בר קופרשטיין, שציין בחודש אפריל את יום הולדתו ה-22 בשבי חמאס ברצועת עזה, הוא הנכד היחיד במשפחה שקיבל את העיניים של סבא שלו. "משמונה נכדים, רק אצלו יש את העיניים של סבא - כחולות", סיפרה סבתא פאינה על הנכד, שנחטף ממסיבת ה"נובה" בקיבוץ רעים - שם עבד כמאבטח ללא נשק. בר חי בשנים האחרונות בביתם של סבו וסבתו בחולון לאחר שאביו, טל, עבר תאונה ונותר עם פגיעה מוחית קשה. בר החליט לעזוב את ביתו על מנת שהמשפחה תוכל להעסיק מטפל צמוד לאביו, שילון איתם בבית.
על בר
"גיל ההתבגרות שלו היה לא פשוט, עם הפציעה של אבא שלו. טל רק פתח עסק שהיה בהרצה, אחרי חודש או חודשיים הייתה התאונה, ובר המשיך את דרכו של אבא, הוא הבכור מחמישה ילדים", שיתפה סבתו. בר עובד ומפרנס את משפחתו, הוא מתפעל את דוכן הפלאפל המשפחתי ועובד מפעם לפעם באבטחה - וכך הגיע למסיבת הנובה.
"בר לא היה אומר לנו 'לא' אף פעם. תמיד עוזר לנו, יש לו ידי זהב. תמיד היה מסדר משהו", ציינה. "חבר שלו שניצל מהנובה, אחרי שהיה 11 שעות בתוך שיח קוצים, סיפר לנו שבתיכון הוא היה לומד ולומד, ובר אפילו לא היה לומד ומקבל ציון יותר גבוה. בחודשים לפני החטיפה שאלתי אותו מה איתו, מה הוא רוצה לעשות או ללמוד? הוא תמיד היה עונה לי 'תני לי קצת לבלות, ליהנות מהחיים, ואז אני אדע מה אני רוצה לעשות'. אני עד היום לא יודעת, אבל בספר המחזור שלו כתוב שבעתיד הוא יהיה הבעלים של דוכן פלאפל בניו יורק".
7 באוקטובר
ביום חמישי יצא בר לעבודה. סבתא פאינה לא הייתה נותנת לו לצאת בלי נשיקה וברכה - תלך בשלום ותחזור בשלום. "לפני שהוא יצא לעבודה הוא קנה מכנסיים והתוברים בחגורה היו קטנים, אז סידרתי לו את המכנס. הוא רצה לקחת לנו את האוטו ואמר שהוא יחזור במוצ"ש אז לא הסכמתי, אמרתי לו שייקח את שלו. חשבתי שהוא במועדון בתל אביב, לא ידעתי שהוא בנובה", סיפרה.
"בשבת בבוקר הייתה אזעקה והתקשרתי אליו - 'בר, הכול בסדר איתך?'. הוא אמר לי שהוא בסדר ושאל מה שלומנו. ברקע שמעתי מישהו צועק 'וואו, כמה מטחים', ולא הבנתי. מה זה, הוא בתל אביב? ניסיתי להתקשר אליו שוב אחרי כמה זמן, לא הייתה תשובה. התקשרתי שוב ושוב והוא לא ענה, אז התקשרתי לאורה, הבת שלי - דודה של בר. אמרתי לה 'אורה, קורה משהו. אין דבר כזה שבר לא עונה לי לטלפון'. זה אף פעם לא קורה, הוא תמיד עונה לי, לא משנה איפה הוא נמצא".
בזמן הזה אורה ושאר בני המשפחה מבינים את תמונת המצב ועושים את דרכם לבית של הסבא מיכאל והסבתא פאינה, כדי לספר להם מה קורה. לפי פאינה, "הם התחילו לחפש אותו בבתי חולים, בכל מיני מקומות. אורה התחילה להתקשר לצבא, למשטרה. הם זלזלו בשאלות שלה. פתאום אורה הלכה לחדר וצרחה. שאלתי אותה מה קרה והיא לא ענתה, היא לא הסכימה להראות לי. מיכאל היה אחרי אירוע מוחי, והם לא רצו שנדע מה קורה. בסוף היא הסכימה להראות לי, ואני התחלתי לצרוח יחד איתה. ככה התברר לנו שהוא בשבי. אחרי כמה ימים בא מישהו והודיע רסמי".
