בשעת לילה מאוחרת מובהלת עדי (שם בדוי), בת 27, לבית החולים כשהיא חבולה וכואבת. "אני פצועה. חטפתי בוקסים, גררו אותי מהשיער", הוא כותבת בווטסאפ לנעמה גולדברג, מנכ"לית "לא עומדות מנגד" שליוותה אותה בשנים בהן הייתה במעגל הזנות. "אמרו לי בניידת, 'נעשה לך בדיקת אונס', 'נבדוק מי תקף אותך'. אמרתי להם, 'זה לקוח, הוא שילם, לא אנסו אותי. כאילו כן, אבל זה מגיע לי, הבעיה שהוא הרביץ לי'. ואז בום, חושך. כולם נעלמו".
עדי סבלה מאלימות מאז הייתה ילדה, את הילדות שלה העבירה בבתי אומנה ובפנימיות. בגיל 18 התחילה לעבוד כחשפנית. בעל המועדון זיהה את המצוקה שלה, ראה שאין לה לאן לחזור לישון אחרי משמרת והציע לה לישון אצלו. משם ההידרדרות שלה לעולם הזנות הייתה מהירה. במשך קרוב לעשור היא עבדה במכוני ליווי ובדירות זנות באופן עצמאי ועם סרסורים, כשבמקביל עשתה המון סמים כי לא יכלה להכיל את הכאב.
5 צפייה בגלריה
"אמרו 'עובדת בזנות הותקפה', אף אחד לא הסתכל לי בעיניים". צילום אילוסטרציה
(צילום: גיל נחושתן)
"כשהגענו למיון שמעתי אותם אומרים, 'בחורה הותקפה, עובדת בזנות' ומאז אף אחד לא הסתכל לי בעיניים", המשיכה לתאר בהודעות באותו ערב נוראי. "אני סתם עוד זבל, לאף אחד לא אכפת שאני שם כי אני זונה שהותקפה. מהרגע שהוא אמר את המילה זונה רציתי לרצוח את עצמי, זה גמר אותי. זאת הייתה חוויה מזעזעת. אחד הרופאים שאל אותי אם אני רוצה לחיות. אמרתי לו כל יום אני רוצה למות, וכל יום אני רוצה לחיות. יחד".
לקראת סוף השיחה מבקשת עדי מנעמה שלא תעבור על זה בשתיקה. "תילחמי על בנות אחרות שבאות פצועות למיון ולא מקבלות יחס בגלל שיודעים שהן זונות", כתבה לה. כמה חודשים לאחר מכן היא שמה קץ לחייה.
× × ×
"צריך רגישות מיוחדת", מסבירה גולדברג. "כשהן מגיעות לקבל טיפול רפואי צריך להתייחס גם למצב הפיזי שלהן, אבל לפעמים זו ההזדמנות היחידה להושיט להן יד לעזרה. רופאה או רופא עם עיניים ולב יכולים לעשות שינוי, לחזק את האמון השבור שלהן במערכת. צריך להבין שבחלק מהמקרים אלו המפגשים היחידים שלהן עם הממסד, והן מגיעות לשם רק כשממש אין להן ברירה. נתקלתי במקרים של נשים במעגל הזנות עם דקירות שלא הלכו למיון. גם כי הן מגיעות לבד הרבה מאוד פעמים, והן יכולות להיות מאושפזות לבד ימים שלמים, אבל בעיקר כי הן מרגישות בושה וניכור. במקרה הטוב הן מקבלות יחס חומל, במקרה הרגיל מתייחסים אליהן כעוד חולה ובמקרה הרע מתייחסים אליהן בהתנשאות כאל עוד זונה. המפגשים האלה שוברים אותן".
