כשברקע יותר ויותר נשים עושות היסטוריה במערך הלוחמה הצבאי, ומנגד מושמעת ביקורת של רבנים וארגונים דתיים על שילובן בצה"ל, היו מי שעשו את זה הרבה לפני שזה היה אקט פמיניסטי. מנוחה קוטיק (פידל) בת ה־90 זכתה לעשות היסטוריה בחייה כשהייתה לצנחנית הראשונה בצבא הגנה לישראל, אך דפי ההיסטוריה לא עשו עמה חסד, והייתה זו יוכבד קאשי, שהלכה לעולמה החודש, שנזכרה כמי שהייתה לצנחנית הראשונה ועיטרה את השער המפורסם בעיתון הצבאי "במחנה". בכתבות על קאשי אוזכרה גם מנוחה כמי שסיימה עימה את קורס הצניחה. אפילו באתר מורשת הצנחנים, נכתב באריכות על רצונה ועקשנותה של קאשי להיות צנחנית, תוך שצוין כי הדבר אושר לה בתנאי שתהיה עימה עוד אישה בקורס. "החיילת הנוספת שנבחרה למשימה הייתה נערה בת 18 וחצי", נכתב באתר המורשת "מנוחה פידל בת מושב חוגלה שהייתה בעלת כושר גופני גבוה והתנדבה למשימה". אלא שמנוחה לא הגיעה לקורס כי "נבחרה למשימה", או כדי לאפשר לקאשי להיות צנחנית; היא לא הייתה על תקן השוליה, אלא דרשה, במקביל לקאשי, לקחת חלק בקורס שהיה מיועד לגברים בלבד.
5 צפייה בגלריה
מנוחה פידל. "המפקד של קורס נהגי המשאיות הסתכל עליי ואמר שעוד מעט יוצא קורס טנדרים לנשים. אמרתי לו 'אני לא זזה מפה'. החיילים קיבלו את זה שיש להם נהגת, זאת הייתה המציאות"
(צילום: דנה קופל )
גם במרחק הזמן, 72 שנים ליתר דיוק, היא זוכרת היטב את רצף האירועים. "כשהתגייסתי ביקשתי להיות טייסת ואמרו לי שזה בלתי אפשרי כי אני אישה, אז ביקשתי להיות צנחנית ־ וגם זה לא היה אפשרי", היא משתפת ממקום מושבה כיום, דיור מוגן בפולג, "קיבלתי את זה כמובן מאליו כי באמת לא היו נשים בטיס. אז הוצבתי בתור מקפלת מצנחים. משם ביקשתי לעשות קורס צניחה. כתבתי מכתב לסגן אלוף יהודה הררי שהיה מפקד בה"ד 8, סיפרתי לו את ההיסטוריה שלי כבת מושב, את היכולות שלי, והוא חזר עם תשובה חיובית. לא הרגשתי שאני צריכה להילחם על המקום הזה, הוא השיב לי די מהר ואמר שיש עוד בחורה שמנדנדת לו בנושא, יוכבד קאשי. היא הייתה חיילת ותיקה ואני עוד טירונית. הוא רצה שנצא יחד לקורס, וכך היה. לא שמרנו על קשר אחרי השירות. גם בקורס לא היה בנינו קשר מיוחד, על אף שהיינו הנשים היחידות. אני הייתי נחבאת אל הכלים. בסוף, כשזה קרה וכל הדבר הזה התפרסם, היא לקחה את כל התהילה, צילמו אותה לשער "במחנה" ותמיד כשכתבו על נשים בצה"ל ורצו להזכיר את הצנחנית הראשונה, הזכירו אותה. כאילו אני לא הייתי שם. אולי זה בגלל שהייתי יותר ביישנית. עקשנית, אבל ביישנית".
שוות בין שווים
מנוחה לא זוכרת אם היה סביב הנושא פולמוס. "במשפחה קיבלו את זה יפה, לא הרימו גבה", היא משתפת. "בקורס אני לא זוכרת שזכינו ליחס מיוחד. לא עשו לנו הנחות, זה בטוח. היינו שוות בין שווים. לא התנשאו מעלינו ולא הקלו. לפני שהתחלנו את הקורס, היו מי שניסו לטעון בפנינו שצנחניות לא יוכלו ללדת בעתיד וזאת הייתה שטות כמובן, זה לא הרתיע אותי לרגע. אני זוכרת לפני שהתחתנתי אמא של בעלי שאלה אותו על זה, והאמת שדי מהר נכנסתי להיריון ככה שהנושא ירד מהפרק".
