את הכתבה הבאה אני רוצה להקדיש לאמא שלי, מיקי ציאון ז"ל, המודל שלי לחיקוי, אישה אמיצה ומעוררת השראה שעשתה הכול כדי לוודא שילדיה יהיו מאושרים. כשב-ynet פנו אליי והציעו לי, לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לראיין יתומי צה"ל, שכמוני איבדו אב במלחמה ואימם נישאה בשנית, ידעתי שאמא שלי, שרק לפני שבועיים ציינו שנה ללכתה בטרם עת, תיקח כאן חלק משמעותי.
אחרי הכול, כמו במקרה שלי ובמקרה של רות משאט וצבי תמרי שהייתה לי הזכות לשוחח עמם, הייתה זו האם שהובילה להקמת משפחה חדשה, משולבת עם המשפחה הקיימת שספגה אבדה כה קשה, והצליחה להוציא את עצמה ואת ילדיה הרכים מבור השכול.
"תגיד יש לך אבא? כי עכשיו לי יש"
"נולדתי בזמן מלחמת יום כיפור, בנובמבר 1973, ארבעה שבועות בדיוק לאחר שפרצה המלחמה. אבא שלי, שמואל בוטנרו ז"ל, גויס מיד כמו רבים למילואים. במקרה הוא הגיע לשבת בדיוק כשאמי טובה הובהלה לבית החולים אסף הרופא כדי ללדת אותי. הוא היה אז מ"פ בצנחנים וכשראה שאני בסדר ואמא שלי בסדר – הוא ביקש את רשותה וסליחתה, ונסע מהר להדסה ירושלים לבקר חייל שלו שנפצע כמה ימים קודם לכן". כך מתארת רות משאט (49) את סיפור היכרותה הראשוני עם אביה, שנפל ב-4 בפברואר 1974 בגזרה הצפונית של הלחימה מפגיעה ישירה של פגז במוצב, כשהוא בן 25 והיא בת שלושה חודשים בלבד.
10 צפייה בגלריה
שמואל בוטרנו ז"ל. "כשראה שאני ואמא שלי בסדר הוא ביקש את רשותה וסליחתה ונסע לבקר חייל שלו שנפצע"
(מהאלבום המשפחתי)
משאט, תושבת הוד השרון, נשואה ליניב (51) ואמא לשלושה – רז (21), שי (16) ותומר (10.5). "אבא שמואל הכיר את אמא שלי בתיכון. שניהם למדו בהפרש של שנתון במקיף רמלה-לוד, הוא היה רמלאי והיא לודאית. לימים היה סטודנט לפיזיותרפיה ועבד במקביל בתעשייה האווירית.
"הוא היה אחד ממפעילי המחשבים הראשונים בתעשייה, כשמחשב היה אז חדר שלם", מספרת משאט. "הוא ואמא שלי היו הרבה שנים יחד ואני הייתי הבת הבכורה היחידה. אני כמובן לא זוכרת את אותה התקופה, כי כשהוא נפל הייתי רק בת שלושה חודשים, אך מסיפורים למדתי שכתוצאה מהמצב שנקלענו אליו – הייתי מאוד עטופה במשפחה ובחברים. מאז אני לא זוכרת משהו אחר".
10 צפייה בגלריה
שמואל ז"ל וטובה בוטרנו. "הוא ואמא שלי היו הרבה שנים יחד, אני הייתי הבת הבכורה, היחידה"
(מהאלבום המשפחתי)
"אמא שלי היא גיבורת על חלל", ממשיכה משאט. "כל מי שאני ומה שאני היום ולאורך השנים זה רק בזכותה. בתור ילדה היו לי חיים טובים ומאושרים בזכותה ובזכות הבחירות שהיא עשתה".
כשהייתה בת שלוש, אמה טובה נישאה בשנית לאילן נוביק, שמשאט קוראת לו באופן טבעי "אבא". "בשלב מסוים הוא נכנס לחיים שלנו. אני לא זוכרת את הכניסה שלו, אני מניחה שזה היה בהדרגה. סיפרו לי שפעם אמרתי לו 'זאת אמא שלי, אתה תחזור לאמא שלך', היא מחייכת. "בסופו של דבר, אנחנו מדברים על ילדה שגדלה רק עם אמא 24/7 ופתאום היא צריכה לחלוק אותה עם מישהו".
"היו עוד הערות שסיפרו לי שאמרתי", היא נזכרת, "למשל כשהוא לקח אותי לגן שעשועים, טיפסתי על מתקן גבוה ומישהו העיר לי ואמר: 'אני אקרא לאבא שלך', אז השבתי לו – 'זה לא אבא שלי, זה חבר של אמא שלי'. או למשל אחרי שהם התחתנו עברנו לאשקלון, כשהייתי כבר בת ארבע, ובאתי לחבר חדש מהשכונה, פתחתי את הדלת ופשוט אמרתי לו: 'תגיד, יש לך אבא? כי לי עכשיו יש'. בכל אופן, את המקרים האלה אני לא זוכרת – ומה שקרה באופן טבעי זה שהתחלתי לקרוא לאילן אבא".
