"אתמול היו 134 חטופים שעדיין חיים והיום יש 133. זה עצוב מאוד. אלעד קציר היה איש יקר שלא עשה רע מעולם לאף אחד, רק טוב, איש מקסים, איש של נתינה, והוא איננו. כמו שאחותו אמרה, כרמית, הוא לא רק נפגע של פעולות איבה, הוא נפגע של פעולות הפקרה - וההפקרה הזאת נמשכת".
שיחה עם הדס קלדרון, אימם של סהר וארז קלדרון שחזרו מהשבי
(צילום: ירון ברנר)
את התחושה הקשה הזאת חולקת בריאיון ל-ynet הדס קלדרון, אמא של סהר וארז שחזרו מהשבי, ואשר אביהם עופר עדיין בעזה. חצי שנה אחרי הטבח והחטיפה ההמונית אומרת קלדרון: "בהתחלה עוד אמרנו 'או.קיי, המדינה מבולבלת, המדינה בהלם, לוקח רגע זמן להבין מה נכון, מה צריך לעשות', אבל מהמקום הזה עכשיו, של חצי שנה אחרי, כל ההסתכלות והפרספקטיבה על הדברים היא אחרת. מה קורה פה? למה הם חוזרים בארונות? למה אנחנו מנרמלים פה את המוות? למה ממשיכים ומפקירים אותם יום-יום, דקה-דקה, מה קורה פה? מה קורה פה למדינה? אנחנו חצי שנה במאבק, לא נכנסנו בכלל לעניינים של פוליטיקה, נלחמנו על הדבר הנכון, על הצלת חיים, ונסענו וטסנו לכל מיני מקומות בעולם והאמנו שהאויב שלנו הוא מעבר לגדר, ופתאום ממרום חצי שנה אנחנו מבינים שאולי האויב הוא פה".
עד כדי כך, מי זה האויב?
"אם אני היום צריכה עדיין להיאבק ולשכנע שהחזרת החטופים זה הדבר הראשון והעליון, אז משהו פה לא תקין".
את מרגישה שחלקים בממשלה הם האויב של משפחות החטופים?
"אני אומרת שאנחנו נאבקים על הברור מאליו, החזרת החטופים צריכה ואמורה להיות הדבר הכי עליון וחשוב, והתחושה היא מאוד קשה. התחושה שזה לא קורה".
האם את חושבת שהממשלה מוכנה להקריב את החטופים תמורת אותו ניצחון?
"כן. כן. חד-משמעית. זה מה שקורה. אם חצי שנה אחרי הם לא כאן, זאת אומרת שמוכנים להקריב אותם. אם הם לא חוזרים זה פצע מדמם, ואף אחד לא מוגן במדינת ישראל. המדינה לא תתפקד, אין עתיד למדינה הזאת. איך מחר חייל או כל אזרח יוכל להרגיש בטוח ולדעת שיש גב מאחוריו, ויש מי שיחזיר אותו במידה והוא ייחטף? אני אומרת שלא מספיק הביטחון הצבאי, שהוא מאוד חשוב, חשוב מאוד גם הביטחון האזרחי, ופה אנחנו נופלים. פה אנחנו נכשלים, ושוב, אם אתם מרגישים או רואים שאתם לא מצליחים ואתם נכשלים בהחזרתם, בואו תעמדו בשקיפות ותאמרו את זה או תחשבו על מישהו שכן יכול".
את אמא של סהר וארז. בעצם עברו כבר הרבה מאוד ימים מאז שהם חזרו, את מרגישה שהם באמת חזרו ומתחילים להשתקם או שזה שאבא שלהם עדיין שם או הדברים שהם עברו בשבי מונעים מהם?
"הם לא חזרו, הם עדיין בשבי, אני עדיין בשבי, כל המדינה עדיין בשבי. אנחנו כולנו שבויים עדיין בעזה. אבא שלהם שם, הם לא יכולים באמת להשתקם. זה חרדה יומיומית. את יכולה לתאר לעצמך עם ההודעה הזאת אתמול על בן אדם שנחטף חי, והיו אפילו שני סרטונים שלו, ופתאום מקבלים הודעה שהוא מת. אתה חי בחרדה מתמדת, אתה כל רגע יכול לקבל בשורת איוב".
