שני המחבלים שהגיעו לאלעד במוצאי יום העצמאות האחרון רצחו באכזריות בלתי נתפסת בסכין ובגרזינים שלושה גברים. ב־60 השעות שאחר כך, מדינה שלמה עצרה את נשימתה בזמן שכוחות הביטחון ניהלו מרדף אחרי אסעד אל־ריפאעי וסובחי אבו־שקיר, עד שאותרו לבסוף ביער נחשונים.
שלוש אלמנות ו־16 יתומים הותיר אחריו הפיגוע הנורא ההוא. "זה מה שמאחד בינינו", אומרת לימור חבקוק, אלמנתו של יונתן, כשאני פוגשת את שלושתן, יחד, "שלושתנו קיבלנו, ביום בהיר אחד את הכאפה לפנים".
"יש עוד מכנה משותף", מוסיפה גלית גול, אלמנתו של בועז. "עבורנו, יום העצמאות לעולם לא יהיה יום של חגיגות וזיקוקים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אז משותף יש, אבל בטרם מלאו ימי השבעה התגלע בין שלוש האלמנות - לימור, גלית ונופר, אלמנתו של אורן בן יפתח - הבדל אחד משמעותי. כבר בחקירה הראשונית התברר שהמחבלים, שוהים בלתי חוקיים, הגיעו לאלעד ברכב ההסעות של בן יפתח, שאסף אותם ממחסום רנתיס, אחרי שפרצו את קו התפר והסתננו לישראל. נופר מצאה את עצמה בלב הסערה, מתמודדת עם האובדן הנורא, עם שישה ילדים שבורי לב ועם הכעס הציבורי, שהגיע עד לפתח דלתה אפילו בזמן השבעה. אבל לזה עוד נשוב בהמשך.
ארבעה חודשים בלבד אחר כך מצאו את עצמן שלוש האלמנות פנים אל מול פנים. עמותת "משפחה אחת" הטיסה אותן ו־12 אלמנות נוספות לטוסקנה שבאיטליה, לנופש שמטרתו התאוששות ומילוי מצברים. אבל עוד לפני שעלו על המטוס, החלו לצוץ סימנים שהחופש הזה לא יעבור על מי מנוחות. חודש לפני ההמראה, התקיים מפגש היכרות של האלמנות. לימור לא נכחה בו מפני ששהתה עם ילדיה בבית הוריה בטורונטו, אבל נופר וגלית הצליבו שם מבטים לראשונה.
5 צפייה בגלריה
''הפכנו לחבורה מגובשת''. מימין, מוקפות בעיגול: גלית גול, לימור חבקוק ונופר בן יפתח
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
"ברגע שנכנסתי לחדר", מספרת נופר, "ראיתי שגלית – זיהיתי אותה מהתמונות שהופיעו בתקשורת - לוקחת את התיק שלה ויוצאת. זה היה לא נעים, אבל החלטתי לא לעשות מזה עניין. לימור דווקא צילצלה אליי אחרי השבעה ואמרה שעצוב לה לראות את רצח האופי שעושים לי, אבל כשהגיע היום שבו נפגשנו שלושתנו בנתב"ג, ראיתי שהן עומדות יחד ולא התקרבתי אליהן".
בימים הראשונים של הטיול לא החליפו נופר וגלית מילה. עד שבבוקר יום ראשון, היום הרביעי שלהן בטוסקנה, הן ישבו באוטובוס, בדרך למערת נטיפים, ונופר שמעה את שיחת הטלפון שגלית ניהלה עם עורכת הדין שלה. "הבנתי מיד במה מדובר", היא נזכרת, "גם עורך הדין שלי צילצל אליי במוצאי שבת ועידכן אותי שעצרו בשטחים משת"פים של המחבלים. ישבתי במקום שלי בשקט, בלי להוציא מהפה אף הגה, עד שגלית התחילה לצעוק ולנופף בידיים, 'למה? ריבונו של עולם, למה?' וכיוון שהיא ישבה רק שורה אחת לפניי, וידעתי בדיוק איזו בשורה היא מקבלת, הרגשתי מיד שהיא מדברת אליי".
