אני יודע שקשה לך, אמר השבוע ראש הממשלה למנהיג רע"מ מנסור עבאס, אבל אני מחויב אישית שהמהלך שלך יצליח. אני מחויב לעשות כל מה שניתן. בנט, וכמוהו כל ראשי הקואליציה, מביטים בעצבנות גוברת בדרך שבה הרשימה המשותפת "מטרילה ומטרללת" את סיעת רע"מ. ביום רביעי, לדוגמה, הצביע עבאס בעד תיקון חוק שהציע ח"כ איתן גינזבורג, ותכליתו הרחבת הפעולות למורשתו של דוד בן-גוריון. מיותר לציין שברשתות בערבית נפוצו הגינויים; הנה עבאס מצביע עבור האדרת הנכבה שביצעו היהודים ב-48'. שניים מחברי סיעתו יצאו מהמליאה בעת ההצבעה; עמיתו מאזן גנאים הצביע בעד, ויום לאחר מכן רץ לרדיו לומר שזו הייתה טעות, הוא לא ידע על מה ההצבעה, הוא מתנצל בפני הציבור הערבי. בסיום הראיון ביקש להוסיף שהוא "שוב מתנצל".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
כך עבאס נותר במצב שנהיה לו מוכר יותר ויותר: מבודד. ראש הממשלה בנט משנן בימים האחרונים לחברי הקואליציה, בעיקר משמאל: עבאס קיבל החלטה היסטורית, באומץ בלתי רגיל. יש חלק מהציבור שלו שרוצה במהלך שלו, שרוצה לשחק על המגרש. חייבים לחזק אותו. הוא דורש מהשרים להבהיר שכל פתיחת בית ספר, כל כביש והישג, ייזקפו לזכות רע"מ. כל סרט שייגזר בעיר או כפר ערביים, צריך להיגזר על ידו. המטרה של הקואליציה היא שהציבור הערבי יבין כיצד רע"מ מסייעת כעת לחיים היומיומיים, והיא נובעת משיקול פרקטי מאוד: הרצון שהממשלה תשרוד קשור כולו לרע"מ.
"חלק ניכר מהציבור הערבי לא מבין מה זה מפלגה בתוך קואליציה", אומר לי הפרשן והכותב עפיף אבו-מוך, "כשאתה באופוזיציה, ואפשר לראות את זה עם ביבי היום, כולם מדברים חופשי. אין משמעת קואליציונית. אפשר לספר סיפורים". אבו-מוך חושב ש"עד שעבאס הגיע, רע"מ הייתה עוד מפלגה ערבית בכנסת שמסתפקת באופוזיציה נצחית... הרצון להפוך לחלק מהמשחק, גם במחיר של שיתוף פעולה עם ביבי, מצא אוזן קשבת בציבור הערבי". הוא טוען שמצבו של עבאס די טוב, אבל מודה ש"כל התבטאות (שלו) בתקשורת העברית מסבכת אותו". היו כאלה לא מעט, כפי שאנחנו יודעים.
מחקר של מכון אקורד באוניברסיטה העברית, שמתשאל קבוצה קבועה של מאות יהודים וערבים אחרי האירועים האלימים ההמוניים של מאי 2021, מאיר חלק מהמצב הזה עם נתונים ממש. רק 46% מתומכי רע"מ חושבים שהממשלה החדשה משפיעה לטובה על יחסי יהודים וערבים (אבל גם שליש מתומכי המשותפת סבורים כך). מעניין לציין שאחד מכל חמישה יהודים בימין הישראלי חושבים שהממשלה משפרת את היחסים בין ערבים ליהודים. באופן ברור, המחקר של אקורד ממחיש איך שותפות יומיומית בין ערבים ליהודים משנה את הדרך שבה הם מרגישים וחושבים על פוליטיקה. החוקרים בדקו כיצד עובדים יהודים וערבים במקומות עבודה משותפים הגיבו, אל מול יהודים וערבים שעובדים בנפרד. התוצאות לא בנאליות. בחודש יולי, אחרי המאורעות, כמעט חצי מהיהודים חשו פחד כלפי הערבים, וכעבור חודשיים המספר צנח בכ-20% – אבל רק אצל יהודים שעבדו עם ערבים. אצל הערבים התרחשה תופעה הפוכה לגמרי. רק 7% מהערבים במקום עבודה מגוון חשו פחד כלפי יהודים, אבל דווקא כשהזמן חלף, בחודש ספטמבר, הפחד צמח פי 2.5.
אצל היהודים הפחד נשחק עם הזמן, אצל הערבים הוא דווקא גדל. קרה עוד משהו: בניגוד להספדים על החיים בערים מעורבות, גם יהודים וגם ערבים שחיים בהן חשים אמפתיה כלפי הצד השני, כמו שאר האוכלוסייה שלא חיה בלב המאורעות. הערבים מביעים הרבה יותר אמפתיה כלפי היהודים מההפך, אבל בשני המקרים, המדדים השתפרו משמעותית ארבעה חודשים אחרי שהארץ חוותה את האלימות ההמונית הנרחבת ביותר בעשורים האחרונים. הזמן לא ירפא הכל, אבל הוא מרפא הרבה, מתברר.
