכל זאת. לעומת זאת, באוסטריה, יוון וצ'כיה נפוצו השקרים. ושם התמותה מזנקת בצמוד ובמתאם למספרי הנדבקים. המצב דומה בארה"ב, בין מחוזות שהצביעו לדונלד טראמפ – וצורכים חדשות מכלי תקשורת שמפקפקים בחיסונים, אל מול המחוזות שהצביעו לנשיא ג'ו ביידן.
לפני שנה וחצי, אנשים מתו בעיקר מהמגפה. היום רבים מהם מתים כי לא התחסנו. הם מתים משילוב של שתי מחלות: קורונה ופייק ניוז.
ביחס לאירופה, המציאות הישראלית טובה יותר. בהולנד יש שיעור גבוה יותר של מתחסנים מאשר בישראל, לכאורה. לכאורה, משום שלישראלים יש משהו שאין להולנדים: 44 אחוז מהציבור קיבלו בוסטר. ההחלטה של מערכת הבריאות וראש הממשלה בנט להציע אותו התבררה כאחת המוצלחות ביותר במהלך המגפה; העובדה שהאופוזיציה כאן איננה אנטי־חיסונים ואנטי־מדע, ובנימין נתניהו נתן גיבוי (ואף דחק להחלטה עוד קודם) הצילה חיים רבים.
"הבטן הרכה היא מערכת החינוך", אומר גורם מעורה, "פילטרים בכיתות? אין. ראש הממשלה התעצבן על זה בדיון האחרון ודרש שיחזרו אליו עד יום ראשון הקרוב. נתונים מדויקים על כיתה ירוקה? אין. יש ספינים לתקשורת". הוא מכוון לכך שמערכת החינוך לא יכולה לתת תשובה לשאלה פשוטה: בכיתות שבהן הופעל נוהל בדיקות האנטיגן בגלל נדבק אחד ונמצא עוד ילד שנדבק – האם היו נוספים, וכמה בדיוק.
וזה לא רק זה. החורף הגיע, יש מחוסנים ללא בוסטר, ילדים קטנים אינם מחוסנים ברובם, ויש גם אפשרות של תחילת דעיכת הבוסטר עצמו. זו תעלומה קריטית. אם זריקת הדחף לא דועכת, מצבנו מצוין. גם אם היא דועכת לכ־85 אחוז. אך אם יש דעיכה – בפרט בהגנה מפני מחלה קשה אצל בני 65 ומעלה – ייתכן שיהיה צורך באסטרטגיה חדשה לגמרי להתחסנות. ראשית, לא בטוח שאפשר, בטוח ויעיל לחסן את האוכלוסייה – גם הקשישה בלבד – כל חצי שנה. שנית, הגישה שרוצה שכולם יתחסנו יחד, ומהר (השיטה שבה נקטה ישראל עד כה) תגרור בהכרח עלייה מהירה בהתחסנות – ואז צניחה מהירה לתהום, בכל פעם שהחיסון ידעך. במערכת הבריאות שוקלים לרווח באורח מכוון את החיסונים, ליצור מהלך של ירידה איטית בהגנה, כזו שאולי עדיפה מהגנה מאוד גבוהה – שאז קורסת.
אם כל זה נשמע מעט מדכדך, שווה לזכור את העיקר: יחד עם החיסון, התרופות החדשות של פייזר ומרק שניתנות בכדורים, והחלק הגדל של האוכלוסייה שהתחסן או נדבק והחלים, המגפה נראית קרובה יותר מתמיד לשליטה כלשהי. פשוט יש לה נטייה להפתיע אותנו, לא תמיד לטובה.
ציטוט
"המפלגה הקומוניסטית הסינית חוגגת 100 שנים להיווסדה, וגם ג'יי.פי מורגן. אני מתערב שנשרוד יותר זמן...אני לא יכול לומר זאת בסין. הם ממילא מאזינים כנראה"
"אני מתחרט בכנות על הערתי כי זה אף פעם לא נכון לצחוק או להשמיץ קבוצה של אנשים, בין אם מדובר במדינה, הנהגתה או חלק מהחברה"
(ג'יימי דיימון, המנכ"ל של ג'יי פי מורגן, חוזר בו תוך כיממה מהלצה על המפלגה הקומוניסטית הסינית, השבוע)