עד כמה הודעה כמו זו על מותו של אלעד קציר מערערת את תהליך השיקום?
"אתה חי כל הזמן על הקצה, אתה לא יודע, אתה כל רגע יכול לקבל בשורה מרה - ולחיות בצורה כזו, בחרדה מתמדת, זה בלתי אפשרי. זה מאוד-מאוד מערער. האיש היקר והמקסים הזה נרצח שם על לא עוול בכפו, איש שלא פגע בזבוב ולא פגע באף אחד מעולם, למה? ההפקרות פה ממשיכה. האוזלת יד, הנרמול של המוות. אנחנו מאוד מודאגים".
את חושבת בסופו של דבר שהמחאה שהתפתחה מאזור קפלן עוזרת או מפריעה ומעלה את המחיר?
"אם אנחנו כבר חצי שנה אחרי והם לא פה, ופעלנו בכל דרך ובאמת נתנו תמיכה, נתנו אמון, סמכנו, והם לא חזרו, זה אומר שצריך לעלות מדרגה, זה אומר שכולנו צריכים להיות ביחד, כי זה הכוח. וזה אומר שצריך לשים בראש סדרי העדיפויות קודם כל את החטופים, קודם כל. הרי הזמן אוזל, את רואה שהם חוזרים בארונות. אנחנו לא נגד, אנחנו פשוט בעד, בעד החיים, בעד הצלת חיים. זה אפילו לא עניין פוליטי, זה עניין של צו השעה, זה עניין שבואו, תעשו את הדבר הנכון, תצילו אותם".
"הכאוס הזה ברחובות זה מה שפחדתי שיקרה"
איילת סמרנו, אימו של יונתן שנרצח אחרי שנחטף מהמסיבה, אמרה בשבועות האחרונים שהיא לא בטוחה שההסלמה במאבק תביא תוצאות. הבוקר (ראשון) היא אומרת כי "יש לי תחושה נוראית. אתמול בערב בחרתי לא להיות בכיכר וצפיתי בטלוויזיה, ופשוט נחרדתי מכל מה שקורה לכל הכיוונים. הכאוס הזה ברחובות זה מה שפחדתי שיקרה. לא יכול להיות שאנחנו מפוצלים. אמר חיים ילין קודם לכן, אם לא תהיה אחדות לא יהיה כלום במדינה הזאת, ואנשים מסרבים להקשיב לזה, מסרבים להפנים ומסרבים להבין. אני לא קוראת לאנשים לא להפגין כי אני ביביסטית או כי אני ימנית או כי אני מרכז או כי אני שמאל, אני קוראת לאנשים לעצור ולנשום כי אנחנו חייבים להיות מלוכדים ומאוחדים, ומה שנראה על מסכי הטלוויזיה עובר ישירות למי שמחזיק את הילדים שלנו ואת ההורים שלנו ואת החטופים. תבינו מה המשמעות של זה. זה לא בילוי, זה לא עוד מפגש חברים, וזה מה שזה נהיה לצערי. די כבר. מה צריך עוד לקרות? אפשר לתמוך, אפשר לאהוד, אפשר, לא על חשבון כל מה שקורה ברחובות".
ריאיון עם רז מטלון ואיילת סמרנו ממשפחות החטופים
(צילום: ירון ברנר)
התמונות האלה שראינו אתמול - ולא רק אתמול - מביאות נזק, פוגעות בעסקה עתידית, פוגעות בסיכוי שלך לקבל בחזרה את הבן שלך?
