צעדהת המחאה לירושלים, אתמול
(צילום: משי בן עמי)
בימיה הראשונים של ההתנגדות להפיכה המשטרית הצטרפתי למשמרת המחאה הראשונה ברחוב עזה בירושלים, מול ביתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנמשכת מאז בכל שבוע. בעודי תולה את השלטים עם רופא שהכרתי דקה קודם לכן, הוא הפטיר: "הם יציגו את המחאה הזו כמאבקה של האליטה האשכנזית למען שמירה על מעמדה והפריבילגיות שלה". כמובן, הייתה תשובתי. ואכן כך היה. חברי הקואליציה התומכים בחקיקה התנהלו בדיוק כפי שחזינו. כבר ב-13 במרץ אמר הח"כ דאז והשר כיום דודי אמסלם: "הם לא רואים את מצביעי הימין ועיירות הפיתוח כאנשים לגיטימיים, שווים להם, הם הרי אליטות ובעלי הון. ואנחנו? צריכים לפתוח את הביובים".
מחאה עדתית? טורים נוספים בנושא:
• רוח רפאים עדתית מרחפת מעל המהפכה המשפטית
• לוחמי הגזענות גילו שמרוקאים עבורם זה חאפלה וצהלולים
• לחוסמי הקיבוצים, זהו סיפורי כפריווילג למחצה
על רקע טענות אלה, במלאות חצי שנה למאבק החריף ברחובות, עולה השאלה היכן התמקמו מזרחים בעימות ההיסטורי? אני רוצה להציע כאן התרשמות אישית כמזרחי שמפגין מהיום הראשון במסגרת התארגנות של קציני שריון וחיילי מילואים בני דורי, לגבי שיעור ההשתתפות של מזרחים וההרכב החברתי שלהם מול אלו בצד השני.
טענתי העיקרית היא שרוב רובם של המפגינים נגד ההפיכה מכל רחבי הארץ נמנים על מעמד הביניים הישראלי, שמורכב ממשכילים: אשכנזים, מזרחים, ועשרות אלפים שהם "גם וגם". בני מעמד הביניים המזרחי, שאינו מזהה את עצמו ככזה, יוצאים אף הם לרחובות להגן על הדמוקרטיה שבעשורים האחרונים אפשרה להם להשיג הון חברתי וסימבולי. בהפגנות הם לא מזהים עצמם כמזרחים, אלא כישראלים החברים בתנועה הדמוקרטית שנולדה בסערה בינואר 2023.
בחצי השנה האחרונה יוצאים מדי מוצאי שבת בממוצע כ-300 אלף נשים וגברים להפגין ברחבי הארץ. מחציתם מגיעים לאירוע המרכזי בתל אביב, והשאר בעשרות ערים ויישובים שבהם צמח בעשורים האחרונים מעמד ביניים מזרחי משמעותי - באר שבע, אשקלון, אשדוד, חולון, ראשון לציון, נתניה, כרמיאל, מודיעין, יבנה, נס ציונה, פתח תקווה, קריית גת, אור עקיבא ועוד.
גם בין אלה שהצביעו בבחירות לגוש הימין נכללים עשרות אלפי מזרחים, מצביעי הליכוד וש"ס, הנמנים אף הם על מעמד הביניים המזרחי. רבים מהם מסתייגים מיוזמת החקיקה שהכניסה את המדינה למשבר וחוסר יציבות, אולם הם בחרו בינתיים לשבת על הגדר. בסקרים שנערכו לאחרונה אמרו רבים מהם שיצביעו למפלגתו של בני גנץ לו התקיימו בחירות בקרוב, ובמקביל חלה ירידה בשיעור התמיכה בליכוד.
הגרעין הקשה של תומכי ההפיכה המשטרית הם שאר מצביעי המפלגות שמימין לליכוד: מתנחלים וחרדים. על הספסל יושבים אזרחי ישראל הערבים שלא משתתפים מפני שמארגני המחאה מקפידים לא לנקוט עמדה בשאלה הפלסטינית ועתיד השליטה של ישראל בשטחים.
ד"ר דן סגיראין לדעת כיצד יסתיים המאבק ההיסטורי הזה. בינתיים, אירועי החודשים האחרונים מלמדים שקרסו התיאוריות על התהום הפעורה כביכול בין ישראל הראשונה לשנייה והתרחבות השסע העדתי. קווי השבר בחברה הישראלית שנחשפו לעינינו אינם על בסיס עדתי אלא ערכי-פוליטי, בשאלה מה תהיה דמותה ואופייה של ישראל בעשורים הקרובים: דמוקרטיה חזקה, יציבה ומכילה יותר - מזרחים, ערבים, חרדים - או מדינה בעלת משטר אוטוריטרי?
יש לי אח מבוגר ממני שהוא ליכודניק וביביסט אדוק. בינואר, למחרת הנאום שבו הציג יריב לוין את צעדי ההפיכה, הוא התקשר אליי לשוחח עליו בעליצות מה. אמרתי לו: "שמע, נתניהו, לוין ושמחה רוטמן לוקחים אותנו למלחמת אזרחים. אם אתה לא רוצה שזה יהפוך למלחמת אחים בינינו, עלינו להפסיק לדבר בנושא". ההלם בצד השני של הטלפון היה מוחלט. אחי ראה בהכרזת לוין מהלך מבריק של מפלגתו. בינתיים הוא ומנהיגו למדו שרוב הישראלים – בין אם הגיעו לכאן ממזרח או ממערב – לא מוכנים לוותר, בשום מחיר, על חיים במדינה דמוקרטית וחופשית.
- ד"ר דן סגיר הוא חוקר ההרתעה הגרעינית של ישראל. ספרו, "דימונה - ההרתעה הגרעינית של ישראל", יצא לאחרונה בהוצאת כרמל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