נופר הפגועה רצה למינדי לוינגר, נציגת "משפחה אחת" בטיול, שליוותה אותה מהיום שבו אורן נהרג. "סיפרתי לה שזה שוב מתחיל, שוב אני מותקפת בגלל מה שקרה, והיא עצרה את האוטובוס. ירדנו, ולמרות שהתרחקנו מהאוטובוס הצעקות של גלית המשיכו להדהד לי באוזניים. לא הצלחתי לעצור את הדמעות. מינדי הובילה אותי לבית קפה סמוך וקנתה לי מים. היא ביקשה שאתרענן ואשטוף את העיניים. עוד אלמנות באו ובסוף גם גלית הגיעה. החלפנו מבטים. הרגשתי שהיא מתחרטת על מה שקרה".
למחרת, בארוחת הבוקר, גלית הזמינה את נופר לשולחן שלה. האלמנות שהקיפו אותן סייעו להן להתקרב. "אפילו הצטלמנו יחד", אומרת נופר, "כולנו הפכנו לחבורה מגובשת".
לוינגר, שנוכחת גם היא בפגישה, מתמוגגת. "הביחד עשה להן טוב".
במבט לאחור, יכול להיות שטעיתן כשצירפתן למסע הזה את כל שלוש האלמנות מאלעד?
"לא", לוינגר מוחה בתוקף. "גלית ולימור ידעו שנופר תגיע, ונופר ידעה שגלית ולימור יגיעו. זה היה מקובל על שלושתן. אף אחת מהן לא הופתעה".
אבל היית מודעת להכפשות שסופגת נופר.
"נכון, ידעתי, אבל 'משפחה אחת' זה לא רק שם העמותה. אנחנו באמת משפחה אחת. לפעמים, כמו במשפחות הטובות, יש מריבות, מלבנים אותן ופותחים דף חדש. עובדה, כשחזרנו ארצה גלית ונופר סיכמו שכל אחת תתארח עם ילדיה בסוכה של השנייה. בסופו של דבר זה לא יצא לפועל, אבל הייתה נכונות והייתה הזמנה".
"עד עכשיו אני לא יודעת מה בדיוק קרה לי באוטובוס בטוסקנה", אומרת גלית. "התקף פסיכוטי, התמוטטות עצבים, אין לי מושג. ברור שאני מתחרטת", היא פונה לנופר. "לא הכרתי אותך באופן אישי, לא היה לי מושג אם את אישה נחמדה או לא, אבל כעסתי עלייך בגלל בעלך. מי מסיע שני שב"חים מהשטחים כשיש סגר? למה הוא האמין שדווקא ביום העצמאות הם נוסעים לאלעד כדי לשפץ את בית הכנסת?"
הדמעות זולגות על לחייה כשהיא ממשיכה. "ב־20 שנות חיי הראשונות הייתי תחת הכנפיים של הוריי, וב־22 השנים האחרונות הייתי תחת הכנפיים של בועז, ופתאום מצפים ממני להתחיל את הפרק השלישי בחיי, לבד. איך?".
בפיגוע היו עוד קורבנות, עוד אלמנות שסובלות.
"אני יודעת, אבל בועז, בעלי, הרגיל אותי לחיים של מלכה. הוא היה האמא של המשפחה. פעמיים־שלוש בשבוע עבדתי בבנק עד שמונה בערב וחזרתי הביתה מאוחר, לילדים שכבר אכלו את הארוחה שהוא בישל. הוא גם ישב איתם על השיעורים".
"גם בעלי היה אבא למופת", נופר עונה.
נופר מוכנה לחזור עכשיו חצי שנה אחורה, לימי השבעה בביתה של עליזה, אמו של אורן, כשהיא מערסלת בחיקה תינוק בן חצי שנה - ונמצאת תחת מתקפה. "הדיבורים שרצו מחוץ לבית הרגישו לי כמו סכין בלב. אנחנו יושבים שבעה, בעלי נרצח, ואתם חושדים שהוא שיתף פעולה עם המחבלים? איזה בן אדם נורמלי מסוגל להעלות בדעתו שבעלי ידע שהוא יוצא לנסיעת המוות שלו?".
היא כתבה בדף הפייסבוק שלה: "עם ישראל, תרחמו עלינו בשעה הקשה שלנו. תנו לנו בבקשה להתאבל בימי השבעה מבלי לעסוק בהתגוננות מפני התקפות מרושעות. תשתפו. תודה רבה".
