יש מצבים נדירים שבהם שני הצדדים צודקים ושני הצדדים טועים. זה הסיפור של מצעד הדגלים. ולא, המחלוקת היא לא בין שמאל לימין. עמדת השמאל ידועה. זו מחלוקת שבין ימין לימין. מצד אחד ניצב בנימין נתניהו, אז ראש הממשלה, שבדיוק היום לפני שנה, כאשר המצעד כבר יצא לדרך, החליט לשנות את המסלול ולמנוע את המעבר דרך שער שכם. מצד שני זה היה אמיר אוחנה, אז השר לביטחון הפנים, שבדיוק כמו השר שהחליף אותו, עמר בר-לב, תמך במעבר דרך שער שכם. נתניהו קיבל את ההחלטה גם בניגוד לדעתו המקצועית של המפכ"ל, אז ועכשיו, שאישר את מעבר המצעד בשער שכם.
מי צודק? נתניהו הזָהִיר או ראש הממשלה, נפתלי בנט, שלפחות עד כתיבת שורות אלה, תומך בצעידה דרך שער שכם. האם הוא ישנה את דעתו בשעות הקרובות, כמו קודמו בתפקיד? אם זה יקרה, נא להימנע מהתנפלויות. משום שלמקבלי החלטות מותר להסס. זו לא בושה. זה רק אומר שהם לוקחים את כל הטענות בחשבון. ולפעמים, הנסיבות משתנות גם כאשר דברים כבר קורים.
מצד שני, משהו קורה בשנה האחרונה. מיעוט אלים במזרח ירושלים ומיעוט אלים מקרב ערביי ישראל, בשיתוף פעולה גלוי עם חמאס, מנסים לכפות על ישראל סוג של כניעה. הם רוצים להכתיב מציאות חדשה. הם צווחים, גם בחוצות עיר במרכז הארץ, לוד, קריאות הזדהות עם מוחמד דף. הם פוגעים ביהודים, בגלל שהם יהודים, הרבה יותר מבעבר. והם תמיד מאיימים. זו לא הרמת ראש לאומית. זו הרמת ראש אלימה, איסלאמיסטית ומסוכנת. הם חוצים קווים אדומים. והם מרשים לעצמם, משום שחמאס מאיים ברקע.
בדיוק לפני שנה ראינו שאלה לא היו איומי סרק. אף שנתניהו שינה את מסלול המצעד - רקטה נורתה לירושלים. וצודק הימין כאשר הוא טוען ששינוי מסלול, פעם נוספת, הוא "כניעה לאיומי חמאס". האם יש סיכון שתהיה בעירה גדולה? בהחלט. האם הדרום יספוג רקטות? ייתכן. האם ייפתח עימות נוסף? ייתכן. פשרה איננה בושה. להפך. ברוב המקרים היא אפילו רצויה.
האם שווה לשנות את המסלול כדי להשיג שקט? יורשה לי להודות ששוב ושוב כתבתי שהתשובה חיובית. אבל משהו משתנה. ויתור ועוד ויתור רק יגדילו את התיאבון של קואליציית האלימות. מבחוץ ומבפנים. כניעה תוביל לעוד כניעה. נתניהו קיבל החלטה נכונה לפני שנה. הוא ניסה למנוע את העימות. אבל מתברר שניסיון מוצדק להשיג שקט לא הוביל לשקט. הוא הגדיל וממשיך להגדיל את התיאבון.
מתבצרים פלסטינים בהר הבית, הבוקר
(צילום: דוברות המשטרה, Al qastel)
זה לא פשוט. משום שצריך להודות שאלה שצועדים היום לא מייצגים את הישראלים. מדובר בעיקר בחרד"לים. חלק מהם, תמיד זה מיעוט, עלול לצווח שם, בתוך הרובע המוסלמי, "מוות לערבים" ו"מוחמד מת" ו"שיישרף לכם הכפר". הרי זה כבר קרה במצעדים קודמים. אז מה עושים? מעניקים להם את המפתחות לעימות הרבה יותר גדול שאף אחד לא רוצה בו?
מול הימין הזה יש את צעדות הדגלים בקמפוסים. צעדות שהן חלק מההקצנה ההולכת וגוברת של מיעוט, רק מיעוט, מקרב ערביי ישראל. צריך לשתף פעולה עם הרוב. צריך להיאבק למען שוויון ושילוב. ודווקא משום כך, נראה שהגיע הזמן לצאת באמצעים קצת יותר נחושים נגד המיעוט הזה. כשהדברים הללו נכתבים נשמעים איומים שצפויות מהומות גם בערבים מעורבות. שוב אלה אותם איומים והפחדות. רק לפני שבועיים צעדו עשרות צעירים עם דגלי פלסטין ועם קריאות השטנה: "בדם ואש נפדה את פלסטין". ומה עכשיו? הצעירים הללו יכתיבו לישראל להימנע מצעדה בלוד עם דגלי ישראל?
בן-דרור ימיניויש את השמאל הישראלי. השרה תמר זנדברג אמרה ש"דגל פלסטין הוא דגל השלום". לקרוא ולשפשף את העיניים. זה רק מוכיח שהפוזיציה מעבירה אנשים על דעתם. מי שצווח קריאות הזדהות עם מוחמד דף הוא פעיל שלום?
אז מה עושים? כל מי שנותרה בינה במוחו אמור להבין שמדובר בדילמה לא פשוטה. צריך לוותר, צריך להגיע לפשרה, צריך להימנע מפרובוקציות, כאשר התוצאה היא מניעת אלימות. היה נדמה פה ושם שזה המצב. אבל לא עוד. משום שאחרי ירושלים ולוד, יש מי שינסה לכפות עלינו את הורדת הדגל גם מעל הכנסת. התיאבון רק יגדל. כך שיש טענות מצוינות נגד המצעד ונגד חלק מהצועדים, שרוצים את התבערה. וקריאות בסגנון "מוות לערבים", אם חלילה יושמעו היום, הן חרפה לכל יהודי וציוני. אבל טענות שהיו נכונות אתמול הן לא בהכרח נכונות גם היום. הנסיבות השתנו. הדרישה של חמאס ותומכיו איננה לפשרה. זו דרישה לכניעה. אז כן, ייתכן שהמצעד יגרום לתבערה גדולה. אבל היא תגיע בכל מקרה. אין צורך שהיא תגיע עם כניעה שכולה חרפה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