עדי: "כשהגענו למיון שמעתי אותם אומרים, 'בחורה הותקפה, עובדת בזנות' ומאז אף אחד לא הסתכל לי בעיניים. אני סתם עוד זבל, לאף אחד לא אכפת שאני שם כי אני זונה שהותקפה. מהרגע שהוא אמר את המילה זונה רציתי לרצוח את עצמי, זה גמר אותי"
לאחר ההגעה הטראומטית של עדי למיון כתבה גולדברג פוסט בפייסבוק. הכוונה שלה הייתה שהרופאים יגלו יותר רגישות, אבל מבלי להתכוון הניעה תהליך גדול הרבה יותר. כי בין הרבים שנחשפו לפוסט הייתה גם ד"ר יסמין פרהדיאן, רופאה צעירה בת 33, מתמחה בגינקולוגיה ומיילדות מבית החולים וולפסון, שהחליטה שהיא לא מסוגלת להעביר את המקרה לסדר היום. זמן קצר לאחר מכן היא הקימה את פרויקט "רופאות לא עומדות מנגד", שכל המהות שלו הוא להנגיש טיפולים רפואיים לנשים במעגל הזנות. חודשיים חלפו מאז שהוא הוקם ועד כה הצטרפו אליו 150 רופאות ורופאים ברחבי הארץ שנמצאים בכוננות למקרה שאישה בזנות מגיעה לטיפול רפואי. "חשוב לציין שזה לגמרי מיזם התנדבותי שכל אחד תורם ונותן מה שהוא יכול לתת, והוא מיועד לכל המגדרים ולכל סוגי הטיפול”, מבהירה פרהדיאן, שגם מזמינה רופאים ורופאות נוספים להצטרף לפרויקט.
5 צפייה בגלריה
ד"ר יסמין פרהדיאן. "הרגשתי מתוסכלת מהסיטואציה, החלטתי שאני צריכה לפעול"
(צילום: יובל חן)
"נשים במעגל הזנות זה משהו שאנחנו נתקלים בו כל הזמן כרופאים ובטח ברפואת נשים. בעבר היו נשים שהגיעו לקבל טיפול ולא קיבלו את הטיפול המיטבי, גם ממני, למרות שאני תופסת מעצמי אדם מודע ורגיש. ואז קראתי את הפוסט של נעמה. אני לא יודעת אם עדי קיבלה בסופו של דבר את הטיפול הרפואי שהיא הייתה צריכה, אבל אני יודעת שלא מקובל עליי שמטופלת יוצאת כל כך מרוסקת כשהיא באה לקבל טיפול. הרגשתי מאוד מתוסכלת מהסיטואציה, אולי תחושת אשמה אפילו, בעיקר כי יכולתי לראות את זה קורה, זה לא היה מופרך בעיניי. זה גרם לי כעס, בושה, והחלטתי שאני צריכה לפעול כדי לשנות את זה. בסוף כולנו הגענו לרפואה כדי לעשות טוב".
הרופאות והרופאים שמשתתפים בפרויקט עוברים הכשרה מיוחדת כדי להבין את הקשיים הייחודיים שיש לנשים בזנות במפגש עם צוותים רפואיים. הם כוננים, כל אחד לפי מידת יכולתו, למקרה שאשה בזנות זקוקה לטיפול רפואי. בייעוץ טלפוני ובתיווך של עמותת “לא עומדות מנגד”, הם מכוונים את הנשים לסוג הטיפול שהן זקוקות לו, מייעצים לאיזו מרפאה עליהן לפנות ומה רמת הדחיפות. טרום הגעתן הם גם מעדכנים את הצוותים הרפואיים שהן עומדות להגיע, על מנת שיקבלו יחס רגיש ומכיל.
נעמה גולדברג, מנכ"לית "לא עומדות מנגד": "נתקלתי במקרים של נשים במעגל הזנות עם דקירות שלא הלכו למיון. בעיקר כי הן מרגישות בושה וניכור. במקרה הטוב הן מקבלות יחס חומל, במקרה הרגיל מתייחסים אליהן כעוד חולה ובמקרה הרע מתייחסים אליהן בהתנשאות כאל עוד זונה"
"הרעיון הוא לא רפואי, אלא הגישה וההנגשה”, מסבירה ד”ר פרהדיאן, “הדבר הכי משמעותי שאנחנו עושות זה שאנחנו מקשרות אותן. לפני כמה שבועות למשל דיברתי עם שורדת מאזור בת־ים, צעירה בשנות ה־20 לחייה שסבלה מכאב בטן נוראי והקאות. היא דיברה והתייפחה, שמעתי שכואב לה בטירוף. מכיוון שאני עובדת במיון נשים, אני יודעת על מה נשים מהשורה פונות, היא הייתה פי עשרה יותר כאובה מאישה ממוצעת שאני רואה במיון. זה שבר לי את הלב. היא אמרה שהיא לא יכולה לשלם למיון, הסברתי לה שהיא לא צריכה ונתתי לה הפניה. במקביל התקשרתי לרופאה שהייתה באותה שעה במיון והסברתי לה שמגיעה אישה במעגל הזנות, והנחתי אותה שצריך להתנהג אליה ברגישות וממקום מכיל ומכבד”.