נופר בן יפתח: "גיבורי המקלדת, שאני קוראת להם 'עברייני המקלדת', עשו לנו רצח אופי מזעזע. סיפרו לי שבחדשות של שישי בערב הראו את התמונות של שני תושבי אלעד שנרצחו בפיגוע, והתמונה של בעלי הוקרנה בנפרד, כאילו שהוא מבוקש"
זה לא עזר. ברכב של בן יפתח, מתחת למושב האחורי, נמצא הסלולרי של אחד המחבלים, שכנראה נפל מכיסו במהלך התקיפה. "מהסלולרי עלה שאורן הכיר את אחד המחבלים, שבעבר הוא הסיע אותו מספר פעמים לעבודה בישראל", מספרת נופר, "וזה מה שמוכיח שאורן לא העלה בדעתו שמדובר בשב"חים. בנוסף, התברר שהמחבלים סיפרו לאורן שעליהם להגיע לאלעד כדי להשלים את עבודות השיפוץ בבית הכנסת ברחוב יהודה הנשיא. כל גילוי מהסוג הזה הוסיף עוד שמן למדורה".
ניסית לדבר עם האנשים שעמדו מחוץ לבית?
"אני? בשבעה?" נופר נרתעת. "לא, ישבתי בבית וניסיתי להרגיע שישה יתומים שתוהים איפה אבא. אבל לאנשים שבאו לנחם, ודיווחו לי מה קורה בחוץ, סיפרתי שאורן, שהיה הנרצח הראשון בפיגוע, לא ידע. קבלן שמעסיק פועלים מהשטחים אמור לבדוק את אישורי השהייה שלהם, אבל נהג הסעות הוא כמו נהג מונית. ממתי נהג מונית בודק את תעודות הזהות של הנוסעים? זה לא תפקידו ולא בסמכותו ולא מעניינו. אורן בסך הכול ביצע את העבודה שלו, שממנה הוא הוא פירנס משפחה בת שמונה נפשות וגם שילם שכר דירה"
מתחת לפוסט שבו ביקשה מעם ישראל להפגין קצת התחשבות וחמלה, עדיין מופיעות תגובות נאצה. "גיבורי המקלדת, שאני קוראת להם 'עברייני המקלדת', עשו לנו רצח אופי מזעזע", נופר ממשיכה, "סיפרו לי שבחדשות של שישי בערב הראו את התמונות של שני תושבי אלעד שנרצחו בפיגוע, בעלה של גלית ובעלה של לימור, והתמונה של בעלי הוקרנה בנפרד, כאילו שהוא מבוקש. מתחת לשם שלו הופיעה המילה 'הנהג'. למה להדביק לו את התואר הזה? למה להציג אותו כחשוד בשיתוף פעולה? במה הוא חטא ופשע?"
אצבעותיה של נופר נעות על השולחן בחיפוש אחר טישו. "לא ראיתי את החדשות בשישי בערב, אנחנו מסורתיים, אבל בשבת בבוקר באו וסיפרו לי. אחר הצהריים דיווחו לי שיש עיתונאים מאחורי הדלת. לא היה לי מושג למה מחפשים אותי ולא יצאתי אליהם. אחרי צאת השבת לא היתה לי ברירה. יצאתי".
והתראיינת?
"לא, ביקשתי זמן למחשבה ולמחרת התראיינתי ודיברתי מהלב. ביקשתי, 'אל תרצחו את אורן בפעם השנייה'. ביקשתי שימחקו מהשם שלו את 'הנהג'. זה לא תואר כבוד. עד סוף השבעה, בהתייעצות עם אנשי מקצוע שהגיעו אליי, החלטתי להסתיר את כל החלק הזה מהילדים. הם לא צריכים להיחשף לזה. הם יודעים שאבא שלהם נרצח ברכב. זה מספיק גרוע ככה, אין צורך להוסיף".
מי שעמדה לצד נופר מאז ההלוויה היא מינדי לוינגר מעמותת "משפחה אחת" שהקימו שנטל ומרק בלזברג בעקבות הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים. “היום אני מטפלת ב־900 משפחות מירושלים והסביבה, ואני ממשיכה להתפלל שכל משפחה שמצטרפת לרשימה תהיה האחרונה".
