במוצאי שבת של 7 באוקטובר קיבלתי הודעת טקסט מחברה ישראלית שלומדת איתי בהרווארד: "תראה את הטיוטה שרצה בקבוצות הווטסאפ של הסטודנטים הפלסטינים". לא האמנתי למה שאני קורא. כ-30 ארגוני סטודנטים מהאוניברסיטה היו חתומים על המכתב ש"מאשים באופן מוחלט את המשטר הישראלי באלימות". בעוד הקרבות עם מחבלי חמאס נמשכים בדרום, ואנחנו מנסים לעכל את האסון, הם הספיקו להוציא הודעה שמאשימה אותנו בטבח של עצמנו. אני חוקר בשנים האחרונות את האנטי-ישראליות בקמפוסים, ואפילו הייתי שותף למחקר שתיעד את הקשר בין פרוגרסיבים רדיקליים לארגוני האחים המוסלמים, אבל אפילו אני לא האמנתי שסטודנטים באוניברסיטה הטובה בעולם ייגבו באופן מוחלט רוצחי תינוקות וחוטפי קשישים.
המכתב הוביל לכותרות עולמיות והנהלת האוניברסיטה נכנסה לפאניקה. קיבלנו מיילים מהדיקן שבדק לשלומנו והביע צער. דרשנו תגובה פומבית אבל מה שקיבלנו הייתה הפניה לעובד סוציאלי. כתבתי בחזרה לאחת המרצות שלי: "הדבר האחרון שלו אני זקוק מכם זה פסיכולוג. אני צריך שתגלו חוש צדק".
לאחר לחץ רב הוצאה הודעה רשמית ומבישה שאפילו לא הגדירה את מתקפת חמאס טרור. לא ציפינו מהנהלת הרווארד להיות ג'ו ביידן, רק שתגנה את הטרור הדאעשיסטי של חמאס. בין המילים הפתלתלות והגנריות לא איתרתי מצפן מוסרי. כשהתקבלתי להרווארד זה היה אחד הרגעים הגאים של חיי. באותו רגע התביישתי שאני שייך אליה.
בעקבות התגובות הנזעמות יצא תיקון נוסף של הנשיאה שגינה את חמאס באופן חמור והתנער ממכתב הסטודנטים, אבל זה לא מתקן את הבעיה המערכתית. אותו דבר הרי קרה באוניברסיטאות עילית בכל רחבי ארה"ב. לאחר שנים רבות של אימוץ עמדות אנטי-ישראליות, הן איבדו את היכולת לגנות טרור ברגע שהוא מגיע לישראלים ויהודים.
אוניברסיטאות העילית צריכות להתייחס לאירוע הזה כצומת של חשבון נפש. ללא יכולת ברורה להתנגד לטרור, האקדמיה האמריקנית תאבד את היכולת להוות מרכז רעיוני של רעיונות דמוקרטיים. המעשים השפלים של חמאס צריכים להיות נקודת שבר באקדמיה לטובת הבחנה בין מה זה שמאל אמיתי לבין השקר שמתחפש כשמאל רדיקלי. העיתונאי אלכסנדר נזריאן תיאר זאת במדויק: "הסיבה שאתם רואים שיתוק מכל כך הרבה אנשים באליטה ובמוסדות זה מכיוון שהם לעולם לא חשבו שהם יצטרכו ליישם את תפיסות הצדק החברתי שלהם כלפי יהודים".
אך את מה שהאקדמיה מתקשה לראות, הציבור האמריקני דווקא מזהה, ורמת האמון שלו באוניברסיטאות בשפל של כל הזמנים. רק 36% העידו שיש להם ביטחון במוסדות ההשכלה הגבוהה (ירידה של 20 נקודות בשמונה השנים האחרונות). השחיקה לא מגיעה רק מהצד הטראמפיסטי, אלא כנראה מכלל הציבורים.
חוסר היכולת של הנהגת הרווארד לגנות את חמאס באופן ברור עורר זעם אצל התורמים. קרן וקסנר הודיעה על סיום התוכנית היוקרתית שלה ומשפחת עופר החליטה לבטל את תרומתה ובמקום זאת להעביר שמונה מיליון שקל לארגון "אחים לנשק". לפי הערכות, אוניברסיטאות העילית עשויות לאבד כחצי מיליארד דולר רק מתורמים שהתבטאו בשבוע האחרון. המשבר הזה יכול להיות קריאת ההשכמה שלה הן זקוקות כדי לחזור לתפקידן ההיסטורי - להוות מגדלור של דעת ואמת עבור האתגרים של הדמוקרטיה בעולם משתנה. וזה חייב לכלול את ישראל, כי בלעדיה, אין ולא תהיה דמוקרטיה במזרח התיכון.
מבחוץ זה נראה שכולם נגדנו, אבל בפועל עלינו להתמקד ברוב השפוי. רוב הסטודנטים אינם אנטישמים, אלא בעיקר מבולבלים ומפחדים להתבטא באופן פומבי. בשבוע האחרון פנו אליי עשרות סטודנטים של הרווארד מכל העולם, אפילו ממדינות ערביות, והביעו תמיכה. הרוב מבינים היטב מה זה חמאס.
ברק סלעביום הראשון ללימודים אחרי שהחלה המלחמה, המרצה שלי לפוליטיקה אמריקנית (פרופ' שאינו יהודי) אמר בפתח השיעור: "הרגשתי בשבת כמו באסון התאומים. אני אולי לא אמור להגיד לכם את זה, אבל אני עומד עם ישראל". והוא לא לבד. מאות חברי פקולטה חתמו על מכתב זועם שביקר את העמדה הרופסת של ההנהלה.
המלחמה בחמאס תהיה ארוכה ותעביר גלי זעזוע הרבה מעבר לגבולות ישראל. זו הזדמנות אדירה לא רק להכות באויב, אלא גם לעשות שינוי מערכתי עמוק במוסדות הליבה של הדמוקרטיות המערביות. לשם כך, מעבר להכרה בכשלים, עלינו להפסיק להתמקד בשוליים שתמיד ישנאו אותנו ולהשקיע בבניית שותפויות אמיצות סביב דמוקרטיה ומאבק בטרור.
- ברק סלע הוא חוקר יחסי ישראל-ארה"ב ויהדות העולם. סטודנט למינהל ציבורי בקנדי סקול בהרווארד. לשעבר מנהל מכון "ראות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