ישראל תכף רואה את הגל נשבר על ראשה, וממתינה. בממשלה נערכים למחסור בעובדים חיוניים. מפעיל עגורן חולה קורונה שעובד לבדו בנמל אשדוד, ומרגיש טוב, יתבקש לבוא לעבודה. נהגי אגד עם חולה בביתם יקבלו פטור מבידוד. בתי החולים מתכוננים לתרחישים יוצאי דופן.
בעולם יש שתי גישות כלפי גל האומיקרון: מצד אחד הבריטים והאמריקאים, ומהצד השני כל השאר. בבריטניה וברוב ארצות-הברית – קליפורניה ופלורידה הן יקומים שונים – ויתרו מזמן על ניסיונות להגבלת התחלואה. אך ברבות מהמדינות במערב אירופה יש סוגי סגרים והגבלות, ואילו במזרח אסיה ממשיכות המדינות הגדולות לנהל קרב חפירות אימתני מול הווירוס. זו איננה הפרזה, המילה "אימתני": בעיר שיאן, המקום שבו נמצאו חיילי הטרקוטה של הקיסר הסיני, מתחוללת ההתפרצות הנרחבת ביותר בסין בשנה האחרונה; 1,100 נדבקים אותרו שם, מתחילת דצמבר. חיים שם 13 מיליון בני אדם. העיר כבר ביצעה שישה סבבים של בדיקות לכל תושביה ומתייחסת לעניין כ"חיים או מוות", אם לצטט פקיד ממשלה מקומי.
ישראל רחוקה מהתפיסות הללו, כמובן. למעשה, היא החליטה להצטרף לבריטניה. בשתיהן התרחשו מסיבות המוניות של השנה החדשה, ולעזאזל עם בתי החולים והאזהרות.
"כמה יעזרו לנו הגבלות עכשיו", אמר מומחה מיואש אחד השבוע, "אנחנו נהיה בהכפלת הנדבקים כל יומיים-שלושה. זה יחסוך לנו שלושה ימים. בוא נשמור את האנרגיה ואמון הציבור למקרה שנצטרך סגר, ונקווה שלא נצטרך". חלק מהמומחים שולחים הודעות חריפות לראש הממשלה: תסגור מיד התקהלויות. תבלום מיד. הוא עונה להם בסיפור מימי שירותו במגלן, בדרום לבנון. בשנת 1995 הוא יצא לפעולה, ושימש, עם עוד כמה לוחמים, כחוליית החוד של הכוח מאחוריו. בשלב מסוים, כאשר טיפס על הרכס, החליט לבצע פנייה של 45 מעלות. כעבור כמה דקות המבצע כמעט נקלע לירי דו־צדדי של כוחותינו על עצמם. המסקנה שהוא מציג לאקדמאים למיניהם: "צריך להיות קדימה, אבל לא יותר מדי. להביא לציבור צעדים שאפשר לבצע, לא לגזור גזירות שלא יעמדו בהן". בבריטניה ובארה"ב – וגם בישראל – מעודדים מהשיעורים הנמוכים של חולים קשים עם אומיקרון, ומקווים שבשל כך, ההדבקה ההמונית לא תוביל לקריסת בתי החולים. התקווה היא שעם הדבקה כה מהירה, היא בעצם תכלה את עצמה; הווירוס ייצור "חומות חסינות" ומקדם ההדבקה שקפץ, יקרוס במהירות.
חתיכת הימור. גם בתרחיש הזה, מצפים לכולנו שבועות לא פשוטים.
