לקראת בחירות 2021 הקים גדעון סער את "תקווה חדשה" והיומרות נסקו לשחקים. גם הסיסמה לא הייתה צנועה: "התקווה היחידה לשינוי – גדעון סער לראשות הממשלה". המשפט הזה עדיין מופיע בדף הבית של אתר המפלגה, אולי בתקווה שהנבואה תגשים את עצמה בבחירות הבאות. ששת המנדטים שקיבל סער בקלפי יכולים להיות מקור ללגלוג, אבל מבחינתו, תרומתו להפלת בנימין נתניהו מרככת את העלבון. וחשוב אפילו יותר: סער הפך לגורם המייצב של הקואליציה, ואולי גם ערובה לכך שתשרוד עת ארוכה.
חוקרי התקשורת האמריקנים ג'ודית טרנט ורוברט פרידנברג ממליצים לפוליטיקאים לברר, קודם לכניסתם למרוץ לתפקיד, אם יש ביקוש ל"מוצר" שהם מציעים: "מי שיש לו ציפיות פוליטיות חייב להעריך את מידת הנראות והאמינות הציבורית שלו". סער, תועמלן ותיק ויסודי, ערך בוודאי את הבירורים הנדרשים לפני הבחירות. כעת, עליו לבדוק כיצד נוצר הפער בין תחילת הקמפיין, שבו נע בסקרים סביב 20 המנדטים, לבין התוצאה הסופית המאכזבת.
אפשר להסביר את הדיסוננס האלקטורלי הזה בפער בין יכולותיו הפוליטיות לבין כישורי הופעותיו הטלוויזיוניות. כבר נאמר שההופעה היא המסר ואצל סער איכות הטקסטים עולה על איכות הצגתם. "ארץ נהדרת" מטיבה לא רק לחקות את קולו, אלא גם את שפת גופו ונוכחותו על המסך. סער, באמצעות דודו ארז, מוצג שם כרובוט מכני המשמיע משפטים נטולי רגש שמדיפים צינה. הוא יכול לומר את הדברים החכמים ביותר, אבל צופה הטלוויזיה מתקשה להתחבר אליו רגשית. העובדה הזו מקשה עליו להגיע לציבור גדול יותר.
בניגוד לימינה של בנט, אצל סער שורר שקט תעשייתי ברשימה, אף שהיא כוללת אידיאולוגים לא פחות נוקשים כמו זאב אלקין, בני בגין והצמד יועז הנדל וצבי האוזר
ולמרות כל זאת, באופן עקבי היה סער אחד הפוליטיקאים המצליחים בבחירות הפנימיות בקרב מתפקדי הליכוד. ב-2009 הוא נבחר שני ברשימה אחרי נתניהו, וכך גם ב-2013 (בשל האיחוד עם ישראל ביתנו הוא הוצב במקום השלישי אחרי אביגדור ליברמן). אפילו כשחזר לפוליטיקה לקראת הבחירות במרץ 2019, וחרף מסע שלילי שניהל נגדו נתניהו, הוא עדיין נבחר במקום החמישי ברשימה.
התופעה הזו מוסברת ביכולות הבין-אישיות של סער ליצור קשר עם חברי מרכז הליכוד. ראינו את זה, להבדיל, אצל שמעון פרס שהצליח למשך תקופה לנצח בבחירות הפנימיות במפלגת העבודה, אבל נכשל שוב ושוב בניסיון להיבחר לראשות הממשלה מאז 1977 ועד שהפסיד לרבין לקראת בחירות 1992 (אפרופו, גם לפרס הייתה בעיה של נוכחות טלוויזיונית, וזו הגיעה לשיאה בעימות הטלוויזיה הכושל שלו עם נתניהו בבחירות 1996).
וזה בעיקר ההבדל בין סער לבין נפתלי בנט. מספיק להביט בהתנהלות ההמלטית, של להיות או לא להיות, במפלגת ימינה של ראש הממשלה. המרדף אחרי עמיחי שיקלי במסדרונות הכנסת, כדי לברר כיצד יצביע, נראה כמו משחק תופסת לילדים. גם איילת שקד וניר אורבך היו סרבני כניסה לממשלה עת ארוכה. כמו במדינה, בנט מתקשה להפעיל סמכות במפלגה שלו. ככה לא בונים מנהיגות – לאומית או מפלגתית.
גדעון סער מגבה את השרה שאשא ביטון בסערת הקורונה
(צילום: ערוץ כנסת)
מנגד, אצל סער שורר שקט תעשייתי ברשימה, אף שהיא כוללת אידיאולוגים לא פחות נוקשים מאלה של ימינה: זאב אלקין, שהופיע בעבר בסקר פנימי בימין כאחד מגדולי המסייעים למפעל ההתנחלויות; בני בגין שפרש מממשלת נתניהו ב-1997 בעקבות הסכם חברון, והצמד יועז הנדל וצבי האוזר שמנעו הקמת ממשלה של כחול לבן שנסמכת על הרשימה המשותפת. את כל זה צריך לייחס למנהיגות של סער: הרשימה סרה למרותו.
בממשלה הזו הוטמנו יותר מדי מוקשים שיכולים לפוצץ אותה על רקע תפישות עולם שונות ואמביציות אישיות דומות. יש לנו ראש ממשלה מכהן, ראש ממשלה חליפי ומישהו שיש בכיסו הצעה להיות ראש ממשלה. סער הפנים את דימויו האפרורי, או שדחק את שאיפותיו, ואינו מתנהג כמי שחותר לראשות הממשלה. הוא מתמקד בתפקידו כשר המשפטים ולא משמיע בפומבי את דעתו בנושאים לאומיים כדי שלא להקשות על בנט.
הוא נותר הדבק החזק של הקואליציה, מצד ימין, לנוכח המשבר הבריאותי שכבר מתרחש והמשברים שיהיו בעתיד, בעיקר כאשר יצוצו מחלוקות על רקע מדיני או ביטחוני. מפלגת ימינה השברירית הייתה נפוצה לכל רוח, לולא האליבי שמעניקה לה מפלגת תקווה חדשה להמשיך ולהישאר בממשלה.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