בסך הכל ספרה מנוחה 29 צניחות שרשומות בתעודת הצנחן שאותה היא נוצרת, וזכתה לסיכת הכנפיים היוקרתית. "רציתי לפרוש בצניחה ה־30", היא משתפת, "יום לפני הצניחה רצתי ונקעתי את הרגל כך שנבצר ממני לצנוח שוב. את הקורס אגב, סיימתי בהצטיינות ואני זוכרת כל צניחה וצניחה. הזכורה והחשובה לי מכולן היא זו במכביה השלישית. הייתה צניחה מאוד נמוכה, שעליה הטייסים התאמנו הרבה, וצנחנו ישר לתוך האצטדיון. זה היה רגע מרגש".
"היו מי שאמרו שצנחניות לא יוכלו ללדת בעתיד, וזאת הייתה שטות כמובן. לפני החתונה אמא של בעלי שאלה אותו על זה, אבל די מהר נכנסתי להיריון ככה שהנושא ירד מהפרק"
מנוחה, שנקראה עם שם סבתה, נולדה במושב העובדים חוגלה שבעמק חפר, וכפי שהיא מתארת "חיי המושב הקשיחו אותי". היא נאלצה לתפוס פיקוד בבית ולטפל גם באחיה הקטנים. "אמא שלי חוותה קשיים בחייה ואני נאלצתי לתפקד כאם. עשיתי במושב כל מה שהיה צריך, את התורניות ואת העבודות הפיזיות. אלו היו ימים אחרים לגמרי. אני זוכרת שהיו מגיעים פדאיונים, מתמקמים בבורות הניקוז במושב ויורים על הבתים. אנחנו, הילדים, היינו יורדים לרצפה בשביל להמשיך לישון את הלילה. כשהגעתי לכיתה ח', שלחתי את אחיי לבתי ספר חקלאים ואת עצמי רשמתי לפנימייה בנהלל. במושב היו חבר'ה שלמדו שם והיללו את המקום וזה שיכנע אותי". מנוחה המשיכה להילחם על מקומה בצה"ל גם כשפרשה מהצנחנים, ושוב, מבלי שהייתה צריכה לדפוק על שולחנות, עשתה היסטוריה כנהגת משאית צבאית. "ביקשתי לצאת לקורס נהיגה", היא משחזרת. "בזמני עוד לא נסעו על טרקטורים במושב אלא רק על סוסים, וזאת ההכשרה היחידה שהייתה לי. שלחו אותנו ארבעה חבר'ה, שלושה בחורים ואותי, לקורס נהגי משאיות. עוד בקורס צניחה תירגלנו קפיצה ממשאית נוסעת ולא עשו לנו הנחות, הייתה פעם שאנשים שברו רגליים בקפיצה לא מוצלחת. כשהגענו למקום מפקד הקורס הסתכל עלינו ואמר לי שעוד מעט יוצא קורס טנדרים לנשים ושאצטרף אליו. אמרתי לו בלי למצמץ 'אני לא זזה מפה. אין לך מה לדאוג, לא תרגיש אותי פה'. הוא השתכנע ויצאתי עם שאר הבחורים לקורס. הייתי מסיעה חיילים לחיפה ומחזירה אותם, לא היו עוד נהגות או שאני לא פגשתי כאלו במהלך השירות, והחיילים קיבלו את זה שיש להם נהגת, זאת הייתה המציאות ואף אחד לא שאל שאלות". למרות הרוח שגילתה בשירותה הצבאי, היא מספרת, "השתחררתי טוראית, לא רציתי שום דרגות".