× × ×
המציאות שלתוכה מגיע הפרויקט עכשיו מטרידה מאוד. למערכת "7 ימים" הגיעו שלל עדויות של נשים במעגל הזנות, שמציירות תמונה קשה של המפגשים הטעונים שלהן עם צוותי רפואה, שכוללים עלבונות, זלזול ואפילו הטרדות מיניות. "צוותים רפואיים לא תמיד מקשרים בין זנות לפגיעות מיניות", מספרת גל (21). "אין להם רגישות או מודעות לנושא הזה. פעם אחת הגעתי למיון פצועה ושאלו אותי אם זה לקוח פגע בי. לא עניתי כי התביישתי, הרגשתי שמסתכלים עליי כנחותה, שעושים ממני צחוק. אחת הרופאות שאלה אותי מה הבעיה שלך להגיד שאנסו אותך? שאת עובדת בזנות? מה הבעיה שלך לדבר? ממש ירדה עליי".
גל (כל השמות בדויים) הידרדרה לעולם הזנות כשהייתה בת 14. "מגיל 12 הייתי צריכה למצוא איפה לישון, שמישהו יקנה לי אוכל, בגדים, ובגיל 14 פתאום הבנתי שאני יכולה להיפגש ולעשות כסף, אבל עם הזמן הבנתי שזה לא רק זה. אני לא חושבת שיש מילה שיכולה לתאר את העולם הזה, רק מי ששם יכולה להבין. את רואה את הצד הכי מכוער של האנשים. בדרך כלל דווקא אלה שיש להם הכי הרבה יכולות כלכליות מתנהגים אלייך בהכי הרבה זלזול. יכולים להביא חברים, או לסמם אותך. את נשאבת לזה. אני היום לא רואה את עצמי יוצאת מזה, אני לא מאחלת לאף אחת להיות שם. הבדידות, הפגיעות העצמיות, תחושה של הרס עצמי. את יודעת איפה מתחיל הלילה, את לא יודעת אם תחיי בסופו".
ד"ר פרהדיאן, יוזמת "רופאות לא עומדות מנגד": "בעבר היו נשים שהגיעו לקבל טיפול ולא קיבלו את הטיפול המיטבי, גם ממני, למרות שאני תופסת מעצמי אדם מודע ורגיש. ואז קראתי את הפוסט של נעמה. זה גרם לי כעס, בושה, והחלטתי שאני צריכה לפעול כדי לשנות את זה"
גל מתארת לא מעט סיטואציות קשות בהן הגיעה לחדר מיון לקבל טיפול רפואי. "הגעתי פצועה, הפנים שלי היו כל כך נפוחות שזה היה נראה כאילו יש לי פנים אחרות, פצעים בכל הגוף. היה מקרה שהגעתי לעשות תפרים כי הייתי חותכת את עצמי. זה קרה כמה פעמים. פעם אחת, אחת האחיות אמרה, 'זאת גל, והיא חותכת את עצמה', מול כולם. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הרגשתי שעושים ממני צחוק. במקרה אחר כשאושפזתי בבית חולים פסיכיאטרי הוטרדתי על ידי אחד מאנשי הצוות. הוא אמר לי שהוא מת לזיין אותי, שהוא לא מפסיק לחשוב עליי. הוא ידע שאני בזנות. זמן קצר לאחר מכן ההנהלה גילתה ופיטרו אותו ואני האשמתי את עצמי. הייתי במחלקה סגורה, כולי חתכים, שבורה. וכל הזמן התעסקתי אם עשיתי משהו? אם אני אשמה?"