מה שלא ישפר אותם הוא נתוני האמת על בדיקות האנטיגן, עניין שמובא פה לראשונה. הרעיון היה נפלא: בדיקות מהירות, אפשר לקנות ברשתות הפארם, מקבלים תוצאה מיד ואז אפשר לרוץ להתחבק ולהתנשק. המספרים הגולמיים מציגים סיפור שונה. בתמצית: עבור ילדים, הבדיקה לחלוטין לא מהימנה. יתרה מזו – העלויות של האנטיגן למדינה הן אדירות, הרבה יותר מבדיקות הפי-סי-אר. כדי לסבר את האוזן: נהוג לחשב כמה "עלתה" למדינה האבחנה של כל נדבק לפי מספר הבדיקות שבוצעו. בגילי 0 עד 12, כל מאומת באנטיגן עלה למדינה כ־15 אלף שקל. בערך ארבעה מכל עשרה ילדים שקיבלו תוצאה שלילית באנטיגן והלכו לבדיקת פי-סי-אר התגלו – באותה יממה! – כחולים בקורונה. ולגבי מבוגרים? אצלם המצב טוב בהרבה, אבל החל מדצמבר (אולי בשל האומיקרון?) החל להידרדר. חצי מהמבוגרים בדצמבר שקיבלו תשובה שהם לא נדבקו באנטיגן, והלכו לעשות בדיקת פי-סי-אר זמן קצר לאחר מכן, גילו שיש להם קורונה. ומה לגבי המבצעים לחלוקת אנטיגן לכל תלמידי בית ספר אחרי החגים? הם כולם נכשלו. שלושה־רבעים מכלל ההורים שהתוצאה של ילדיהם הייתה חיובית לא הלכו לעשות בדיקת פי־סי־אר. לא הייתה כל השפעה על מציאת מאומתים לאף אחד משלושת המבצעים הללו, ובמשרד הבריאות סיכמו שהם לא יעילים רפואית או כלכלית. "לא יעילים כלכלית" – זאת אומרת שהעלות לאיתור ילד אחד, בודד, שנדבק, הייתה כמאה אלף שקל.
בקבינט הקורונה מודעים לנתונים האלה, אבל חוששים, בפשטות, מקריסת מערך הבדיקות כולו; הפי־סי־אר לא יוכל להתמודד עם הביקוש האדיר. עם כל הכבוד לשיקולים הללו, כדאי ורצוי להזהיר את הציבור מעניין מסוכן: ביטחון שווא שנוצר אחרי בדיקה לא יעילה.
האירוע ההיסטורי הרה הגורל ביותר של 2021 קרה בעצם רק כמה ימים אחרי שזו החלה, לפני שנה פחות שבעה ימים. ב-6 בינואר הסתער המון זועם על בניין הקפיטול בוושינגטון וניסה, בפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית, לסכל את העברת הכוח בדרכי שלום מממשל אחד לממשל חדש; לחבל באלימות באשרורו של הנשיא הנבחר ביידן כנשיאה של ארצות-הברית. בשנה שחלפה, כל זווית של האירוע הזה נותחה שוב ושוב. סרטוני הווידיאו הוקרנו, בתחילה במשרדי משטרת הקפיטול, ואז בפני חברי בית הנבחרים והסנאט הנדהמים. הקלטות של קציני משטרה נסערים הובאו בפני הציבור, ונחשפו פרטים חדשים על הדרך שבה בכירים בממשל טראמפ שיחקו וליבו את האש הזו. זו תהיה טעות להציג את ההסתערות על הקפיטול כפוטש מאורגן; כמו הרבה דברים אחרים בעידן הנשיא הקודם, זו הייתה פעולה של השראה, התלהמות, בלגן אלים. הפורצים התהלכו בתוך אולמות הקונגרס המומים, מופתעים, נראים כמו השבטים הברברים שחדרו לכנסיות רומא במאה החמישית. כולל הקרניים והפרווה, לפחות במקרה של פורץ אחד בקפיטול.
ההסתערות בוושינגטון, לכאורה, זיעזעה את אמריקה. המחישה את שבריריות הרפובליקה, ואת השפל אליו הגיעה בעידן טראמפ. אני כותב "לכאורה", משום שבאורח מעשי זו לא "אמריקה" שהזדעזעה אלא הצד השמאלי, הליברלי שלה, בלוויית חלקים מהאליטה השמרנית שתמיד ראו בטראמפיזם שיקוץ בלתי נסבל. התקשורת רטטה, הסערה הייתה גדולה, אך כמו תמיד התפתח נרטיב אחר, "אמת חלופית", אם לצטט את הדרך שבה הגדירה זו פעם הדוברת של הנשיא הקודם, כתום השיער. הסיפור הטראמפיסטי הוא שההתפרעות, האלימות, ההתקפה על השוטרים – כל זה היה טעות, אך הכוונה הייתה טובה וטהורה, להציל את הרפובליקה מגניבת הבחירות בידי הדמוקרטים. החלוקה היא מפלגתית לגמרי, שבטית: לפי סקר שפורסם בחודש שעבר ב־pbs/npr רק כשליש מהרפובליקנים מאמינים שהבחירות לא חובלו ונגנבו. למעלה משני שלישים מאמינים לטראמפ וכזביו על זיופים.
התגובה של תומכי הדמוקרטיה בארה"ב להסתערות הייתה פבלובית: זו אשמת טראמפ, זה "הפופוליזם" או "ההמון הזועם". האמת היא שהפריצה לקפיטול מייצגת את עידננו, עידן של מרד וכרסום והשמדה של מנגנוני כוח לגיטימיים, באשר הם. הברקזיט, בחירת טראמפ, הלאומנות ההודית והסינית, כולם חלק מתמונה גדולה, מאפילה. עד כה נשיאות ביידן נכשלת בהתמודדות איתה.