ניכר כי מנוחה מדברת על תקופה אחרת ולמרבה ההפתעה, תקופה שבה לנשים היה קל יותר להילחם על מקומן בצבא. ייתכן שזה קשור למחתרות שהתפרקו שנים ספורות קודם לכן ובהן לחמו נשים וגברים כתף אל כתף, או לרוח הפוליטית ששררה באותן ימים בה המפלגות החרדיות נותרו באופוזיציה. גם היום מתעקשת מנוחה על מה שהתעקשה אז. "לא יכולה להיות אפליה בעניין הזה", היא אומרת, "חבל שזה בכלל צריך להגיע לבג"ץ. כל היחידות בצה"ל צריכות להיות פתוחות בפני נשים ללא יוצא מן הכלל והבחירה אליהן צריכה להיות לפי היכולות ולא לפי המגדר".
5 צפייה בגלריה
מנוחה פידל. "כשהייתי צריכה לנסוע לדימונה או למקומות יותר מרוחקים הייתי מכניסה רימון ואקדח לתיק"
(צילום: דנה קופל )
רימון ואקדח בתיק
עם שחרורה מצה"ל פנתה ללימודי ריפוי בעיסוק והתמחתה בבית החולים תל השומר, שם פגשה את מי שלימים יהפוך לבעלה, בר כוכבא קוטיק, איש פלמ"ח ולאחר מכן קצין מודיעין בצה"ל שהשתתף ב"ליל הרכבות" ובשיירת הגמלים הנועזת לאום־רשרש יחד עם שמעון פרס. קוטיק נפצע באורח קשה כשליווה שיירה מבית אשל לרביבים והוטס על ידי עזר ויצמן לקבלת טיפול רפואי. "בר כוכבא היה מאושפז בבית החולים", היא משתפת. "אז לא היו מחלקות שיקומיות, ומי שנפצע נשאר הרבה זמן באשפוז. האחראית שלי אמרה לו 'תתלבש עליה' והוא התחיל לנדנד לי". עם שחרורו שיכנע אותם חברם לובה אליאב לעבור לנהורה שבלכיש והם הסכימו. מנוחה עבדה עם עולים חדשים כמעין עובדת סוציאלית. "כשהייתי צריכה לנסוע לדימונה או למקומות יותר מרוחקים הייתי מכניסה רימון ואקדח לתיק. היו נסיעות שהחזירו אותנו חזרה בגלל המצב הביטחוני, אבל לא פחדתי אף פעם".
בתחילת שנות ה־60 הזוג עבר לבאר־שבע והקים שם משפחה, ובהמשך נדד ליישוב מיתר. קוטיק, שהשתחרר מהצבא, מונה לעבוד במחלקת הביטחון של הקריה למחקר גרעיני סמוך לדימונה, ומנוחה החלה לעבוד במחלקה לריפוי בעיסוק בבית החולים סורוקה ועד מהרה נבחרה לנהל אותה. היא איישה את התפקיד כשלושה עשורים, עד שיצאה לפנסיה. גם כאן מנוחה לחמה על זכותה ועל זכותן של העובדות האחרות לשוויון. "נלחמתי תמיד", היא אומרת, "גם כשרצו לקצץ תקנים ולפטר עובדות עמדתי בחזית מול המנהלים. התחום הזה לא היה מוכר כמו היום, וכך גם המודעוּת לנחיצות שלו. זכור לי במיוחד אירוע שבו החליטו שנלבש מדים בצבע ירוק בעוד שהסגל הרפואי לבש מדים לבנים. אני ביקשתי מדים לבנים, לא הייתי מוכנה שימעיטו בערכנו. לא ראיתי בזה בקשה חריגה, רציתי שנהיה כמו כולם. זה לא התקבל כל כך יפה, אבל זה לא שינה לי. נלחמתי גם כשרמזו לי שיחליפו אותי אם אני אמשיך להתעקש. בסוף קיבלנו מדים לבנים, לא היה לי ספק בכך".
כיום מתגוררת מנוחה באחוזת פולג, דיור מוגן אליו עברה לאחר פטירתו של בעלה. בניגוד למסע ההפחדות שליווה את שירותה הצבאי, היא ילדה שלושה ילדים וחובקת כיום תשעה נכדים ושתי נינות. "כל החיים שלי היו מלחמות", היא מסכמת, וכשהיא נשאלת אם לפחות חלקן קשורות למגדר שלה היא עונה "אני לא יודעת אם זה היה בגלל שאני אישה. עשיתי את הדברים בשמי, שיניתי את מה שהיה חשוב לי לשנות".