דורין (32) הגיעה גם היא לחדר המיון לאחר שלקוח דקר אותה ביד. "הגעתי לבית החולים בבכי. פצועה, המומה ובטראומה. אבל שם בכלל לא רצו לקבל אותי. רק אחרי שהסרסור שלי דיבר עם האחות בשפה שאני לא מבינה, היא שמה אותי במיטה. אחרי חמש־שש שעות ניגשה אליי בפעם הראשונה אחות ושאלה מה קרה. בקושי הצלחתי למלמל מתוך הבכי, ואמרתי 'הוא ניסה להרוג אותי'. שעה אחרי זה שלחו אותי לרופא שאפילו לא הסתכל עליי, אבל צחק בזמן שהוא ממלא טפסים שהדקירה לא עמוקה, אז למה אני עושה סיפור? כששאלתי אותו אם היד תחזור לתפקד כי כמעט ולא הצלחתי להזיז אותה, הוא שוב צחק ואמר בציניות רעה, 'לא, את אף פעם לא תצליחי להזיז את היד'. יצאתי משם מרוסקת יותר ממה שנכנסתי, עם עלבון והשפלה צורבים ועם פחד גדול שאולי באמת היד לא תחזור לתפקד. במשך הימים הבאים הכרחתי את עצמי להזיז את היד תוך כדי שאני צועקת מכאבים מתוך מחשבה שאם אאמץ אותה היא תחזור לתפקד. אבל סתם גרמתי לעצמי כאב מיותר, בגלל כאב מיותר שנגרם לי בבית החולים".
גם שירן (32) הרגישה זלזול מצוותי הרפואה כשהגיעה לבית חולים לקבל טיפול רפואי. "התעוררתי אצל לקוח תוך כדי שהוא מזריק לי משהו לכף הרגל", היא מספרת. "לא הבנתי בכלל מה קורה אבל תוך שנייה לא הייתה לי טיפת אוויר, לא הצלחתי לנשום. הוא זרק אותי ככה לרחוב ונהג מונית שראה אותי על המדרכה מפרפרת לקח אותי לבית חולים, אבל שם סירבו לקבל אותי, אמרו שאני אעשה בעיות. המאבטח שעבד שם הכיר אותי והתחנן שיקבלו אותי, הסביר להם שאני בן אדם טוב כאילו שזה קריטריון לקבלת טיפול.
גל: "פעם אחת הגעתי למיון פצועה ושאלו אותי אם זה לקוח פגע בי. לא עניתי כי התביישתי, הרגשתי שמסתכלים עליי כנחותה, שעושים ממני צחוק. אחת הרופאות שאלה אותי מה הבעיה שלך להגיד שאנסו אותך? שאת עובדת בזנות? ממש ירדה עליי"
"בסופו של דבר הם קיבלו אותי. אני זוכרת את עצמי שוכבת במיטה כשמעליי רופא שאומר, 'מה נעשה איתה, היא תעשה רק בעיות, שלחו אותה בחזרה לרחוב'. רופא אחר התווכח איתו ואמר שהם חייבים להשאיר אותי ולטפל בי. 'תראה את המצב שלה, אי־אפשר לשחרר אותה ככה, היא תמות'. כל זה מעל הראש שלי, כשקשה לי לנשום ולדבר. 'אתה לא רואה במי מדובר? היא עובדת בזנות ונרקומנית'. הם המשיכו להתווכח ואני באיזשהו שלב איבדתי את ההכרה. התעוררתי למחרת בצהריים במחלקת טיפול נמרץ מחוברת למלא צינורות בכל הגוף. בדיעבד התברר לי שהתפוצצה לי ריאה, ואם זה היה תלוי באותו רופא הייתי מתה".
ויש עוד עדויות רבות. "במשך שנים הייתי קונה תרופות מרשם ללא מרשם, דרך בית מרקחת שלסרסור שלנו היו קשרים שם, רק כדי לא להגיע לרופא", מספרת ג', אישה במעגל הזנות. "אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל", משתפת ב', אישה נוספת. "בזמן השימוש בסמים לא מרגישים שום כאב פיזי, והישרדות יומיומית ברחוב לא מאפשרת פריבילגיות כמו ללכת לרופא או לבזבז זמן בתור בקופת חולים. על מנת לקבל טיפול צריך מסמכים כמו תעודת זהות או כרטיס קופת חולים, גם זה מהווה חסם כי לרובנו זה הלך לאיבוד או נגנב". "יש לי רופא משפחה שהוא לקוח שנותן לנו מרשמים לכל הדברים הקטנים והבינוניים, בלי להגיע לרופא", נמסר לנו בעדות נוספת. "מה הוא מקבל בתמורה? זה כבר נושא לכתבה אחרת".
