(צילום: משי בן עמי)
אנשי ההייטק הם העובדים הכי מדוברים במשק הישראלי. המחסור בכוח אדם מייצר רחש תמידי – על התנאים המפנקים, על המאמץ המשולב של משרדי הממשלה למצוא פתרונות ולבצע השמות, על ציידי הראשים שיציעו למועמדים שכר מפנק בשביל למשוך אותם למשרות. אפילו ל"צרות בהייטק" יש מרחב ברשתות החברתיות. למעשה, המשבר המדובר זוכה לסיקור והתעסקות כל כך אינטנסיביים, שלרגע נדמה שכל אחד ואחת יכולים מחר בבוקר לכתוב קוד או להיות אנליסטית חובבת.
במקביל, גני הילדים בישראל עולים על גדותיהם, אבל סייעות וגננות – אין. משבר חסר תקדים בגיוס צוותים מטפלים ומחנכים בכל רחבי הארץ משליך באופן ישיר על הדבר היקר לנו מכל: חינוך ילדינו. ראשי מועצות עסוקים עד אמצע הלילה בשיבוצי סייעות, כי אף אחת לא באמת רוצה לעבוד בעבודה כל כך קשה בתנאים כל כך מבישים. גם גננות אין מספיק בנמצא, וכל מחלה או היעדרות פעוטה מייצרת כדור שלג שאין עליו שליטה.
בחינוך המיוחד המצב לא הרבה יותר טוב והאתגר גדול כפל כפליים. כך בגני טרום-טרום-חובה, שם לומדים הילדים הכי קטנים, אמורות להיות שתי סייעות וגננת, אבל בפועל תמצאו בהם רק סייעת אחת, או לחילופין – סייעת שקודמה להיות גננת ולצידה סייעת חליפית. ישנם גנים שאליהם נוחתות מטפלות ללא כל ניסיון או הכשרה. לא מזמן מישהי שכן הסכימה להיות סייעת קיבלה טלפון מהמועצה שבה היא גרה והודיעו לה שהיא יכולה להתחיל כבר מחר. אבל לא כסייעת, אלא כגננת מחליפה. הכשרה? חפיפה? לימודים? תשכחו מזה. מילוי חורים בלבד. ככה נראית מערכת שנלחמת לשרוד את מחר בבוקר, לא מערכת חינוך מתפקדת.
הטענה הרווחת, כמובן, היא שההייטק הוא תחום פרטי, ועובדי ההוראה או הסייעות הם עובדים במגזר הציבורי. ההבדל הזה לא ממחיש את העיוות בסדר העדיפויות הלאומי. אנחנו אלה שמקבלים בשלוות נפש את העובדה שהנשים שעוזרות לילדים שלנו בשירותים, מקנחות אפים, מאכילות, משחקות ומחבקות מקבלות שכר מעליב ללא כל אופק של התקדמות. מדינת ישראל היא זו שדחוף לה לשווק תוכניות "הייטק מהגן" ולהשקיע מיליונים בסיוע לשוק הפרטי, אבל לא מרימה דגל אדום כשגני הילדים שלה קורסים בגלל חוסר תפקוד מינימלי של הצוותים החינוכיים.
וכמו שלמדנו מחברינו בהייטק, הכל עניין של שיווק. אומת הסטארט-אפ מעדיפה לדמיין את עצמה עושה את המכה, קונה בתן ביס ארוחת צהריים ומשחקת פינג-פונג במשרד מאשר להיות כזו שנלחמת עבור הסייעות בגני הילדים. הן, שקופות וחסרות כל מעמד, יהיו אלו שיקבלו את ילדי ההייטקיסטים בחיבוק רחב ב-7:30 בבוקר, אף שהן יכולות רק לדמיין תגמול נוסף עבור הצטיינות. בשביל לתחזק את אשליית הבועה הזו נדרשים אינספור עובדים שקופים (שלא לומר עובדות שקופות) בתת-תנאים שיחזיקו את הילדים שלנו בחיים.
המגפה, נכון לעכשיו, בהפוגה. מערכת החינוך כביכול מתפקדת. אבל מאחורי אווירת החזרה לשגרה ישנה מערכת עייפה, מחוררת, נטולת חזון. הדרך היחידה למשוך את העגלה מהבוץ היא לייצר אכפתיות וסולידריות גם בקרב האוכלוסיות החזקות והמחוזרות. אם נזעק את זעקתן של העובדות השקופות, אם נסרב לקבל את המענה הדל והחסר שמגיע אל ילדינו – אולי יש סיכוי שהמשוואה הקשה של עולם התעסוקה הישראלי מעט תתאזן.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