לא רק כישוריה המקצועיים מסייעים ללוינגר בעבודתה. "אני כלתו של הרב לוינגר", היא מספרת, "ואני גם אחות שכולה. אחי הגדול, אברהם חיים גרינולד הי"ד, נהרג בשלום הגליל. זה הרקע האישי שאני מביאה למפגש הראשון עם משפחה שכולה, שבדרך כלל מתקיים רק אחרי השבעה. הפיגוע באלעד היה שונה. הוא טילטל את המדינה והמרדף אחרי המחבלים הדיר שינה מעיני כל אזרח. כבר במהלך השבעה הגעתי לשלוש האלמנות. אצל גלית ולימור ביקרתי פעמיים. אצל נופר – שלוש פעמים. הבטחתי לה שתמיד אעמוד לצידה, יד ביד".
"בביקור הראשון לא הבנתי מי זאת מינדי ומאיפה היא נפלה עליי", נופר משחררת חיוך נדיר, "אבל החיבוק שקיבלתי ממנה היה החיבוק הכי אמיתי שניתן לי מאז שהפכתי לאלמנה".
גם הוותק של 20 שנות פעילות ב"משפחה אחת" לא הכין את לוינגר למציאות שנכפתה על האלמנה מלוד. "כל משפחה היא עולם ומלואו, אין מקום להשוואות, אני מטפלת ב'יתומים משני הצדדים', כאלה שאיבדו את שני הוריהם, אבל לא זכור לי מקרה שדומה לזה של נופר. שהיתי שעות ארוכות בחברת נופר ועליזה, אמו של אורן, והקשבתי להמוני המנחמים שדיברו בשבחו. כשהגיעו אלינו עוד ועוד דיווחים על מה שקורה מחוץ לבית הצעתי לנופר להתעלם מרעשי הרקע ולהתרכז רק בטוב ובחיובי. אמרתי לה, 'אורן היה בן לדוגמה ובעל לדוגמה ואבא לדוגמה'".
כל אחת משלוש האלמנות נאחזת בזיכרונות מיום העצמאות ה־74 למדינת ישראל שתחילתו לא ניבאה את סופו.
לימור (40) גדלה בטורונטו, ובגיל 19 הגיעה לישראל לטיול שבעקבותיו חזרה בתשובה. "את יונתן (44) הכרתי בשידוך ואחרי שלושה חודשים עמדנו מתחת לחופה. יונתן, מכונאי רכב, הכיר את בועז, בעלה של גלית, אבל היא ואני לא הכרנו עד לפיגוע". לימור היא עובדת סוציאלית קלינית ואם לחמישה: אודל (18) הודיה (17) אמונה (15) שרה (10) ויוסף־דוד (7).
"בבוקר של יום העצמאות בעלי הלך ללמוד תורה, כמו תמיד", היא מספרת. "בערב היו אמורים לבוא אלינו אורחים והוא ערך קניות וחזר הביתה עם שני ארגזים מלאים בפירות, ירקות וכל טוב. בארבע אחר הצהריים, כשבישלתי ואפיתי חלות, הוא לקח את שני הקטנים, שרה ויוסף־דוד, למתקנים שהעירייה הקימה בפארק. שרה'לה חזרה הביתה בסביבות שבע ואמרה, 'מיציתי. אבא ויוסף־דוד יחזרו אחרי התפילה'. המשכתי להכין את הסלטים ולערוך את השולחן עד ששמעתי סירנות של אמבולנסים. אני גרה על הכביש, אז ניגשתי לחלון וראיתי אנשים בורחים בהיסטריה. גיסי הגיע והודיע שהיה פיגוע ליד הבית, בפארק. החבר של בתי הגדולה רץ לשם, לבדוק מה קרה".