× × ×
"להיות אישה בזנות זה להיות בסכנה", מסבירה גולדברג. "יש הרבה מאוד פציעות גינקולוגיות, בוקסים, חתכים שלקוחות וסרסורים יודעים לעשות. ויש גם פציעות עצמיות וניסיונות אובדניים. יש לא מעט הפלות, לפעמים הריונות מתגלים בשלבים מאוחרים והן לא רוצות את הילד הזה, זו היתקלות מורכבת עם שירותי הרפואה. היו כמה מקרים של לידות שקטות או הפלות מאוחרות שליווינו. מישהי נורמטיבית מלווה במצבים כאלה על ידי משפחה שלה, אבל הן יכולות לשבת כמה ימים בחדר יולדות לבד. צריך לשים לזה לב ולהיות הרבה יותר רגישים.
"צריך להבין שמפגשים עם רופאים רגילים יכולים להיות חוויה מאוד טריגרית עבורן. יש רופאים שלא מבינים שזנות זו טראומה מינית ולא מתייחסים ברגישות המתאימה, או נותנים אבחנות שגויות בגלל זה. חלקן גם ככה סובלות מתחושת ניכור לגוף שלהן. את יודעת כמה מהן מתקלחות עם אקונומיקה כי הן רוצות לחטא את עצמן? לא סתם הן נמנעות מהמפגשים האלה. יש המון נשים שלא מוכנות ללכת, הפחד הוא אדיר. וזה אומר שהרבה פעמים מצבן הרפואי יידרדר בצורה משמעותית עד שיראו רופא. אנחנו רואים את זה בשיניים למשל, נשים בנות 30 עם שיניים רקובות".
גולדברג מתארת גם חסם כלכלי שמונע מנשים בזנות להגיע לחדרי המיון. בין אם מדובר בתשלום של כמה מאות שקלים, כי הן לא עומדות בקריטריונים של הגעה למיון, או על טיפולים בהשתתפות עצמית, או תרופות שלא נמצאות בסל. "הרבה נשים בזנות נמצאות במצוקה כלכלית, בדגש על קורבנות סחר. איך הן ישלמו על זה?"
ד"ר יואל טלישבסקי שטראוס, רופא שיניים שמתנדב בשנים האחרונות בסיוע לנשים במעגל הזנות בטיפולים פרו בונו מכיר מקרוב את האינטראקציה המורכבת. "ברור שיש פה גם שיקול כלכלי. טיפולי שיניים פרטיים זה דבר יקר, ואלו נשים בלי אמצעים. רובן לא יכולות להרשות את זה לעצמן. אז אין ספק שזה מהווה מכשלה עבורן להגיע לטיפול, אבל זה לא רק זה. באופן כללי הפה הוא איבר מאוד אינטימי וקשה להן עם המגע, וזה דורש סבלנות ורגישות.
"הרבה פעמים הנזק שהן מגיעות איתו מראש הוא יותר קיצוני כי יש הזנחה, עישון, לפעמים סמים. הנזקים של השימושים האלה מאוד קשים. ואז באמת צריך יותר טיפולים מורכבים כי מצב השיניים ההתחלתי הוא הרבה פעמים מאוד ירוד. הן מקטינות את עצמן לפעמים, מגיעות בתחושה ש'לא ניתן לעזור לי, אני אבודה, אי־אפשר כבר להציל את השיניים שלי'. לאט־לאט אנחנו מתחילים לטפל, ודברים מחלימים, ואני חושב שזה עוזר להן להתמודד, כי הן רואות שהדברים בני תיקון, ולא כאלה מפחידים".
× × ×
בשנים האחרונות מאז שנכנס חוק איסור צריכת הזנות לתוקף, הורחבו המענים עבור אוכלוסיות בזנות, ובהם גם המענים הרפואיים הייעודיים לאוכלוסייה זו. המודעות לנושא עלתה, וישנם לא מעט אנשי רפואה שמצליחים בתוך הכאוס והעומס הבלתי פוסק על המערכת להיות אמפתיים, מכילים וסבלניים. לתת למטופלים שלהם תחושה שרואים אותם. אבל זה לא מספיק. האמון המרוסק של נשים בזנות במערכת בכלל ובמערכת הבריאות בפרט זקוק לשיקום מסיבי כדי שירגישו מספיק ביטחון לבקש עזרה, וכל היתקלות לא סבלנית, מזלזלת או מטרידה רק מרחיקה אותן מהיעד.
