קשה לי לנשום וקשה לי לנסות להסביר מאיפה מתחיל המחדל העצום הזה, שבמסגרתו גם עבריין המין הסדרתי אלון קסטיאל עומד לקבל שחרור מוקדם על "התנהגות טובה" בכלא, בעוד לנפגעות לא ניתנת האפשרות להשמיע את קולן בנושא באופן נגיש ותקין.
אז אתחיל מהסוף ברשותכם. היום אדבר מול ועדת השחרורים שתדון שוב בבקשה של מי שפגע גם בי - אלון קסטיאל. בימים האחרונים עבדתי קשה מאוד על מנת להצליח להגיע למעמד שבו אדבר מול ועדת השחרורים, ולמה? זו אמורה להיות זכות בסיסית בחוק שנגישה לכל נפגע או נפגעת עבירה, ועובדה שהאחוז של הנפגעות מינית שמגיעות לדבר בפני ועדת שחרורים היא אפסית. הייתי צריכה להגיש חמישה מכתבים לשירות בתי הסוהר על מנת להצליח לעשות זאת בכלל, בזום, ולא באופן פיזי ישיר מול התוקף שלי.
אם כל זה לא מספיק, אז גם עד שהצלחתי לקבל אישור להביע התנגדות ולהשמיע את הקול שלי מול הוועדה, אז גם זה צריך להיות מולו, ולמה? איך זה הגיוני שאני אדבר על מה שקרה לי ועל החשש שיש לי עדיין מפני התוקף שלי בפניו? ולא רק זה, אם הייתי עושה זאת בטופס בכתב בלבד, אז זה אוטומטית היה יכול להיות חסוי, אבל אם אני מעזה לנסות לדבר בפנים גלויות מול הוועדה באופן ישיר - אז הוא זכאי לשמוע הכל, כולל את המכתב של הפסיכולוגית שלי, שמסביר עד כמה השחרור המוקדם יעשה לי נזק רגשי בתוך המהלך של התהליך השיקומי שלי, ושל תהליך הריפוי הנפשי והפיזי מהפוסט-טראומה שנגרמה לי בעקבות הפגיעה המינית.
מעבר לכל הקשיים הללו, גיליתי די במקרה ובעקבות התעקשות שלי לברר, שהדיון בוועדה הוקדם בשבוע ושאף אחת מהנפגעות (כולל אלה שהוא הורשע בעבירות שביצע בהן) לא עודכנו, כך שלא הייתה להן הזדמנות להספיק להתנגד אפילו בכתב. הן היו צריכות לגלות את זה ממני באופן אישי, ולקרוא על כך באופן ציבורי בפוסט שכתבתי בפייסבוק. זה כמובן נעשה גם בניגוד לחוק, אבל בצורה חמקמקה כזו שהצליחה לחמוק תחת הרדאר התקשורתי, על מנת למנוע את ההד הציבורי שיוכל להיגרם לקסטיאל כתוצאה מהכרה בשרשרת של שחרורים מוקדמים לעברייני מין שבוצעו לאחרונה, כמו במקרה של רונן ביטי ושל משה איבגי.
אז בעצם יש סיכוי גדול שכעת אלון קסטיאל ייצא לחופשי מוקדם יותר, וזה קרה כמעט מבלי שהנפגעות או הציבור הרחב ידעו, ומדוע בעצם? בסופו של דבר הוא עלול להשתחרר 10 חודשים מוקדם יותר, אבל אין שום חוק שקובע שכך זה צריך להיות - להפך! במהלך המשפט הוא הגיש מכתב לבית המשפט שבו הוא מודה בעבירה של ניסיון אונס כלפיי (כמובן שזה הופחת עם הסדר הטיעון מעבירה של אונס לניסיון אונס), ושהוא יבצע כל עונש מאסר שיוטל עליו מבלי לערער. בית המשפט לקח זאת בחשבון בגזר הדין המופחת שקיבל. למרות זאת, כמובן שהתגלה השקר, כאשר הוא מיד ערער על כך לבית המשפט העליון. גם שם הגעתי להשמיע את קולי ולהזכיר שכבוד השופט נויטל (שכיום הוא נשיא בית המשפט המחוזי) קבע שמדובר בעבריין מין סדרתי מסוכן מאוד, אשר הפגיעות שלו נמשכו על פני יותר מעשור ופגעו בנשים רבות.
שרי גולן בריאיון לאולפן ynet, יולי 21
(צילום: משה מזרחי)
בית המשפט העליון קבע שעליו לבצע את העונש במלואו, אך הנה נכנסת לתמונה ועדה שאינה בכירה יותר מבית המשפט המחוזי או העליון, ועדיין בהינף יחד - ללא מתן מקום מוסדר לקולן של הנפגעות - פשוט מתעלמת מהכל, ויש לה את החירות לקצר את עונשו. כל זאת בטענה עיקרית שאין מספיק מקום בבתי הסוהר או שהעבריין התנהג יפה בכלא, כי שם לא היו נשים והוא לא פגע מינית באף אחת בכלא. השחרור המוקדם של קסטיאל כואב עוד יותר גם בגלל שהוגשו נגדו כ-17 תלונות, אבל בשל התיישנות, שריפת ערכת אונס ועניינים טכניים נוספים הוא הורשע בארבע עבירות בלבד, וגם הן כאמור הופחתו כולן בדרגה בשל הסדר הטיעון שבמסגרתו הודה והורשע.
קשה לי לומר את זה, אבל אני מישירה מבט למציאות ומודה - יש סיכוי גדול שעכשיו הוא ישתחרר לחופשי מוקדם יותר, ומעבר לאסון הבלתי יתואר של זה לתהליך ההחלמה האישי שלי, זה בעיקר אות קלון ובושה נוראית למדינה שלנו ולחברה הישראלית כולה. אחרי זה אל תשאלו מדוע נשים לא מתלוננות. אל תשאלו מדוע נפגעות אלימות ואלימות מינית מתאבדות. רק תביטו לעצמכם בעיניים במראה ותזכרו שזו המדינה שלתוכה הילדים והילדות של כולנו גדלים.