10 צפייה בגלריה
אילן וטובה. "שאלתי אותם מה המשמעות של זה שאילן יאמץ אותי, אמרו שצריך לערב את בית המשפט, אמרתי שאני לא צריכה שיתערבבו לנו בחיים"
(מהאלבום המשפחתי)
טובה (73) ואילן (76) נוביק הם פנסיונרים של משרד החינוך. "אבא אילן ניהל שנים רבות בית ספר לחינוך מיוחד בקריית גת והיה גם מפקח בתחום באזור הדרום", מספרת משאט. "אמא מורה במקצועה, הגישה הרבה מאוד תלמידים ותלמידות לבגרות בעברית ובלשון וגם הייתה סגנית מנהלת בתיכון באשקלון. הם מתגוררים שם עד היום. עם השנים נולדו לי שלוש אחיות – יעל (45), תמר (41) ועדי (39). הן מהממות ואני מתה עליהן ועל המשפחות שהן הקימו ואנחנו רביעיית בנות עם חיבור מאוד חזק, הן אחיות שלי בדיוק כמו שאילן הוא אבא שלי".
משאט נזכרת שכשהייתה בת 12 הוריה שאלו אותה אם היא מעוניינת לעבור הליך אימוץ. "שאלתי אותם מה המשמעות של זה שאילן יאמץ אותי. הם אמרו שצריך לערב את בית המשפט, אז אמרתי – אם זה מה שצריך אני לא רוצה, אני לא צריכה שיתערבבו לנו בחיים. אני זוכרת שהם נתנו לי את האופציה כמה פעמים, אבל לי אף פעם לא היה את הצורך הפורמלי בהגדרה הזו. בבית הספר ביקשתי שיקראו לי רות בוטנרו נוביק. היום זה מקובל שיש שני שמות משפחה, של הגבר והאישה, שני האבות או שתי האימהות, אבל אני הייתי אז מאוד חריגה וזוכרת שהשם תמיד בלט. רבים קראו לי רות נוביק כי לאחיות שלי קראו רק נוביק, אבל מי שגדל איתי הכיר את שני השמות".
האירוע: מסיבת הפתעה, הנושא: אימוץ
הסיפור של משאט על סוגיית האימוץ מחזיר אותי לסיפור האישי שלי. אבי הביולוגי שלמה בקמייסטר הכיר את אמי מיקי ב-1978 כשהיה בן 31 והיא בת 22. סיפור האהבה בין התל אביבי התמיר וההרפתקן מיד אליהו לרמת-גנית היפהפייה פרח, ולאחר שנתיים הם נישאו. הם עברו להרצליה, ושנה לאחר מכן נולדתי אני. שלמה עסק בייבוא אופנה מארה"ב ומהמזרח הרחוק ואפילו בהפקת נפט בסיני, ובשלב מסוים עבר לתחום הביטוח. מיקי הייתה מחנכת ומורה להיסטוריה, תנ"ך, גיאוגרפיה ומורשת בבית ספר יסודי, ולימים גם ניהלה את אחד מבתי הספר המרכזיים בעיר ולימדה בחטיבת ביניים.
ב-11 ביוני 1982, כשאני בת 11 חודשים בלבד, אבי שלמה, שגויס למילואים ליחידת חרמ"ש (חיל רגלים משוריין), נפל בקרב על סולטן יעקב במבצע שלום הגליל, לאחר שהנגמ"ש בו נסע נפגע מטיל סורי. את הגלויה שכתב לאמי ובה מסר לנו את אהבתו היא קיבלה לפני ההודעה המצמררת מקצין הנפגעים, אולם בדיעבד כשכבר לא היה בחיים. את התקופה לאחר מכן נהגה אמי לתאר כך: "לא הבנתי מדוע צריך לפתוח את התריסים". למרות זאת, היא הייתה חזקה כלביאה ונעזרה במשפחה משני הצדדים שעטפה אותנו בחום ואהבה אינסופיים.
10 צפייה בגלריה
הילה עם הוריה שלמה ומיקי ז"ל. "היא הייתה חזקה כלביאה, ונעזרה במשפחה משני הצדדים שעטפה אותנו בחום ואהבה אינסופיים"
(מהאלבום המשפחתי)
בשלב מסוים הציעו לאמי ללמוד נהיגה כדי שתוכל להתנייד באופן עצמאי, שכן בתקופה ההיא עדיין לא היה נהוג שכל צעיר וצעירה בני 17 לומדים לנהוג. בני משפחתה וחברים המליצו לה על מורה הנהיגה הטוב ביותר בהרצליה בעת ההיא, ואז התחיל סיפור אהבה חדש, רומנטי מאין כמותו. מיכה ציאון ז"ל, שלימים הפך לאבי המאמץ, התאהב בה (ובי) ממבט ראשון, כך לפחות אנחנו אוהבים לספר.