בזמן שהמשפחה חיפשה עקבות להימצאו של בר והעלתה את תמונתו לרשתות החברתיות, אחד מקרוביהם מצא את סרטון הטלגרם שבו ניתן לראות את בר חטוף, כפות בידיו וברגליו, חבל לצווארו והוא צועק את שמו.
בזכות תיעוד זה המשפחה יודעת שבר נחטף חי ושלם, וכך הם גם מצפים לשובו. מאז לא היו אותות חיים לגביו מאף אחד מהחטופים ששבו, וגם לא מידע מודיעיני ממשי. לפני כמה ימים קיבלה משפחתו של בר תיעוד חדש מאחד הנוכחים במסיבה, שבו ניתן לראות את בר עומד עם ידיו מאחורי הגב במדי האבטחה. ככל הנראה התמונה צולמה בסביבות השעה 7:00 בבוקר, מתוך אחד הרכבים שהיו במקום. מדובר בתיעוד האחרון של בר לפני שנחטף לרצועה.
5 צפייה בגלריה
מצליח להגיד כמה הוא מתגעגע לבר, למרות הפגיעה המוחית. האב טל והדודה אורה
(צילום: אביגיל עוזי)
הרגעים הקשים
בר הציל את סבא שלו לאחר האירוע המוחי הראשון שעבר. מיד אחרי החטיפה עבר מיכאל אירוע נוסף, ככל הנראה מרוב צער. גם פאינה נאלצה לעבור כמה הליכים רפואיים, ובני המשפחה מספרים על ההידרדרות הרפואית הקשה מאז החטיפה. "כולנו שבורים, כולנו מתגעגעים אליו כל יום", שיתף הסבא מיכאל. "אני עברתי את השואה, את מלחמת יום הכיפורים, שהייתה מלחמה-מלחמה. עכשיו הפעם השלישית - וזה הכי גרוע שהיה. מה שעשו גרמנים ליהודים - זה אותו הדבר".
פאינה המשיכה: "איך אפשר לקחת תינוק בן תשעה חודשים ולהחזיק אותו בשבי, או ילדה בת שלוש וחצי? היה לנו קשה ברוסיה, לא אהבו אותנו, ועכשיו לא אוהבים אותנו פה. לא תיארתי לעצמי שזה יהיה ככה, הכול מתפרק ואני לא יודעת אם נוכל להמשיך כמו שהיה. אני רוצה שכל החטופים יחזרו הביתה. זה יהיה קשה אבל אנחנו נעזור להם בהכול, רק שיחזרו כבר".
שיחה עם אורה, דודתו של בר: "מקווה שהוא חזק"
(צילום: אסף חן)
רגעי התקווה
"הכינוי של בר הוא 'מר כרוב'. גם אם תביאי לו קילו כרוב עם לימון, הוא יאכל. אני מחכה להכין לו סלט כרוב ובשר, ורק שיחזור כבר", סיפרה פאינה בחצי חיוך. "אני מדמיינת את הרגע שהוא יחזור הביתה, אני אוכל אותו! אני עדיין מרגישה את הלחי הרכה שלו, כמו של תינוק. אני בכל ערב מדברת איתו לפני שאני הולכת לישון, האחיינית שלי ציירה אותו בעיפרון, ואני מרגישה שהוא מסתכל אליי חזרה".
פאינה סיכמה: "אין לי ערב שאני נכנסת למיטה בלי להגיד לו - 'אל תישבר, תהיה חזק, תחזיק את עצמך'". מיכאל לא מחליף את החולצה מתמונתו של בר, אלה המדים שלו. גם האבא טל, שמתקשר בקושי רב, מצליח להגיד כמה הוא מתגעגע אליו. ב-3 באוקטובר גם נולד נין חדש למשפחה. בר לא הספיק להכיר אותו, וגם לא לשמוע את שמו - נועם. עכשיו המשפחה מקווה שישוב מהר ויכיר את התינוק החדש, שבקרוב כבר יהיה בן שנה.