"הן לא רק פוגעות בעניין החטופים, אין פה רק חטופים, אנחנו לא מנותקים מהמציאות. הן פוגעות בכל הביטחון של המדינה. אנחנו במלחמה לעזאזל. אנחנו שומעים כל יום כולנו שהולכים לתקוף אותנו מאיראן. את יודעת מה עבר לי אתמול בראש? מה יקרה אם עכשיו יהיו טילים לארץ ישראל וכולם ברחובות? איפה המחשבה? איפה ההיגיון? אנחנו נמצאים עדיין במלחמה, ואנחנו לא נלחמים רק בעזה, יש מלחמה בכל החזיתות ויש לנו איומים מכל פינה וכל כיוון, ותוסיפי לכל זה אותנו, את משפחות החטופים, ותוסיפי לכל זה את החטופים, ויש לזה עוד אלף ואחת השלכות ואני מתחננת, אנשים, תחשבו, תירגעו קצת. יהיה לנו זמן לבחירות. זה לא הזמן. וזה פוגע, בטח שזה פוגע. כל עסקה שמתקרבת מתרחקת. שאנשים יתחילו לקרוא מי אלו החמאס ומה התורה שלהם אומרת. יש להם את כל הזמן שבעולם, הם יכולים לחכות מאה שנה מבחינתם. הם יחכו, לנו אין זמן".
רז מטלון: "אני באמת מאמין שאנחנו נגלה שהעקורים חזרו צפונה, ושהמלחמה שלנו בחמאס עוד תלווה אותנו שנים רבות. אבל כשהיה ניתן להחזיר אותם בחיים, התעכבנו ודחינו והיססנו וניהלנו מו"מ קשוח, ואולי שמרנו קצת על כבוד המשפחה והעם, אבל בסופו של דבר השארנו את הילדים האלה בשבי"
סמרנו הוסיפה כי "אף מדינה בעולם לא מתמודדת עם מלחמה בכל החזיתות בו-זמנית ולהחזיר חטופים, ואף ראש ממשלה בעולם לא מתמודד עם מה שהממשלה שלנו מתמודדת, ואני נוטה לתת את כל הקרדיט, ואני חושבת שאנחנו צריכים לאפשר לקבינט לקחת את ההחלטות הנכונות שהן נכונות לכל העם".
רז מטלון, הגיס של יוסי שרעבי שנרצח בשבי חמאס ואלי שעדיין חטוף בעזה, סיפר על חצי שנה של מאבק: "אנחנו קברנו כבר שלושה מבני משפחתנו. יש לנו את יוסי שנהרג בשבי ונמצא איפשהו שם, ואלי שעדיין מחכה לנו, והתחושה שלי היום באופן אישי זה של יתמות. אני מרגיש שאני התייתמתי בגיל שמונה מאמא שלי, ואני מרגיש היום יתום גם מאמא וגם ממנהיג, וזאת התחושה שמלווה אותי בתקופה האחרונה".
מה חסר לך במנהיגות, והאם אתה חושב שבחירות עכשיו באמת יפתרו את התחושה הזאת?
"אני חושב שכן יש מקום להביע ביקורת, ובאמת לעשות את זה בדרך הנכונה ללא אלימות. אני גם לא משתתף בהפגנות האלימות האלה, אבל אני כן מרגיש שיש מקום ויש צורך להביע ביקורת. התחושה שלי שתחשבי על הילדה או הילד האישי שלך, אם הוא היה נמצא במצוקה, במצב באמת בסכנת חיים, אני מניח שהיית עוקרת את הלב בשביל הילד או הילדה שלך, היית מקריבה את חייך למען ההצלה שלהם, ובטח לא היית מקשיבה לכל מיני קולות שאומרים לך לחדול או 'בוא נשמור על אחדות המשפחה קודם' או כל מיני קולות שאתה שומע מסביב. בטח לא היית מעמידה את המטרה של השמדת האויב לפני שהבאת את בנך, את בתך, קודם כל לחוף מבטחים. כלומר זאת התחושה, זאת תחושה של יתמות, ככה אני מסביר זה. זה גם מסביר את תחושת העלבון והנטישה שהרגשנו כולנו כשחברי הכנסת יוצאים פתאום לפגרה. זו ממש תחושה שאני מתחבר לתחושות שהיו לי בילדות. אני איבדתי את אמא שלי כשהייתי בן שמונה, ואני פשוט חוזר לאותם רגשות של פשוט הפקרה, ואני מרגיש שכולנו, במידה מסוימת, יתומים מהנהגה וממנהיג".