לימור חבקוק: "הילד רץ אליי וצרח את נשמתו. 'אמא, אמא, הם הרגו את אבא! אבא מת!'. הבנתי שהילד שלי ראה זוועות ושאני חייבת להתאפס על עצמי ולחבוש את הכובע של העובדת הסוציאלית. מיששתי את גופו ואחר כך כיסיתי את עיניו כדי שלא יראה עוד גופות"
שיחה ממספר לא מזוהה הפתיעה אותה. גבר זר אמר לה: "היה פיגוע בפארק, הבן שלך איתי, הוא בסדר", ולרגע היא נשמה בהקלה. "שבוע לפני יום העצמאות, אמרתי ליוסף־דוד, בן השש וחצי, שהוא חייב לזכור את מספר הסלולרי שלי. שיננתי איתו את הספרות, לא הייתי בטוחה שהוא קלט, אבל ברגע האמת, כשנקלע למצוקה, הוא זכר. יצאתי להביא אותו, ועדיין לא נפל לי האסימון. רצתי לכיוון הפארק שמעבר לכביש, ראיתי אנשים נמלטים בצרחות, וכשהגעתי למדרגות ראיתי את הגופה הראשונה – של אורן, שעד אז לא ידעתי מי הוא. השוטרים חסמו את המעבר למטה. גיסי והחבר של בתי הצליחו לעקוף אותם ולרדת. אותי, למזלי, עצרו".
למה למזלך?
"אילו ירדתי, הייתי רואה את הגופה של בעלי ולא הייתי עומדת בזה. לא הצלחתי לצלצל לאיש שאסף את יוסף־דוד מפני שכל הקווים קרסו. התחלתי לצעוק שהילד הקטן שלי הלך לאיבוד. הגבר ששמר על הילד בבוטקה של קופת חולים צילצל אליי, וכששאלתי אותו אם ראה את בעלי הוא גימגם ואז הבנתי שהנורא מכל קרה. עד אז קיוויתי שיונתן רק נפצע. ביקשתי ממנו שיביא את יוסף־דוד למדרגות, ואחרי כמה דקות הילד רץ אליי וצרח את נשמתו. 'אמא, אמא, הם הרגו את אבא! אבא מת!'
"הבנתי שהילד שלי ראה זוועות ושאני חייבת להתאפס על עצמי ולחבוש את הכובע של העובדת הסוציאלית", היא ממשיכה. "עשיתי ניתוק חד, מיששתי את גופו ואחר כך כיסיתי את עיניו כדי שלא יראה עוד גופות. לפני שעלינו הביתה הושבתי את יוסף־דוד וביקשתי ממנו לתאר לי את כל מה שהוא ראה. הוא סיפר שבדרך לתפילת ערבית הם ראו שניים עם סכין ומקל, הוא לא ידע לומר 'גרזן', שנתנו לאבא בראש. הוא סיפר שאבא אמר לו, 'יוסף־דוד, אל תעזוב לי את היד, תישאר קרוב אליי', אבל כשראה את אביו נופל הוא החליט להיות גיבור ולא לציית לו. הוא אמר, 'התחלתי לרוץ כי לא רציתי שיעשו גם לי בראש'. הוא הודיע לשומר, 'מחבלים הרגו את אבא שלי', תפס עוד שלושה ילדים והסתתר איתם בשיחים. ילד בן שש וחצי, כן?".
נופר ציינה בשבוע שעבר את יום הולדתה ה־30 ("ברור שלא חגגתי, אנחנו בשנת אבל") ועוד אירוע משמעותי בחייה: היא עברה את הטסט הראשון וקנתה מכונית.
"עד עכשיו לא מצאתי זמן ללימודי נהיגה", היא מצטדקת. "התחתנתי כשהייתי בת 18. התחלנו לצאת כשהייתי בת 16 וחצי ואורן היה בן 21, חמש שנים מעליי. חברות שלי ואח שלו הכירו בינינו. אחרי שלושה חודשים נפרדנו והפרידה החזיקה מעמד שבוע. כשחזרנו, אורן הודיע לי 'אנחנו מתחתנים' וחיכינו עד שאגמור את התיכון. ואז הגיעו הילדים. ארבעה בנים ושתי בנות. אדל־ליז (10) נועם־אלעזר (9) עמנואל (8) רפאל (6) יהלי (שנתיים) ושמעון (שנה). שנינו חלמנו על משפחה גדולה ועשינו את זה".
את יום העצמאות חגגה משפחת בן יפתח בבית הוריה, בלוד. "עשינו על האש. בחמש אחר הצהריים בעלי יצא לעבודה, להסיע רב לשיעור תורה בבית־שמש ואני נשארתי שם עם הילדים. ברבע לשמונה שלחתי לו תמונה של המופלטות שהכנתי, אורן היה חולה על המופלטות שלי, והוא לא הגיב. אחרי רבע שעה נכנסתי לאפליקציה של 'מצא אותי' וראיתי שהוא באלעד.