"זנות היא טראומה מינית, זו לא בחירה", מסבירה ד"ר פרהדיאן, "צריך להבהיר לרופאים את הדבר הזה, שנמצאת מולם אישה שמתמודדת עם משהו שיש לו השלכות על הכול". פרהדיאן הציעה למנהל האגף שלה בבית החולים וולפסון להזמין את נעמה להרצות על הנושא לצוותים הרפואיים. "הוא הזמין את כל בית החולים, שזו התגייסות שהיא חריגה", היא מספרת. "ראיתי סביבי רופאים שהדברים שנעמה סיפרה היו חידוש עבורם. זה הדהים אותי לראות את הפער הזה, ולהבין שהפער הזה גורם לפעמים ליחס הלא־טוב שהנשים האלה מקבלות כמטופלות. בסוף ההרצאה ניגשתי לנעמה וניסינו לחשוב מה אפשר לעשות עם הדבר הזה, והבנו שמה שצריך זה שגרירים ושגרירות. ניסינו לחשוב איך אפשר להניע את זה לפעולה ואז עלה הרעיון של 'רופאות לא עומדות מנגד'".
5 צפייה בגלריה
אור אבו: "הצוותים הרפואיים עשויים להיות הגורם היחיד שיכול לזהות את המצוקה"
(צילום: חנה טייב)
אור אבו, מנהלת המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, מסבירה שמדובר ביוזמה הכרחית. "אוכלוסיות בזנות לעיתים קרובות מדי מודרות מלקבל שירותי רפואה הולמים בגלל יחס מזלזל ושיפוטי. חשוב שרופאות ורופאים יקבלו ידע על עבודה עם אוכלוסיות בזנות ויראו זאת כחלק מהשליחות שלהם. לעיתים הם הגורם היחיד שרואה אותן מחוץ למעגל ויכול להושיט יד לסיוע נוסף. זה נוגע גם לקורבנות סחר בבני אדם, מחקרים בתחום מראים שקורבנות סחר מגיעים לצרוך שירותי רפואה תוך כדי שהניצול עדיין מתקיים, כלומר הצוותים רפואיים עשויים להיות הגורם היחיד שיכול לזהות את המצוקה ולהציע סיוע".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה לעולה מהכתבה: "משרד הבריאות מצפה מהרופאות והרופאים המטפלים לנהוג במקצועיות וברגישות במטופליהם, ולהעניק את הטיפול המתאים עבור כל אחת ואחד. קיימים פתרונות רפואיים שונים לא.נשים במעגל הזנות וכן שורדים ושורדות זנות:
1. מרפאת לוינסקי בתל־אביב ומרפאה בחיפה, המעניקות חבילת שירותים רפואיים ופסיכו־סוציאליים, כולל סל בדיקות לאבחון, טיפול רפואי ומענה פסיכו־סוציאלי. מרפאת לוינסקי מפעילה שתי שלוחות נוספות בירושלים ובבאר־שבע.
2. מרפאת אופק פלוס במרכז הרפואי וולפסון, שמופעלת בשיתוף מרפאת לוינסקי מכוח החלטת הממשלה הצמודה לחוק איסור צריכת זנות. המרפאה מעניקה שירות רפואי אמבולטורי לקהלים החשופים לתחלואה כללית גבוהה בשל חיים בעוני, הזנחה מתמשכת ופגיעות הכרוכות בהתמכרות, מין לא מוגן, טראומה מינית או ניצול מיני מסחרי וזנות.
3. כחלק מהחלטת הממשלה בנושא, משרד הבריאות עובד כעת על פיתוח מערך קורסים ייעודיים לאנשי המקצוע במערכת הבריאות העוסק בטיפול רגיש בטראומה מינית. במסגרת הקורסים נבנתה יחידה העוסקת בטיפול של אנשי מקצוע לא.נשים במעגל הזנות וכן שורדים ושורדות זנות. הקורסים בתהליך מתקדם של הפקה ויהיו ללא עלות בפלטפורמת קמפוס IL, פלטפורמה מקוונת חינמית וזמינה לכולם.
נציין כי, בהתאם להחלטת ממשלה בנושא, מתבצעים תהליכים נרחבים שבהם פיתוח ומכרזים שנמצאים בהליכים מתקדמים עבור הכשרות הצוותים".