התחושה שלך היא באמת שמדובר פה בטרפוד של עסקה? כי אנחנו רק שומעים את חמאס אומר לא לא לא, ניזון מכל מה שקורה בעולם והביקורת על ישראל, אתה באמת חושב שיש פה מי שמטרפד את העסקה?
"בראייה היסטורית אני באמת מאמין שאנחנו נגלה שהעקורים חזרו צפונה, והמלחמה שלנו בחמאס עוד תלווה אותנו שנים, שנים רבות. אבל כשהיה ניתן להחזיר אותם בחיים התעכבנו ודחינו והיססנו וניהלנו מו"מ קשוח, ואולי שמרנו קצת על כבוד המשפחה והעם, אבל בסופו של דבר השארנו את הילדים האלה בשבי, ואנחנו שומעים כל הזמן, כמו ששמענו על יוסי - אנחנו שומעים כל הזמן על חטופים שלא שורדים את זה. זה לא שבי רגיל".
"יש ילדים שסובלים כל דקה"
שתי חטופות שחזרו מהשבי פרסמו היום ברשתות החברתיות פוסטים שמתייחסים לציון חצי שנה לחטיפה. מייה שם, שחזרה בעסקת החטופים, כתבה: "חצי שנה ליום ששינה את החיים שלי ושל עוד רבים לנצח. חצי שנה מאותו היום בו נחטפתי ונלקחתי לשבי החמאס, חצי שנה מאז הפעם האחרונה שראיתי את אליה ז"ל הנשמה שלי, המשפחה שלי, האובדן הכי גדול שלי. חצי שנה ל-07/10, תאריך שלא יישכח אצל אף יהודי לעולם. חצי שנה ויש עוד רבים שעדיין שם. 133 ישראלים שעדיין מוחזקים בשבי, בתת-תנאים ובקושי בלתי נגמר. אני יודעת איך זה, אני הייתי שם. חוסר האונים, אי הוודאות והציפייה בכל רגע שאולי היום כשיעלה הבוקר יודיעו לי שמחזירים אותי הביתה. כלום לא חשוב עכשיו חוץ מדבר אחד: להחזיר את כולם! לא אנושי ולא הגיוני שהם עדיין שם".
גם עלמה אור בת ה-13, שחזרה אחרי 50 יום ואביה עדיין בעזה, כתבה: "היום הגיע החצי שנה למלחמה הזאת, ויש לי קול משלי לדבר בשם החטופים שכבר חצי שנה משתיקים אותם, מתעללים בהם, גורמים להם להבין שהם לא רצויים כאן. זה אשכרה אמיתי, זה לא סתם הקלישאה הזאת שאומרים תחזירו אותם הביתה, באמת יש אנשים וילדים שעכשיו שם וסובלים כל דקה ודקה, שלא יודעים מה עם המשפחות שלהם והמשפחות שלהם לא יודעות מה איתם כבר חצי שנה!!! הגיע חצי שנה מאז אותו היום שירו עליי תוך כדי שברחתי, תפסו אותי מהקיבוץ שלי, קשרו לי את הידיים ונסעו איתי לגיהינום. אני הייתי שם חמישים ימים שהרגישו לי כמו נצח, ולא הבנתי למה לא באים. כל דקה שנשארתי שם הייתי בטוחה ששכחו אותי מאחור. החטופים האחרים מרגישים ככה כבר 184 ימים. הם היו חייבים לחזור כבר לפני חצי שנה".
חבריו של אדם ליפשיץ מחכים לשובו של סבו עודד ליפשיץ משבי חמאס
במחווה מרגשת למען חברם לכיתה אדם ליפשיץ, שסבו עודד חטוף בעזה כבר חצי שנה, הכינו ילדי כיתתו כרזות שבהן הם מייחלים לשובו של עודד ומחזקים את אדם במאבקו להחזרתו. בימים אלה נמצא אדם יחד עם אביו בניו יורק בפעילות של מטה החטופים, במסגרת הקמפיין ללחץ בינלאומי לשחרורם מהשבי.