“בשמונה וחצי גיסי סיפר שהיה פיגוע באלעד. ישר התחלתי לדאוג ולרעוד והרגשתי שהאוויר לא נכנס לי לריאות. התחלתי לצלצל אליו בטירוף ולא הייתה תשובה. בטלוויזיה הודיעו ששלושת ההרוגים מאלעד. אמרו, 'העיר החרדית אלעד נערכת לשלוש הלוויות', אבל זה לא הרגיע אותי. שלחתי הודעה בווטסאפ המשפחתי, 'מישהו דיבר עם אורן? היה פיגוע באלעד ולפי האפליקציה אורן שם'. ענו לי, 'הוא בטח נתקע בפקק'. התפללתי שהם צודקים.
“באחת וחצי בלילה הגיעו עובדות סוצאליות וניסיתי לחסום אותן. צעקתי שבבית הזה מודיעים רק בשורות טובות. מתנדב מאיחוד הצלה החזיק אותי והרב אמר, 'אנחנו מצטערים להודיע לך'. עוד לפני שסיים את המשפט התעלפתי".
גלית (42) בנקאית במקצועה, אם לחמישה: אור החיים (20) ברקת (17) עטרת (15) נהוראי (13) ואיתן (8), גדלה בחולון, בועז גדל בקריית שלום, "שכנה שלו עשתה את השידוך בינינו וזה היה קליק ממבט ראשון. אחרי שלושה חודשים כבר עמדנו מתחת לחופה. כשהמשפחה גדלה, עברנו לאלעד".
בבוקר יום העצמאות הם נסעו, עם שלושת ילדיהם הקטנים, לתל־אביב, ליום כיף שאירגנה חברת "שלמה סיקסט" – בה הועסק בועז כחשמלאי רכב – לעובדים. "טרמפולינות, יובל המבולבל והופעה של חנן בן ארי. בועז לא נכנס להופעה מפני שהוא היה בשנת אבל על אבא שלו. בארבע־חמש אחר הצהריים חזרנו הביתה, בועז קילח את הבן הקטן, ולקראת 20:20 הוא אמר 'גליתי, אני הולך ללמוד תורה, להתראות' ומאז הוא לא חזר.
"נכנסתי למקלחת ופתאום שמעתי אמבולנסים וצרחות. צילצלתי לבועז והוא לא ענה. צילצלתי לקרוב שמכיר את ישראל פרוש, ראש העיר שלנו, ודיווחתי שבועז לא חוזר אליי. בעשר בלילה צילצל הבן הגדול שלי, מהישיבה, ואמר 'אמא, היה פיגוע באלעד, הכול בסדר?' עניתי, 'לא, אבא לא עונה לי'. בווטסאפ התחילו לרוץ תמונות מהפיגוע וזיהיתי את החולצה ואת הארנק של בועז".
חודשיים אחרי היום הנורא ההוא, גלית הרגישה שהיא כלואה בתוך מחשבה אחת ויחידה. "עד שהגעתי לאיטליה, החיים החדשים שלי נעו סביב מילה אחת – למה", היא מספרת. "שאלתי אותה, בכיתי אותה, ולא הבנתי שזו השאלה היחידה שעליה לעולם לא אקבל תשובה. מי אנחנו שנתהה על כוונותיו של בורא עולם? הכול בידי שמיים, הוא זה שמחליט. בעקבות ההתפרצות על נופר הבנתי דבר נוסף – שלכל אדם יש תפקיד בעולם הזה. בורא עולם הוא זה שהטיל על אורן את התפקיד של הסעת המחבלים".
"די", נופר מבקשת, כמעט מתחננת, "הייתי שמחה יותר אילו אמרת שבטוסקנה הבנת שבעלי הוא קורבן טרור בדיוק כמו בעלך. יש ביניהם רק הבדל אחד. את בעלך רצחו בגרזן. את בעלי רצחו בסכין. 28 דקירות. זה משנה? זה מנחם? לא. שלושתנו באותה הצלחת, באותה הסירה".
פורסם לראשונה: 07:31, 09.12.22