אמי הייתה אז אלמנת צה"ל בת 26 והוא גרוש בן 40, אח שכול בעצמו. בין שיעור נהיגה אחד למשנהו הם שמו מבטחם זה בזו והחליטו להקים משפחה חדשה כשאני הבכורה. אמי תמיד סיפרה בגאווה שהוא רשם את שמי ראשונה בתעודת הזהות שלו ותיארה כמה חשוב היה לה להקים עבורי משפחה. ואכן, כשהייתי בת שלוש נולד אחי אלעד (38), כיום יזם ומחנך, ושבע שנים אחרי כן נולדה אחותי נטע (31), צלמת ומנחת מעגלי נשים. המשפחה שלנו היא משפחה טבעית ומלוכדת, ומעולם לא הרגשנו שום דבר שהוא למחצה.
בגיל 12 ערכו לי מסיבת הפתעה במסעדה מקומית, הנושא: מסיבת אימוץ. כבר מכיתה א' היה לי ברור שאני נושאת את שמו של מיכה, כמו אחי ואחותי, ולכן הליך האימוץ היה לי אך טבעי. ידעתי ששלמה לעולם יהיה בליבי, והקשר עם בני משפחתו היה ועודנו אמיץ וחזק, אבל גם ידעתי שאני חלק ממשפחת ציאון הענפה. וכך יצא שזכינו לחבוק שלוש משפחות. ולראיה, לפני שנה וחצי נולד בני איתן, שנושא גם הוא את השם ציאון בגאווה. "אל דאגה", אני אומרת למי ששואל, "הוא גם נושא בגאווה את הגנים של סבו הביולוגי".
למרבה הצער, לפני 11 שנים אבי מיכה נפטר, ואני ואמי נרעשנו לגלות שתאריך הפטירה היה אותו התאריך העברי של אבי הביולוגי – כ' בסיון. לפני שנה פחות שבועיים אמי עזבה אותנו בטרם עת בשל המחלה הארורה, עם צאת חג הפסח, ממש בסמוך ליום הזיכרון ולאזכרה הכפולה.
"נישואים שניים זה לא תמיד דבש, אצלנו היה הכי טבעי בעולם"
צבי תמרי נולד בשנת 1966 בירושלים לשמואל וברוריה, אח קטן לאחותו הבכורה הילה. "אני יתום צה"ל דור שני", הוא מספר, "קראו לי על שם סבי שנפל במלחמת השחרור כשהיה בן 45. שנה אחרי שנפל, סבתי נפטרה ואבי ושלושת אחיו גודלו בעצם על ידי דודים שלהם – אחיו של סבתי ואשתו. 20 שנה לאחר מכן נפל אבי, ששירת בצנחנים, במלחמת ההתשה כשהיה בן 28 בלבד. אני הייתי בן שלוש, אחותי בת חמש ואמי בת 29". שמואל ז"ל היה כלכלן במחלקת המחקר של בנק ישראל עם תואר שני בכלכלה ולימודי דוקטורט, וברוריה היא מורה לביולוגיה בתיכון וכן עוסקת בהכשרת מורים לביולוגיה באוניברסיטה.
תמרי, איש מחשבים מאלקנה, נשוי לניצה, אב לשתי בנות בגילאים 34 ו-26 ולבן בגיל 25 וסב לארבעה נכדים. "אמא גידלה אותנו לבד כמעט שש שנים, עד שנישאה שוב למשה אגרסט, שנפטר לפני פחות משנה בגיל קרוב ל-85", הוא מתאר. "הם היו נשואים קצת יותר מ-48 שנים. כשהכירו היא הייתה אלמנה עם שני ילדים קטנים והוא היה גרוש בן 36 עם בן בגיל 14 בשם זוהר. כשנתיים לאחר שנישאו נולדה אחותי הקטנה מיכל, שהיא צעירה ממני ב-11 שנים. כשמישהו היה נכנס אלינו הביתה, הוא לא היה רואה הבדל בין הילדים, לא היה הבדל בכלל, כולנו היינו שווים. זוהר גר איתנו והוא אח שלנו לכל דבר".
"בגלל המורכבות של המשפחה שלי, השתתפתי לפני מספר שנים במחקר על משפחות מורכבות, שבחן כיצד המערכות הללו עובדות", הוא ממשיך. "במחקר הבנתי שהלב של בני האדם הוא רחב ויכול להכיל הרבה, אם רק נותנים לו מקום, וזה לא בא האחד על חשבון השני. אני יודע שלא בכל המקרים נישואים שניים של אלמנת צה"ל עם ילדים זה ירח דבש, זה לא תמיד נדבק כמו שצריך. אבל אני יכול להגיד שאצלנו זה היה הכי טבעי בעולם, כולל היחסים עם המשפחה הגם כך מורכבת של אבא שלי, שגדל כמו אח עם בני דודיו. כל החבילה הזאת היא חלק בלתי נפרד מהמשפחה".
תמרי מספר כי אביו, שמואל, ובעלה של אמו, משה, הכירו זה את זה והיו ביניהם יחסי עבודה מקצועיים. "לפני כמה שנים מצאנו יומן של אבא שלי מהשנה שבה הוא נפל, וראינו שהייתה מתוכננת לו פגישה עם משה, שהיה גם כלכלן. גם אמא שלי הכירה אותו כי הוא גר בשכונה של סבא שלי", הוא מוסיף.
בשלב מסוים, חברים משותפים ביקשו "לשדך" בין השניים, ולאחר זמן מה הם נישאו ועברו לרמת גן. "חיינו בסביבה מאוד תומכת. משה היה חלק בלתי נפרד מהמשפחה, כולל במשפחה של אבא שלי. הוא אפילו הסדיר את המעמד של הדודים של אבא שלי, שגידלו אותו, כהורים שכולים – למרות שלא אימצו אותו ואת אחיו, ועבורנו הם סבא וסבתא לכל דבר. גם אחותי הקטנה שנולדה לאמי ולמשה, שמבחינה גנטית אין לה קשר למשפחה של אבי, שומרת על קשר עם כולם".
"למשה קראנו בשמו הפרטי, אבל כשהייתי מדבר על המשפחה שלי בגוף שלישי, אז כן הייתי אומר, למשל, 'אבא שלי ייקח אותי'. אם לא עושים מזה אישיו, זה לא מורכב. גם הילדים שלי קראו למשה סבא, פשוט אמרנו להם שיש את סבא שמואל ואת סבא משה. אני אתן לך דוגמא: כשאחותי הייתה בת חמש, שאלו אותה על התמונה של אבא שלנו. אז היא אמרה – 'זה פעם היה אבא שלנו'. אם אתה עושה מזה סיפור, זה סיפור, אם אתה מתייחס לזה בטבעיות, ככה סופגים את זה. אצלנו הזיכרון של אבא שלי והזהות הנפרדת נשמרה כל הזמן, אולי גם בגלל שמשה הכיר אותו, זו לא הייתה ישות זרה ולא מוכרת. הטעם היה טעם טוב, והיום אני יודע שזה בכלל לא מובן מאליו".
בחזרה למשאט, שמספרת על הקשר עם המשפחה של אבא אילן. "הכול היה טבעי וחיובי, וכך גם עם המשפחה המורחבת, עם הדודים והדודות ובני הדודים. סבא וסבתא היו מאוד מחבקים ואוהבים. הייתי נכדה ככל הנכדים והנכדות, חלק מהם, הרגשתי בבית, אהבתי להיות שם, חובקתי, נעטפתי, אף פעם לא הרגשתי נטע זר. אנחנו הנוביקים ואני חלק מהנוביקים, אמא שלי לא הייתה נותנת שיהיה משהו אחר בשבילי. יש דברים שהם לא בשליטתנו, השנים הראשונות של חיי הן דוגמא מובהקת לכך. מצד שני, אמא שלי בחרה איך לחיות את חייה ואיך להוביל אותי, היא בחרה בן זוג ומשפחה חדשה וזאת הייתה בחירה מודעת, לא רק עבורה אלא גם עבורי. שניהם האבות שלי מבחירה – אצל האחד זה גנטי ואצל האחר לא, אבל גנטיקה זה לא הכול".
משאט מנהלת כיום בהתנדבות את עמותת יתומי צה"ל "החיים כדרך", וקבוצת פייסבוק עם אותו השם, יחד עם רנית טל שרת ומיכל דיין טלקר. כל המתנדבים בעמותה ובקבוצה הם יתומי צה"ל שפועלים להגברת המודעות הציבורית לזכויותיהם. "אנשים לא מודעים לכך שיתומי צה"ל לא מוכרים על ידי המערכת. אין באמת תמיכה רשמית".
"אנחנו ילדים חורגים של משרד הביטחון ושל משפחת השכול", מסכמת משאט. "התחושה היא שלא מבינים שלא רק ילד קטן עצוב כשאביו נופל במלחמה, היתמות ממשיכה ללוות אותנו בצורה כזאת או אחרת, וזה נושא שהוא חשוב גם בגיל מבוגר".
הכותבת היא עורכת הנדל"ן של ynet וכתבת הנדל"ן של ידיעות אחרונות
